שום דבר לא מכין אותך לזה. לא קורס הכנה ללידה, לא דולה שמלווה אותך כל ההריון, לא מיילדת פרטית וגם לא דמיון מודרך. אפילו לא ניסיון קודם של אימהות.
כאמא מנוסה לשני ילדים קטנים, וכאישה שיש לה אהבה ומשיכה בלתי ברורה להריונות ולידות, היה לי מאוד ברור שכך זה ימשיך גם בהריון ובלידה הבאה שלי.
"כואב לך? זה הכל בראש"
שתי הלידות הראשונות היו מדהימות, הטיפול והיחס שקיבלתי בבית החולים היה חם ומכבד, וכבר חיכיתי לחוש את תחושת האדרנלין וההתרגשות בלידה השלישית.
ילדתי בבית חולים מוכר ונחשב במרכז הארץ, וכמו בלידות הקודמות שלי החלטתי לקחת מיילדת פרטית (שירות ששילמתי עבורו לא מעט כסף). הלידה הזו הייתה קצרה, אמנם, אל הקשה והמזעזעת מכולן. הכאב היה בלתי נסבל, והיחס המתנשא של המיילדת, בנוסף למדיניות בית החולים לא לתת אפידורל כי "את גיבורה שיכולה בלי", השאירו אותי שבורה ומצולקת.
ואני בכלל לא רציתי להיות גיבורה בלידה שלי. רציתי ללדת בצורה שתכבד אותי, שתקל עליי ושתשאיר אותי שפויה, גם אם זה אומר להישאר עשר שעות בחדר הלידה ולא שעתיים.
כשהגעתי לבית החולים בסביבות חצות, כבר הייתי עם צירים סדירים בתדירות גבוהה. באותו לילה, שלא אשכח לעולם, היו במיון יולדות למעלה מ-40 נשים והצפיפות הייתה נוראית. חיכיתי שעות, עם צירים בכל שתי דקות, ורק בשעה 03:00 לפנות בוקר סוף סוף ראה אותי רופא.
בשעה 05:00, כשאני כאובה עד דמעות, הכניסו אותי לחדר לידה והסכימו להזעיק את המיילדת הפרטית שהזמנתי, מכיוון שלפי מדיניות בית החולים לא קוראים לה עד שנכנסים לחדר הלידה עצמו.
בחדר לידה כבר לא יכולתי להחזיק יותר מעמד. בכיתי מהכאבים התחננתי שתקרא לרופא המרדים שייתן לי את האפידורל המושיע. לבסוף הוא הגיע, וקיבלתי את הזריקה המיוחלת. אך כאן הבעיה רק החלה: המינון שקיבלתי היה נמוך ביותר, והמשכתי להרגיש הכל גם לאחריו.
בכיתי, צעקתי שאני עדיין מרגישה הכל, התחננתי שיגבירו לי את המינון, ניסיתי לדבר ללב של המיילדת הפרטית שלי שתעזור לי, אך היא טענה שהכל בראש שלי וכל עוד אני מצליחה לדבר ולנשום אז אני בסדר.
שמו אותו עליי ולא הרגשתי כלום
הרגשתי שאני על סף איבוד הכרה. כשהגיע הרגע ללחוץ, לא נותרה בי טיפה של כוח. רציתי שהתינוק שלי יישאר בפנים. איבדתי כל רצון ללדת ולהוציא את העובר שכל כך חיכיתי לו. איבדתי את הרצון לראות אותו, הרגשתי פשוט מתה מבפנים.
ככה עברו עלינו ימים, לילות וחודשים של מציאות אחרת, שלא הכרתי. לא התחברתי, לא הרגשתי, לא קראתי לו בשמו ועוד הרבה דברים שאת רובם עדיין קשה לי להעלות על הכתב. למזלי הייתה לי מטפלת אחרי הלידה שהייתה למעני ולמענו, והיא זו שעשתה עבורו את כל מה שאני לא יכולתי.
אחרי הלידה הייתי בוכה כל יום, שלוש פעמים ביום, בכי שלא ידעתי מאיפה מגיע ומה פשרו. הייתי חסרת סבלנות כלפי שאר בני המשפחה ולא יכולתי להכיל אותם. הייתי מתחמקת מלקלח אותו (פעולה הכי טבעית וכיפית לתינוק שזה עתה נולד), משתדלת לא להישאר איתו לבד, פחדתי לטפל בו. הרגשתי שכל מה שידעתי והייתי טובה בו בתור אמא לשני הילדים הראשונים שלי, כאילו פרח מזכרוני, אבד. הכל התחיל מהתחלה.
מי היה מאמין שאני אסבול מדיכאון אחרי לידה?
כשהייתי בחודש תשיעי ראיתי את הסרט "היום שאחרי הלידה": סרט דוקומנטרי שעקב וליווה מספר נשים שחוו דיכאון לאחר לידה, על הסימנים, האבחון והטיפול בבעיה. אני זוכרת שנורא כאבתי את כאבן של הנשים האלו, ולא הבנתי איך אישה יכולה להגיע למצב כזה. ופתאום הפלא ופלא, המאמין מזמין? קיבלתי את כל החבילה ובגדול.
הבייבי שלי אוטוטו בן שנה, ממשיך כמובן לגדול ולהתפתח, אבל יחד איתו גדל גם היגון שלי, שלצערי עדיין לא עזב. כולי תקווה שבשנה הבאה הוא כבר לא יהיה פה.
אני רק יכולה לאחל לכל אחת ואחת מכן שלא תעבור או תחווה את מה שאני חוויתי. אף פעם אל תגידו לי זה לא יקרה, כי שום ספר טוב של גידול ילדים, תכנית של סופר נני, רופא מצוין, או אפילו חברה טובה כזו שיודעת הכל, לא יכולים להכין אותך לזה.
ואם זה מגיע, נסו להבין ולא להיבהל. ברגע שתדעו שמדובר בדיכאון אחרי לידה תצליחו להתמודד עם זה וכמו שזה בא (עם טיפול נכון, כמובן והרבה עזרה מסביב) כך זה ייעלם. אם לא עברתן את זה, אשריכן, ואם כן בדיעבד תבינו שבכל זאת הרווחתן - למדתן ששהילדים שלנו הם לא רובוטים ואנחנו לא מכונות שמייצרות אותן. כל שינוי הוא לטובה.
בסוף הלידה, אגב, המיילדת הפרטית שלי אמרה לי "כל הכבוד, מבחינתי ילדת בלי אפידורל". באמת תודה רבה לך, אפשר את המדליה שלי בבקשה? בכלל לא רציתי להיות גיבורה.