לא. הכרתי מישהי מגעילה שקראו לה ככה.
יולי?
נראה לך?! מה היא, חודש?
אז גם לא מאי, סיוון או אייר.
לא, לא.
ארבל?
מה היא, הר?
אז דניאל!
איכס, שמות יוניסקס בינלאומיים. מה רע בשם עברי יפה?
ובכן, אדוני היקר, אולי תציע שמות משלך?
(שתיקה רועמת) לא עולה לי כלום.
עוד ב-9 חודשים:
>> בטור הקודם של אליען: נכנסתי להריון בקלות, איזו בושה
>> 8 שיטות לבחירת שם לתינוק
>> 54 דברים שטחיים שמשמחים כל אישה אחרי לידה
שנינו אוחזים בשמות מאוד לא קונבנציונליים. בעוד אני ביליתי את רוב חיי בלפרט את משמעות שמי (אליען - אלוהים ענה למשאלה שלי; לא אני המצאתי, רק נולדתי) - הוא, מצדו, עסק בלהסביר לאנשים ש"אביטל" יכול להיות גם שם של בן. עם הזמן, דווקא למדנו לחבב את השמות, כל אחד בדרכו. "עם שמות כאלה", אני אומרת לו, "היינו חייבים להפוך לזוג".
ובכל זאת, הייתי שמחה להגיע ללידה עם לפחות כמה אופציות. אולי כי יש לי פחד טיפשי לגמרי, שגם אחרי שאפגוש אותה, לא אדע איך לקרוא לה, ובגללי היא תישאר נטולת שם לעולם. בעיניי, להעניק שם לאדם חדש על פני האדמה, זו בחירה כבדת משקל. לא פלא שהורים רבים מתייעצים עם רבנים וקבליסטים, גורואים ויועצי אנרגיות, הכול כדי לוודא שהשם הנבחר אכן מתאים ומייצג. אבל את מי בדיוק הוא אמור לייצג?
"מה מבטיח שהתינוקת שלי תאהב את השם שאבחר לה?"
סער, אגב, גם היה השם שבחרו זיו ודניאל, שהופיעו בפרק של "9 חודשים" ששודר אתמול, לבתם. הם עדיין לא היו בכלל בהריון, אבל כבר ידעו מה יהיה השם. התרשמתי שהשם הזה מנסה לייצג יותר דווקא אותם: הוא אימפולסיבי ורגשן, עובד 12 שעות ביום כדי לסגור את המינוס, אבל גם קונה אייפון חדש בלי למצמץ; והיא שברירית, כאובה ותלותית, אבל גם עומדת חזק עם שתי רגליים על האדמה. שניהם ילדים טובים כלפי חוץ, אבל סוערים כטייפון מבפנים. וכל זה ממש בסדר גמור, אבל איך זה קשור לילדה?
התשובה היא, שזה לא. בחירת שם היא הימור. בין אם סתמי או מתחכם, עברי או קוסמופוליטי, השם מייצג יותר את התקווה של ההורה עבור הילד, מאשר את הילד עצמו. אבל לבחירה הזו יש השלכות. אני יודעת מה זה אומר, להסתובב בעולם עם שם יוצא דופן, שהוא ברכה וקללה כאחד. מחד, מושך המון תשומת לב ושאלות, אבל מאידך - אף פעם לא מובן עד הסוף, ותמיד דורש גם הסבר או תיקון. בעצם, אני כבר רגילה לא לתקן אנשים, גם כשהם קוראים לי "ליליאן", "ליאת", "ליאן" או "אליענה", לא מכעס חלילה, אלא כי פשוט אין טעם. וזה עוד רק השם הפרטי שלי. צרפו את שם המשפחה, בכלל תקבלו צירוף פונטי בלתי אפשרי. אז התרגלתי. אם שואלים, אני מסבירה, ואם לא – נו הארד פילינגז.
לבת שלי, לעומת זאת, אני מאחלת שם קל ופשוט ויפה, כזה שייקלט היטב כבר בשמיעה הראשונה, כך שאי אפשר יהיה לשבש אותו. זו התקווה שלי עבורה. שתהיה ברורה - לעולם ולעצמה, ושעולם לא תידרש להסביר את קיומה לאיש. "מקסימום", אומר אבא שלה, "בסוף באמת נקרא לה שממית".
"9 חודשים" – פרק נוסף, יום שני ב-21:00