את ההריון גילינו בשבת אחת. המחזור איחר לי, אבל זה לא נדיר, וחשבתי שזה בגלל סטרס ועומס בעבודה. כשהתחילו לכאוב לי הציצים עשינו בדיקה ביתית, וראינו את שני הפסים המיוחלים שכולם מדברים עליהם. לקח לנו כמה שניות, אבל כשהבנו מה קורה היינו בהלם - והכי מאושרים בעולם.
בת?! היינו בטוחים שיש לנו בן
נהניתי מכל שנייה בהריון שלי, אהבתי את עצמי ברמות, הרגשתי הכי נשית וסקסית וזה הדבר הכי מדהים שיש. אני אומרת לאלון שאני מתה שזה יקרה כמה שיותר מהר, כי כשאני רואה עכשיו נשים בהריון, למרות שעבר רק חודש וקצת מאז הלידה שלי, אני ממש רוצה להיות שוב בהריון. ההרגשה שמשהו גדל בפנים, אי אפשר לתאר אותה עד שחווים את זה בעצמך.
למרות האושר ההיסטרי, ההריון עבר עליי בהרבה תחושות מעורבות, של פחד, חרדה, אושר וציפייה, והכל ברמות מאוד גבוהות. אני בחורה חרדתית מטבעי, וכל הזמן הלכתי לבדוק שהכל בסדר עם העובר. עד שהתחלתי להרגיש תנועות, היה לי ממש מינוי חופשי-חודשי במוקד ואצל הרופא שלי.
הסקירה הייתה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי. בבדיקות האולטראסאונד הקודמות אמרו לנו שככל הנראה יהיה לנו בן, וככה הגענו לרופא. הוא הסתכל, הסתכל שוב, ואז הודיע לנו ש"לפחות עד גיל 18 אני יכול להבטיח לכם שתהיה לכם בת". היינו פשוט בהלם, אלון לא דיבר איזה יומיים והיינו פשוט שמחים בטירוף, כי ממש רציתי בת. כבר דמיינתי את כל החדר הורוד והבגדים הורודים והסגולים, ושמחתי שלא נצטרך לחכות לפעם הבאה כדי להגשים את זה.
המשכתי בהצגות עד חודש רביעי או חמישי, אבל כשהתחילו לראות עליי את ההריון נאלצתי להפסיק. הנסיכה של אלאדין לא יכולה להיות עם בטן, זה פשוט לא עובד. בחודש רביעי הצטלמתי לקמפיין של רמי-לי, שבזכותו יש לי מזכרת של צילומי הריון ברמה הכי גבוהה שיש, ובמקביל המשכתי לעבוד במכון היופי שלי. בחודש שמיני כבר הרגשתי שהריחות שם לא טובים לי, ויצאתי לחופשת לידה מוקדמת. ניסינו לנצל כל רגע זוגי לפני הלידה, וזו הייתה תקופה נהדרת. לא הרגשתי כבדות או עייפות, פשוט נהניתי. עד היום האחרון אפילו עשיתי צעידות עם הכלבה שלי, כך שהגעתי ללידה בכושר.
התעקשתי על ביות מלא אחרי הלידה
רציתי לידה טבעית, בלי אפידורל, עם מוזיקה ושמנים ואווירה מיוחדת. אפילו עשינו קורס הכנה ללידה אצל דולה, מיכל בן יעקב, ואני ממליצה לכל אמא בהריון ראשון לעשות את זה. אני לא ידעתי כלום על הלידה, והיא הסבירה לנו הכל, ממש מהבסיס, והרגשתי הרבה יותר בטוחה. אבל הלידה שהייתה לי בפועל הייתה קצת שונה מהתכניות.
בשבוע 40 עשינו הערכת משקל, והעריכו את העוברית בין 3.900 ל-4.250 ק"ג. שלושה פרופסורים בכירים אמרו לי שכדאי לי ללכת לקיסרי, והחלטתי לא להתווכח. היה לי קשה לוותר על החלום, אבל השילוב של הגודל שלה, בצירוף העובדה שלא היו לי צירים או פתיחה, והיא לא הייתה בכלל בכיוון של תעלת הלידה, שכנעו אותי. נכנסתי לניתוח קיסרי.
אני זוכרת שפחדתי בטירוף. אני מפחדת מניתוחים, חששתי מכל הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות, שלא אקום מהניתוח, שיהיו סיבוכים. הרדימו אותי והתחילו את הניתוח, ולקראת הסוף, ממש כשהוציאו את אמה, אמא שלי ואלון נכנסו. הייתי בכזו התרגשות שהרגעים האלו נורא מעורפלים לי. אני זוכרת שבכיתי בטירוף, שאלון ואני התחבקנו ומיד לקחו אותה לתינוקייה והוא הלך איתה. אחר כך רצו לתת לי מורפיום ולא הסכמתי, כי רציתי להניק מיד. עד היום אין לי מושג איך, אבל שלוש שעות אחרי הניתוח כבר עמדתי על הרגליים, ולקחתי אותה לביות מלא. לא הסכמתי שאף אחד אחד יאכיל אותה, יקלח אותה וישמור עליה.
הכל מתגמד
מה שהכי הפתיע אותי הוא ההרגשה שהגוף הוא כל יכול כשזה קשור בילד. לקום מהניתוח, לא לישון לילה שלם ולתפקד למחרת בלי להיות זומבי, אלו דברים שלא חשבתי אי פעם שאהיה מסוגלת לעשות. אבל אני רואה אותה ומקבלת המון כוח, הכל מתגמד מול האהבה אליה.
למרות הכוחות האלה שגיליתי בעצמי, ההחלמה הייתה קשה. אלון ואמא שלי היו איתי כל הזמן כדי לעזור, ואני חולת תינוקות, טיפלתי באחיינים ובבני הדודים שלי - אבל כמה שאת חושבת שאת מוכנה את לא באמת יודעת מה זה. עם כל זה שעטפו אותנו בהמון אהבה ויחס, הימים הראשונים לא קלים.
גם ההנקה, שהייתה מאוד חשובה לי, לא זרמה בהתחלה. אני לא חושבת שמישהי לא מתקשה עם הנקה, והיו לי רגעי שבירה שכבר אמרתי לאלון שיכין בקבוק כי אני לא מסוגלת, אבל אני מודה לאלוהים שנתן לי כוחות. זה היה מאוד חשוב לי להניק. פיציתי את עצמי על הקשיים בחזיות הנקה שוות, ויש לי היום משהו כמו 50 חזיות מדהימות.
עכשיו אנחנו נכנסים לאט לאט למסלול. רק עכשיו סדר היום שלה מתחיל לתפוס צורה, ואני מתחילה להבין בערך מה היא רוצה: מתי היא רעבה, מתי היא עייפה ומתי זה בכי של חיתול מלא. אני חוזרת לעבוד לאט לאט, פגישות, אודישנים, קצת עבודה במכון שלי. המראה החיצוני שלי השתנה מאוד מן הסתם, אבל אני לא מאלה שכל היום יושבות מול המראה ומתבאסות. הגוף שלי השתנה, אבל גם אני השתניתי. אני מתלבשת אחרת, מתנהגת אחרת וזה מתאים לי, אני אמא ולא מצפה להיראות ולהרגיש כמו שהרגשתי לפני ההריון. אני כן רוצה לחזור לעשות יוגה, אבל לא בשביל הגזרה אלא בשביל הנפש. הגזרה תחכה, זה ממש לא בראש מעייניי כרגע. חוץ מזה, אני מתה על הבטן הקטנה שלי. זה היה הבית של אמה, וצריך שתישאר ממנו מזכרת, לא?
לכל סיפורי הלידה באתר 9 חודשים