למה נוצרים הקשקשים? ישנן שתי סברות מרכזיות. הראשונה, כמו כל תיאוריה פסיכולוגית שמכבדת את עצמה, תולה את האשם באמא. ההשערה מתבססת על העובדה שבדמו של התינוק מצויים הורמונים של האם מתקופת היותו עובר, ואותם הורמונים גורמים לייצור מוגבר של סבום (שומן עורי, אותו מנוול שגורם לאזור ה-T שלכם להבריק). הסבום גורם לתאי עור מתים להידבק לקרקפת, ולהתקשות לכדי קליפה. הסברה השנייה היא כי מדובר בפטריית עור – וכמובן, אין מן הנמנע ששתי הסיבות נכונות, ופועלות ביחד או לבד ליצירת המפגע.
יכול להיות שצריך להחליף שמפו? בהחלט. לדטרגנטים ולחומרים הפעילים במוצרי הרחצה יש השפעה על ייצור השומן בקרקפת, ולכן שימוש בשמפו שאינו מותאם לתינוקות עלול לגרום להחרפת הבעיה. באופן פרדוקסלי, אף כי מדובר בקליפה שמנונית ייבוש יתר דווקא עלול להחריף את הבעיה, שכן הקרקפת "תילחם" ביובש ותפריש אפילו יותר שומן כדי להתגבר עליו. לכן, יש להקפיד על חפיפה בתכשירים המיועדים לתינוקות ומותאמים לרמת החומציות של עורם הרגיש.
מתי זה קורה? בדרך כלל סביב גיל שלושה חודשים. אצל רוב התינוקות התופעה חולפת עד גיל שנה, אם מקפידים כמובן על טיפול נאות.
אז מה עושים? קודם כל, לא מושכים ולא מנסים לקלף את הקשקשים, כדי לא לפצוע את הקרקפת או לתלוש לתינוק קווצות שיער. הקליפה דבוקה חזק לעור הקרקפת, וכל ניסיון להסיר אותה בלי ריכוך מוקדם יהיה שגוי מיסודו. מומלץ לשמן היטב את הקרקפת לפני האמבטיה – משך הזמן משתנה בהתאם לחומרת הקשקשת, וככל שהשכבה עבה יותר יידרש יותר זמן (המינימום הוא כחצי שעה, כדי שהשמן ייספג היטב ויספיק לרכך את הקשקשת). לאחר מכן מברישים את השיער במברשת תינוקות או מנגבים היטב בחיתול בד נגד כיוון צמיחת השיער, וחופפים היטב בשמפו מותאם לתינוקות.
יש תרופות סבתא? כמובן. הטיפול המסורתי בקשקשים דומה לטיפול הקודם שהוצע, אבל נעשה בעזרת שמן זית: פשוט מורחים שמן זית בעזרת צמר גפן על הקרקפת, ממתינים ומנגבים בנחישות וברגישות עד להסרה.
מה עושים כשהשיטות הביתיות לא עובדות? פשוט ניגשים לרופא עור, שירשום תכשיר אנטי פטרייתי לטיפול בבעיה.
>> "כשתוותרי על שנ"צ, התינוק שלך יישן 4 שעות": חוקי מרפי של אמא
>> מבלנדר ועד עגלה: בתי המלון שמסדרים אתכם