כשג'ין לידלוף, פסיכותרפיסטית מניו יורק, יצאה בתחילת שנות השבעים לטייל בג'ונגלים של וונצואלה, היא חשבה שהיא יוצאת לחפש יהלומים. בתום שנתיים וחצי של שהייה בקרב השבט האינדיאני היקוואנה היא מצאה הרבה יותר. לטענתה ולטענת המעריצים שרכשה מסביב לעולם, היא מצאה את הסוד להורות נכונה: "עקרון הרצף". 
לא להרגיל תינוק לידיים? אז בדיוק ההיפך
ספרה של לידלוף שהתפרסם בשנת 1975, נולד כתוצאה של צפייה ומחייה בקרב שבט ההיקוואנה- שבט שכמעט ולא בא במגע עם תרבות המערב.
כשלידלוף בחנה את ילדי השבט היא גילתה שבניגוד לילדי המערב, ילדי ההיקוואנה כמעט שלא בוכים, להיפך- הם שלווים, רגועים ונינוחים יותר מכל תינוק "מערבי" שפגשה. למה זה קורה?
על פי לידלוף, כל תינוק שנולד מגיע לעולם עם ציפייה ברורה הטבועה בו אבולוציונית, להיות נישא על זרועותיה של אימו. מבחינתו זה אך טבעי להיות קרוב לדמות שהוא מזהה מהרחם- החום, הקול, הריח.
הבעיה מתחילה, כשבתרבות המערבית חונכנו עם השנים לגישה של "לא להרגיל את התינוק לידיים". כך כשמשאירים אותו בעריסה ומניחים לו לבכות, התינוק חש שמשהו לא נכון, לא טבעי. הוא לא יכול לדעת שאמא ואבא יחזרו עוד מעט. הוא רק יודע שעכשיו עזבו אותו, ושכנראה משהו בו לא בסדר.
מבחינתו, משהו לא כמו שהוא אמור להיות.
כמו ברחם: ממשיך להיות צמוד לאמא גם אחרי הלידה
עקרון הרצף מתנגד לכל זה. על פי התיאוריה הזו, אם נחזיק את הילד קרוב אלינו וניתן לו ללוות אותנו במהלך חיינו, לאט לאט הוא ילמד לחיות נכון- בעצמו. כשהוא ירגיש שהוא מוכן להתמודד עם החיים בעצמו, הוא כבר יתנתק מאיתנו לבד.
כך בדיוק קורה בשבט: הנשים נושאות את התינוקות על גביהן 24 שעות ביממה. התינוק צמוד לאימו שזמינה אליו כל הזמן ומספקת לו הכל. הוא מכיר את עולמה והופך להיות חלק ממנו.
ברגע בו הוא מרגיש שהוא מוכן לצאת ולחקור את העולם באופן עצמאי, הוא מתנתק מכבליה כשהוא מודע לעובדה שנטבעה בו במשך הזמן שתמיד יהיה שם מישהו עבורו. כך הוא הופך לאדם הרבה יותר רגוע ונינוח.
פן נוסף בתיאוריה הוא זה הטוען כי האדם הוא יצור חברתי, וככזה קיים בתינוק הצורך הטבעי והמולד להשתלב בחברה.
התינוקות של היקוואנה משתלבים בחייה של האם מרגע לידתם. הם שותפים מלאים לחיים בשבט ולומדים ממנה את כל מה שהם צריכים לדעת על העולם בו הם חיים. הנשים בשבט אף פעם לא מזהירות אותם מפני פציעה, משום שהאינסטינקטים המולדים שלהם אמורים למנוע מהם להיפצע.
הן לא שופטות ולא מבקרות. הן נותנות לילדים לחקות אותן מתוך ידיעה שהם יבצעו את הפעולות כפי שהטבע מורה להם.
חשוב לדעת גם לשחרר כשיגיע הזמן
על פי לידלוף, היישום הנכון ביותר של עקרון הרצף מתחיל בהקשבה לקול הפנימי שלך כאמא. לא ייתכן שכששמעת את התינוק שלך בוכה האינסטינקט שלך היה להשאיר אותו במיטה, נכון? הקול הפנימי שלך, קול שמקורו בעשרות אלפי שנות אבולוציה, אומר לך להרים אותו ולהשאיר אותו קרוב. אז למה, בעצם, לא לעשות את זה?
חשוב לזכור, שהתינוק שלך סקרן מטבעו. הוא רוצה לראות, לגעת, לחוש, להריח. מהרגע שהוא יידע שהוא בטוח ושליו בידיים שלך, הוא יהיה חופשי לבחון ולסרוק את העולם- העולם שלך.
לכן, בשלב מאוחר יותר, רצוי לתת לו התנסות בעולם בלי השגחה. הוא רוצה לחקות את עולם המבוגרים, אולם הוא לא יפגע בעצמו מתוך בחירה. לכן כשכבר משתפים אותו בעולם הזה (נניח, אם אפשרת לו להכין איתך את ארוחת הערב), אין צורך להזהיר אותו או לבקר אותו. הרי אם לקחת ממנו את הדאגה לשלומו בכך שדאגת לו בעצמך- איך הוא יידע לדאוג לעצמו כשיגדל?
בנוסף, לידלוף טוענת שיש להימנע ממחמאות מיותרות. נכון, זה הכי טבעי מבחינתך להתמוגג מאושר כשהילד מגיש לך את הציור שהכין ולומר: "וואו, איזה יופי! איזה ציור מדהים!". אולם על פי לידלוף, מדובר בעצם במעשה פוגע.
למה זה מפתיע אותך כל כך שהילד הכין משהו יפה? ברור שהוא הכין משהו יפה. הוא אדם נפלא, וגם גידלת אותו עם הידיעה שהוא כזה. לכן ניתן לומר משהו כמו: "תודה, זה מקסים. בוא נחפש מקום לתלות את זה". כך מתחדדת בו הידיעה שזה טבעי שיוצאים ממנו דברים חברתיים ויפים.
המתנגדים: "התיאוריה לא מתאימה לחיים בחברה המערבית"
כמו כל תיאוריה חברתית, בייחוד כזו שיוצאת נגד תרבות החינוך של רובינו, גם "עקרון הרצף" צבר מתנגדים רבים מהרגע שהתוודעו אליו בעולם המערבי: עיקר הטענות התמקד בהתאמתו לחיים בעולם המודרני והמתנגדים אכן מטילים ספק בכך.
צריך להודות באמת: אנחנו לא חיים בשבט. אם ברצונך להיכנס להתקלח, ללכת לישון או לחזור לעבודה, למשל, אין לך למי להעביר את התינוק. אין לך שבט שיגבה אותך ויגדל איתך את הילד.
עיקרון הרצף עורר גם את זעמן של הפמיניסטיות. לטענתן, הוא מחזיר את הנשים הביתה, ובכך הורס מאמץ של עשרות שנים של חתירה למען שוויון ועידוד נשים לצאת לעבוד ולפתח קריירה, במקום לשבת בבית עם הילדים.
אין צורך לאמץ את השיטה בעיניים עצומות, משום שייתכן ובעולם שלנו אכן יהיה קשה ליישם אותה. אולם כן אפשר לאמץ את הכוונה שמאחורי המילים וליישם את הרוח של התיאוריה. אחרי הכל, אין יותר טבעי עבורך מלגדל את הילד שלך עם הרבה מגע, חום וקרבה, ולתת לו את התחושה שהוא אהוב ורצוי.