ההריון הראשון שלי היה טבעי. שבעה-שמונה חודשים של ניסיונות, לא לחוצים ולא חרדתיים, ובדיקה אחת חיובית. בדיעבד אני יודעת כמה הייתי תמימה, ממש התנהלתי במעין בורות חיובית כזו, בלי דאגה. אפילו תנועות עובר לא בדקתי, פשוט לא עלה בדעתי שמשהו יכול להיות לא בסדר.
כשהייתי בחודש שביעי, נסעתי בוקר אחד לסוכנות הנסיעות שבה עבדתי. בדרך, נקלעתי לתאונה חזיתית. פינו אותי מיד לבית החולים, ואושפזתי. כששוחררתי מבית החולים אמרו לי שהכל בסדר עם התינוק, אבל ארבעה ימים לאחר מכן הייתי בבדיקה שגרתית, ולא היה דופק. נאלצתי לעבור לידה שקטה, שהשאירה אותי מצולקת נפשית.
איכשהו, הכנסתי לעצמי לראש שאני אהיה חשוכת ילדים, שאני לא אקום מהאסון הזה, והגוף שלי ממש נחסם. לא היה שום סיכוי שאכנס להריון ככה, וכל כישלון רק חיזק את ההרגשה הרעה והכין את הקרקע לכישלון שבא אחריו. הרגשתי אשמה נוראית על אובדן העובר שלי, ולא ראיתי דרך לצאת מזה.
שנה של ניסיונות סרק
ואשר יגורתי, בא לי. אחרי שנה של ניסיונות סרק, שבמהלכם כבר קיבלתי כדורים ולאחר מכן זריקות שאמורים היו לעזור לי להרות, הופניתי לרופא פריון, שהתחיל מסכת של הזרעות. יום יום זריקות, חודש חודש בדיקה, והיייאוש הזה שכל החברות מסביב כבר אמהות, ומקדמות את החיים ואני עדיין במירוץ הזה.
אצלי הייתה תוספת קושי: מכיוון שכבר הייתי בהריון, היה לי למה להתגעגע. זו הייתה תקופה קשה נפשית. הפסקתי להסתוב לחלוטין בחברת אנשים עם ילדים, לא הגעתי לאירועים חברתיים. הייתה לי קנאה איומה.
אחרי ארבע או חמש הזרעות הריתי, ובמקום לשמוח הייתי בחרדה עצומה. בדיעבד, צדקתי. בשבוע 8 התחלתי לדמם, נסעתי לבית החולים, שם אמרו לי שעברתי הפלה טבעית. אני זוכרת שכל הדרך לבית החולים התפללתי שיגידו לי שזה רק דימום, שההריון תקין. ביקשתי מבעלי שניקח הפסקה. הוא נסע לחו"ל במסגרת עבודה, וכשהוא חזר קיימנו יחסים – ונכנסתי להריון טבעי. המחזור איחר, ואני הייתי לחוצה מזה.
באיזשהו מקום, עדיין קיוויתי שאני יכולה להיכנס להריון טבעי, אבל היה לי קשה להאמין. קניתי בדיקה ביתית, ואחרי שהשתנתי על המקלון ראיתי פס אחד. הנחתי את הבדיקה על הכיור, כי עדיין הייתה לי תקווה קטנה. אחרי כמה דקות הסתכלתי שוב, ואם התקרה הייתה רק קצת יותר נמוכה - הייתי שוברת אותה. קפצתי, צעקתי, בכיתי, צחקתי... התקשרתי לבעלי, וצרחתי בטלפון שאני בהריון.
הייתי בחרדות קשות
אבל אחרי השמחה, הגיעו הפחדים. אני לא חושבת שאי פעם הייתה הריונית יותר היסטרית ממני. רתמתי את כולם לשיגעון הזה: בעלי, אמא שלי, הייתי יותר מ-20 פעמים במיון. בשבוע 37, כנראה כתוצאה מהלחץ שלי, היו האטות בדופק. אושפזתי למשך שבוע, ובסופו קיבלתי זירוז. אני חושבת שעיקר ההחלטה היה בעקבות המצב הנפשי שלי, הרופאים ראו שאני בחרדות קשות, ושזה לא טוב לי ולעובר.
בפעמים הראשונות שהחזקתי את אליעד, הבכור שלי, נורא בכיתי. פחדתי לאבד אותו. הייתה לי הסתכלות מאוד מפוחדת, כל הזמן רק התפללתי: שרק יחיה, שיהיה בריא, שאני לא אצטרך לעבור את זה שוב. החודשים הראשונים אחרי הלידה היו מאוד קשים. הייתי מאושרת מהעובדה שהפכתי סוף סוף לאמא, אבל משהו עדיין היה חסר. חיפשתי משהו שירגיע אותי ויאזן אותי, ומכיוון שאני לא מאמינה בטיפולים פסיכולוגיים "קלאסיים", חיפשתי משהו שיתאים לי. החלטתי ללמוד מודעות ורייקי, ובחודשי הקורס עברתי שינוי פנימי עצום. למדתי לסלוח לעצמי על מה שקרה, נפרדתי מהעוברים שאיבדתי והבנתי שאני רוצה להיות עבור נשים אחרות במצב הזה.
התחלתי לתת טיפולי רייקי לנשים שעוברות טיפולי פוריות, אבל הרגשתי שזה לא מספיק לי. רציתי גם לטפל בשיחות, ואחרי כמה בירורים הגעתי לקואוצ'ינג. עשיתי שלוש סדנאות במשך כמה חודשים, שבאחת מהן נכנסתי להריון. הקורס התמקד בהשגת מטרות, וזו הייתה מהטרה שהצבתי לעצמי כדי להתאמן. אותה תקופה הייתי אחרי כמה שנים של ניסיונות טבעיים והתחלנו ב-IVF. כשעשיתי את השאיבה אימנתי את הנשים שהיו איתי בבית החולים, הדרכתי אותן איך לדמיין את ההריון כדי להשיג אותו. הפעם הייתי הרבה פחות חרדה. ידעתי שאני אשיג את ההריון ושהכל יהיה בסדר, ההריון היה כיפי ורגוע ואני בהחלט יכולה להגיד שזה בזכות העבודה שעשיתי על עצמי. בשלב הזה כבר אימנתי, וזה נתן גם לי כוח וכלים להתמודד עם ההריון שלי.
אני ההוכחה שיש תקווה
את ההריון השלישי השגתי בדרך הכי הזויה שאפשר. המחזור היה לא סדיר, והיו לנו עוברים מוקפאים, אז הלכנו לרופא כדי לבקש לחזור לתהליך. הוא רשם לי גלולות כדי להסדיר את המחזור, על מנת שנוכל להתחיל בטיפול ההורמונלי לפני ההחזרה, ונגד כל סיכוי או היגיון, הריתי עם הגלולות.
למרות ההריון התקין, אביגיל נולדה בשבוע 31, בלי התרעה מוקדמת. עד היום לא יודעים למה. בתקופת הפגייה שלנו, שנמשכה 36 יום, נתקלתי בהתמודדות אנושית לא פשוטה. הרגשתי שאני עוזרת להם, איכשהו ההורים הגיעו כל הזמן לדבר איתי, משיכה טבעית אליי ולאנרגיות שלי. גם מי שלא ידע שאני מאמנת, אנשים פשוט הגיעו אליי. יום אחד תפס אותי אבא אחד, שאמר לי שהם שם כבר שלושה חודשים, אבל רק מאז שהגעתי השהות שם נהייתה יותר נסבלת. הוא אמר שהחיוביות שלי נותנת להם כוחות. אני מאמינה שלא סתם הגעתי לפגייה, שהיתה לזה תכלית.
דווקא השבר שעברתי הווא שגרם לי להגיע למקום טוב יותר, למצוא משהו לא חומרי שמעשיר לי את הנפש. אני מרגישה שההורות והמקצוע שלי כרוכים זה בזה בקשר בלתי נפרד. התהליך שעברתי התחיל באבדן ההריון הראשון, ונמשך עד הלידה האחרונה, שגם היא הציבה לי אתגר. כל הריון שאני עוברת נותן לי עוד יכולות להבין מה אנשים עוברים ולעזור להם, לתת להם תקווה שזה אפשרי, ואני הוכחה חיה לזה.
מיכל דן, מאמנת אישית, זוגית ועסקית ומנחת סדנאות להעצמה נשית. אמא לאליעד (8), לידור (3) ואביגיל (חודשיים)
>> הכתבה הקודמת במדור: המטופלות שלי הצליחו להרות, אני לא"
עברתן דרך ארוכה עד להריון הנכסף? שתפו אותנו