מה שהיה פעם נחלתם של היפים, שביד אחת מחבקים עץ ובשנייה מערבבים במרץ סלט אורגני, הופך בחודשים האחרונים לבחירה כמעט סטנדרטית. הסיבות מגוונות: רצון לפתח עצמאות אצל התינוק, מודעות אקולוגית, צורך בחיסכון כספי ואפילו תפרחת חיתולים עקשנית שלא מוצאת מזור במשחות ומרקחות שונות. מדענית, הייטקיסטית ויועצת שינה ויתרו על החיתול ומשתפות בהחלטה
רוני שגב | מערכת מאקו הורים | פורסם 12:54 20.05.13
לגדל תינוק בלי חיתול? כבר לא נחלת ההיפים|צילום: אימג'בנק / Thinkstockמבלי להיתפס לסטריאוטיפים, אפשר לומר שגידול ילדים ללא חיתולים כרוך בדרך כלל בדרך הורית מאוד מסוימת, שלא מתיישרת עם ההורות הקונבנציונלית. כשחושבים על תינוק בן יומו שעושה את צרכיו באסלה או מעל כיור, רובנו מדמיינים ילדי טבע, לא מחוסנים כמובן, שגדלים עם צעצועי עץ ואוכלים דייסות דוחן. אבל לאחרונה נשטף העולם המערבי – ובהחלט מדובר בעולם, ולא בגחמה ישראלית - בשיטות שונות לגידול ילדים ללא חיתולים, או לכל הפחות – גידול תוך מודעות לצרכים, שתופסות גם הורים "רגילים" לחלוטין.
פחות התעקשות, יותר עבודה על זיהוי הצרכים
ההיסטוריה, כרגיל, חוזרת על עצמה. למותר לציין כי בחברות שבטיות לא מדובר בטרנד כי אם בדרך חיים שלא השתנתה מעולם, אבל גם בעולם המערבי כבר היו לשיטות גידול תינוקות לא מחותלים תקופות זוהר בעבר. בגוש הקומוניסטי, למשל, נהוג היה לגמול תינוקות לפני גיל שנה (בעיקר בגלל קשיים לוגיסטים בכביסת חיתולי בד והיעדר חיתולים חד פעמיים), ובארה"ב, בזמן המהפכה הפמיניסטית ("הגל השני") של שנות ה-60, פותחה שיטה של פרסים ועונשים לגידול תינוקות ללא חיתולים ממש מחודשי חייהם הראשונים (כדי לאפשר להם להיות עצמאיים), וכן שיטה של גידול ללא חיתולים הכוללת הליכה יזומה לשירותים מדי 20 דקות. הסיבות לטרנד המתחזק מגוונות: רצון לפתח עצמאות אצל התינוק, מודעות אקולוגית, צורך בחיסכון כספי ואפילו תפרחת חיתולים עקשנית שלא מוצאת מזור במשחות ומרקחות שונות. ובניגוד לעבר, השיטות הנוכחיות לגידול ללא חיתולים גמישות יותר, וממש לא כוללות תינוקות בני יומם שמרטיבים ומטנפים את סביבתם כעניין שבשגרה. בסיבוב הנוכחי של הטרנד שם המשחק הוא מודעות ותקשורת עם התינוק – פחות התעקשות על גידול ללא חיתול כלל, ויותר עבודה על זיהוי הצרכים טרם יציאתם.
"אני הכי קונבנציונאלית שיש"
לריסה גינת ובתהאת הטרנד בארץ מובילה לריסה גינת – בערך ההפך המוחלט מדמות ה"מגדלת ללא חיתולים הקלאסית". מדענית עם תואר שני בכימיה, שעד לידת בתה אביגיל מעולם לא חשבה על האפשרות לגדל תינוק בלי האקססורי המתבקש לישבן. "אני הכי קונבצנציונלית ולא אלטרנטיבית שיש", אומרת לריסה. "ילדתי בבית חולים, וכשאביגיל הייתה בת ארבעה חודשים כבר חזרתי למכון ויצמן, לעבוד על התזה שלי. לא הייתה לי מודעות לעניין הצרכים של התינוקות, ואביגיל גדלה עם חיתול, כמו רוב הילדים בארץ. לאט לאט שמתי לב שבכל פעם שאני מורידה לה את החיתול, למשל, בדרך לאמבטיה, היא עושה עליי פיפי וקקי, וכששאלתי את האחות בטיפת חלב למה זה, היא אמרה לי ש'תינוקות פשוט לא שולטים על הסוגרים שלהם'. פתאום, זה נשמע לי מאוד לא הגיוני. התנדבתי במד"א המון שנים, אני מדריכת עזרה ראשונה, ואני יודעת שאי שליטה על הסוגרים זה מצב פתולוגי, ולא היה הגיוני בעיניי שתינוקות פשוט נולדים עם ליקוי כזה שאמור להסתדר עם הזמן. בגלל העבודה שלי יש לי גישה להמון מקורות מידע, והתחלתי לקרוא מחקרים ומאמרים, ונחשפתי לכמות עצומה של ידע.
"די מהר גיליתי שכבר כמה עשרות שנים יש מספר קבוצות מחקר בעולם שבודקות את נושא השליטה של תינוקות על הצרכים מהרבה זוויות. יש מחקרים אורולוגים (שמתמקדים במערכת השתן), נפרולוגים _שמתמקדים בכליות), פסיכולוגים ונוירולוגים (שעוסקים בעצבים), ולא מעט מהם מעידים שתינוקות נולדים עם שליטה מושלמת על הסוגרים, עם מערכת נוירולוגית מושלמת כמו של מבוגר בריא. אבל בגלל שלתינוק אין יכולת מילולית, היכולת שלו מוגבלת לסימנים ולשפת גוף – והתפקיד שלנו, המבוגרים, הוא לעזור לתינוק לשמר את המודעות שלו לצרכים ולתקשר איתו סביב הביטוי של הצרכים האלה. מה שהופך את זה ישים במיוחד, בעיניי, היא העובדה שלא חייבים להיות בלי חיתול כל הזמן כדי לשמר את המודעות הזו, ומספיקות פעם או פעמיים יומיות של עשיית צרכים מודעת, כשההורה מתקשר עם הילד ומסביר לו מה הוא עושה, כדי לשמר את היכולת המולדת הזו. יש פה משהו מאוד מעצים עבור ההורה ועבור הילד – הם ממש מתקשרים סביב נושא מאוד בסיסי, הילד מקבל הכרה בצורך שלו וההורה מתחזק מכך שהוא מבין בדיוק מה הילד שלו 'אומר' לו – והרגשתי שאני חייבת להביא את זה למודעות של כמה שיותר אנשים".
אפשר ליישם את השיטה מגיל דקה ועד שנה וחצי
אלה של יעל סול|צילום: גליה אבירםלריסה מסבירה שאת השיטה אפשר ליישם מגיל דקה עד שנה וחצי, וממש לא חייבים להיות בחינוך ביתי או למצוא מטפלת זורמת כדי להצליח. "הילד יכול להיות עם מטפלת, עם סבתא או במשפחתון מבלי שבכלל ידעו מהשיטה – מספיק שההורה יעבוד איתו פעם אחת בבוקר ופעם אחת אחר הצהריים כדי לשמר ולחזק את היכולת של הילד לזהות מתי הוא עושה את הצרכים". אין גיל אידאלי להתחלה, ולכל גיל יש יתרונות משלו: ככל שמתחילים מוקדם יותר קל לבסס את התקשורת בין הילד להורה, אבל בגיל מאוחר יותר יש יותר שיתוף פעולה. בכל מקרה, לריסה מעבירה גם קורסי הכנה לזוגות בהריון, שמעוניינים להתחיל ליישם את השיטה ממש מהדקות הראשונות לחיי התינוק.
יעל סול היא יועצת שינה,שדוגלת בהורות טבעית. "אני רואה הרבה הורים מכל הסוגים במסגרת העבודה שלי, ונושא החיתולים והגמילה עולה המון, זה באמת אחד התחומים שהכי מעסיקים את ההורים. כשהבת האמצעית שלי, שהיום היא בת שנתיים, נגמלה מחיתולים עשינו סדנה אצל לריסה, ובהריון האחרון כבר נרשמתי מראש לקורס, ועברתי אותו לקראת הלידה של אלה, שהייתה לפני חצי שנה. בהתחלה חששתי איך אסתדר, כי זו ילדה שלישית, אבל החלטתי לתת לזה להיות, לעשות מה שאני יכולה ומה שאפשרי מבחינתי ולא להשתגע עם זה. אני לא קיצונית, ולא הורדנו לגמרי את החיתול לכל שעות היום. לפעמים, אם אנחנו בחוץ או שאני עסוקה והיא עם חיתול אני פשוט אומרת לה שתעשה פיפי או קקי בחיתול - העיקר לא לקטוע את התקשורת בעניין הזה, גם אם זה פחות 'אידאלי'. בעיניי זה פחות עניין של צרכים והחלפות חיתולים, אלא עניין של תקשורת קרובה ובלתי אמצעית עם הילד, והיחסים שלי איתה באמת שונים מהקשר שיש לי עם השניים הגדולים. נוצר מעגל תקשורת מדהים ממש מהלידה, הרבה לפני שהיא למדה לדבר.
אנשים חושבים שאני צוחקת כשאני אומרת לה 'בואי נלך לעשות פיפי', חושבים שאני עושה איזו גמילה סופר-מוקדמת, שואלים למה אני גומלת אותה כל כך מוקדם. כמובן שכיאה לישראל, כבר יצא לי לשמוע שאני עושה לה נזק פסיכולוגי ככה, אבל באמת שאין תחליף לקשר שזה בונה בינינו. גם את בן הזוג שלי לקח לי קצת זמן להכניס לעניין. בהתחלה הוא אמר שהוא לא מתכוון להתערב בשגעונות שלי, אבל אחרי כמה פעמים שהוא ראה את אלה מוציאה לשון (הדרך שבה היא מסמנת שהיא צריכה להתפנות), הצעתי לו שייקח אותה. בפעם הראשונה זה לא עבד, וגם בשנייה, אבל אחרי כמה פעמים כאלה זה הצליח לו, ומאז הוא ממש מתלהב מהעניין".
לשבת ולהתבונן בילד בהמון תשומת לב
שירה לוק זילברמן ובתה"אנחנו הורים מאוד מיינסטרימים, עובדים בהייטק, נותנים מוצץ, ממש רגילים", אומרת שירה לוק-זילברמן. "לרעיון של מודעות לצרכים נחשפתי בדיאדה, בלי הרבה חיפוש או כוונה מצדי. זה היה נראה לי כמו עוד חוג כיפי או סדנה שעושים כדי להעביר את הזמן בחופשת הלידה, אבל לאט לאט ראיתי שזה משהו יותר עמוק ורציני, שממש מוסיף לנו עוד רובד של תקשורת לאינטראקציה. בתחילת התהליך עושים תצפיות, ועצם העובדה שפשוט יושבים ומתבוננים בילד בהמון תשומת לב, וזה מאוד מרתק ויוצר חיבור. זו עוד אלמיניציה שאפשר להוסיף לאלגוריתם: כשהיא בוכה אני שואלת אם היא רעבה, עייפה, משועממת או נחשפה ליותר מדי גירויים, אבל אני כבר יודעת שהיא בטוח לא בוכה כי החיתול שלה מלא. אנחנו אמנם יחסית בהתחלה, ויש עוד קשיים, אבל זה מאוד מתגמל.
איך בן הזוג שלך מגיב לשיטה? "הוא לא מתנגד כמובן, אבל לא לוקח אותה באופן אקטיבי. אני מאמינה שכשהיא תהיה יותר תקשורתית זה יבוא מעצמו. בסביבה שלי זו לא אג'נדה מאוד מקובלת, אבל בגלל שהשיטה מאוד מדעית, אני מסבירה לאנשים בדיוק על מה זה מבוסס והם לא מתווכחים - רק מתקשים להאמין עד שהם רואים בעיניים".
