אין ספק שלידה בישראל היא תופעה חברתית שדורשת מחקר מעמיק, החל מריבוי הלידות (יש סיבות נוספות מעבר לדמוגרפיה ומשפחתיות ישראלית) וכלה בניהול הלידות. כשהעלינו פוסט בקבוצת "מאמאזון" ושאלנו נשים אם היו מכניסות את האימהות שלהן לחדר הלידה, הופתענו מכמות הנשים ששיתפו בסיפורי הלידה המרגשים שהיו להן בזכות האימהות שלהן, ועל כך שלא היו מוותרות לעולם על נוכחותן.
חלקן לא רק הכניסו את אימא שלהן לחדר הלידה, אלא גם את החמות, האחיות והגיסות, וגם את אבא. מסתבר שלידה בישראל היא אירוע משפחתי לכל דבר. איך מרגישה אימא שרואה את בתה עוברת חוויה מטלטלת ומרגשת בחייה, ומה עושה שם בדיוק אבא?
"אימא שלי הצילה את חיי בלידה"
ליטל גואטה מספרת שבהריון הראשון שלה, היא נכנסה לחדר הלידה עם אימא שלה, ואת הבעל היא השאירה בחוץ. "העדפתי אותה על פני בעלי כי היא גם אחות במקצועה. ביקשתי אפידורל למרות שלא כאב לי כלום, רק פחדתי. כשהתחילה הלידה, המיילדת אמרה לי מתי ללחוץ כי לא הרגשתי צירים. אחרי 12 שעות אימא שלי אמרה לה שרואים שהראש תקוע ושאלה אותה מדוע היא לא גוזרת קצת. התינוק היה תקוע בתעלת הלידה מעל שעתיים, והמיילדת סירבה לגזור והתעקשה על לידה בלי תפרים, למרות שביקשנו ממנה לגזור. היא מרחה אותי בהרבה שמן ושינתה לי את התנוחות והתרברבה שלמרות השעות הארוכות שלחצתי בלי סוף, התינוק נולד בריא ושלם, ללא תפרים.
"כשהניחו את התינוק עליי להנקה ראשונה, פתאום לא שמעתי כלום, ראיתי את אמא שלי והמיילדת מדברות ולא שמעתי אותן, אמרתי לאימא שלי שאני לא שומעת כלום, ושייקחו את התינוק. בינתיים המיילדת יצאה לשקול את התינוק, אימא שלי הייתה לידי וחשדה שמשהו לא בסדר, היא הבחינה מתחת לשמיכה בדימום חריג, הזעיקה את המיילדת והרופא ואני איבדתי את ההכרה. אחרי שהתעוררתי הסתבר לי שהמיילדת קרעה לי איברים פנימיים: את צוואר הרחם, שרירי הישבן ושלפוחית השתן, וחשבה שהכול תקין. דממתי כמעט למוות ורק בזכות אימא שלי אני כאן היום. מאז מותר לי ללדת רק בקיסרי. גם בלידה השנייה העדפתי שוב שהיא תהיה איתי בגלל שהיא אחות וגם כי אני בוטחת בה יותר מכל".
"אבא היה שם ללטף ולתמוך"
שירלי סיטבון עברה את הלידה הראשונה שלה גם עם אימא וגם עם אבא. "זו הייתה חוויה עצומה ומרגשת. היה לאימא שלי קשה לראות אותי, בכל לחיצה שלי ראיתי את הלחיצה שלה יחד איתי ואת הסבל בעיניים. אבא היה שם רק לתת יד, ללטף ולתמוך. מן הסתם הוא לא ראה מה הולך שם אבל היה בכל התהליך מרגע תחילת הצירים ועד הלידה. קיבלתי מהם הרבה תמיכה נפשית, זאת הייתה לידה ראשונה והייתי יחסית תינוקת בעצמי - בת 21. עברתי לידה מאוד קשה והם היו איתי לאורך כל הדרך. הרגשתי את הצורך ששניהם יהיו איתי, ואני לא מתחרטת לרגע. בעלי היה מחוץ לחדר בפעם הראשונה כי אני לא חושבת שהוא היה בנוי לראות את זה. לא ידעתי למה לצפות ואמרו לי שהמראות מאוד קשים אז העדפתי לא לקחת סיכון. מתחילת ההיריון ידעתי שמי שיהיה איתי בלידה זה אבא ואימא בלבד".
"היה לי חשוב שחמותי תהיה שם"
רעות פדידה מספרת כי במהלך כל הצירים עד הלידה אימה, אביה, חמה, חמותה ומי שהיה אז בעלה והיום הוא הגרוש שלה, היו שם. בלידה עצמה נשארו "רק" האימא, החמות והגרוש. "אין לי ספק שמי שהיה בעלי היה צריך להיות שם, אימא שלי הייתה כי אני בקשר מאוד טוב איתה ולא יכולה לעשות צעד אחד בלעדיה, וחמותי היא כמו אימא בשבילי, והיה לי חשוב שהיא תהיה חלק מזה. היא פגועת ראש וידעתי שזה ישמח אותה מאוד. בלידות של הנכדים האחרים שלה היא לא הייתה כי הכלה לא רצתה, אבל אני אמרתי לה שאני לא מוכנה ללדת אם היא לא תהיה שם".
"זו הייתה טעות גדולה שהכנסתי את אימא שלי לחדר לידה"
לא כולן שלמות עם הנוכחות של האם בחדר לידה, ולא לכל אם יש את הכלים המתאימים לעזור לבתה בשעה לא פשוטה זו. ליטל יפרח מספרת שבלידה הראשונה שלה נכחו אימה, חמותה ובעלה. "לפני הלידה שלי היא הייתה עם אחותי בחדר לידה והתינוקת שלה הייתה במצוקה, ירד לה הדופק ולבסוף היא עברה קיסרי חירום. שמונה חודשים אחרי החוויה הזו, אני נכנסתי לחדר לידה ואימא שלי הייתה חרדה מאוד ותמיד פחדה ממה שעלול לקרות. היא עצמה ילדה בקיסרי מתוכנן ולא חוותה לידה רגילה ככה שהיא פחות ידעה במה מדובר. היא הייתה כל כך מבוהלת והלחיצה אותי, היא הייתה יותר חיוורת ממני ולחץ הדם שלה היה בעננים. באיזשהו שלב העדפתי שהיא תישאר בחוץ. אני חושבת שהעובדה שהכנסתי אותה לחדר לידה זו הטעות הכי גדולה שיכולתי לעשות. בלידה השנייה הלכתי לבד עם בעלי, והיה כל כך אינטימי, מרגש והרבה יותר נעים".
"אחרי הלידה אימא שלי עברה התמוטטות עצבים"
רימה בלגמן מספרת שחווית הלידה שלה בליווי אימה הייתה מאוד קשה ולא נעימה. "כאשר המצב התחיל להסתבך, ראיתי את אימא שלי מאבדת את זה. המיילדת עזבה את החדר והסתובבה בין היולדות האחרות, כאשר העובר התחיל לאבד דופק בצורה דרסטית. היה לנו מזל שבעלי שם לב למוניטור ולירידת הדופק, וצרח לכולם שיבואו, ומיד הוכנסתי לחדר ניתוחים. כאשר בעלי ואימא שלי נשארו בחוץ, ראיתי את הכאב בעיניים שלה וזה הרס אותי. נלחמתי ובסוף ילדתי בואקום. הילד שלי היה בפגיה בטיפול נמרץ מספר ימים מחובר לצינורות כי הוא נולד עם בעיות נשימה, והיו חייבים לייצב את מצבו. לאחר שבוע ימים השתחררנו הביתה. אימא שלי עברה התמוטטות עצבים קשה וטופלה אצל פסיכיאטר במשך שלושה חודשים. נשבעתי לעצמי לאחר מכן שיותר היא לא תיכנס איתי לחדר לידה. בלידה השנייה שלי היא כמובן לא נכנסה והייתי רק עם בעלי, וזו הייתה חוויה מתקנת".
"את רואה את הבת שלך הופכת לאישה"
ניקול פחימה ליוותה את בתה בלידה הראשונה שלה, וגם החמות הצטרפה. "רגל אחת אני החזקתי ואת השנייה חמותה החזיקה. התנהגנו כאילו זו לא הבת או הכלה שלנו. זו הייתה חוויה מדהימה, לתמוך בה בשעת הכאב, ללטף אותה, אפילו נכנסתי איתה למקלחת ועשיתי לה מסג עם זרם מים חזק. כאב לי לראות אותה סובלת, אבל תמכתי בה וחיזקתי אותה. אמרתי לה שאני לא הייתי מסוגלת לעבור את מה שהיא עברה (אני ילדתי בקיסרי). ראיתי איך הבת שלי הופכת לאישה בשנייה. כשהנכד יצא לכולנו ירדו דמעות של אושר, כולל לבעלה שתמך מאחור (לא נתנו לו להיות מלפנים, כי יש גברים שנגעלים ויש גברים שאחר כך מתרחקים ולכן רצינו למנוע את זה)".
"מאז, אין יום שאני לא חושבת על התינוקת"
מירי זניצקי היא סבתא לשבעה נכדים שעברה חוויה מחברת אך גם מטלטלת בלידה השקטה של בתה, מיכל. "להיות בחדר לידה עם כל אחת מהבנות שלי הייתה חוויה מדהימה, זו זכות גדולה ותמיד ידעתי איך להתנהל שם מבלי להפריע לבן הזוג, להיות שם כמה שהן רוצות, ולעזור במה שאני יכולה. לא ראיתי בזה סבל אלא יצירת חיים וצילמתי אותן ואת התינוק יוצא ותמיד היה לי כייף.
"ב-24 לאוגוסט 2016 הילדה שלי מיכל עברה לידה שקטה, חשבתי שאני לא אצטרך להיות בלידה הזו ובאיזשהו שלב מיכל רצתה שאני אבוא. כשהתינוקת נולדה מיכל רצתה להחזיק אותה ולהיפרד ממנה והבן זוג שלה אמר לה שהוא מוכן להיות איתה בלידה, אבל שהוא לא מוכן לראות את התינוקת ולעבור את הפרידה ממנה. מיכל הייתה יומיים בחדר לידה עד שהתינוקת יצאה, ואני הגעתי בחצי היום האחרון. זו הייתה חוויה מטלטלת, גם להיות שם בחדר, וגם כשהתינוקת נולדה ראיתי איך היא יצאה, החזקנו אותה, חיבקנו אותה ובכינו. זו הייתה חוויה קשה. במשך חצי שעה מיכל החזיקה אותה, הצטלמנו איתה, חיבקנו ונישקנו אותה, זו הייתה תינוקת לכל דבר.
"החוויה הזו עשתה משהו לקשר שלי עם מיכל. מדהים עד כמה לידה שקטה היא אבל פרטי. את לבד, בודדה, אבל היה לנו אחת את השנייה. מאז אותו היום, אין יום שאני לא חושבת עליה ואין יום שאני לא רואה אותה. אני מדברת על החוויה הזו עם מיכל. שאר בני המשפחה כמו בעלי לא מרגישים את האבל כי הם לא ראו אותה ולא נקשרו. אפילו בתי הקטנה אמרה לי: 'אימא מספיק, ממשיכים הלאה', אבל זה לא ככה. מאז כשאני ומיכל רואות אחת את השנייה, אנחנו מתחבקות ובוכות, ומדברות על זה בינינו. לפני שהיא נכנסה להריון האחרון שלה, עלינו לקבר וזו הייתה חוויה מחברת, לראות את החלקה של העוברים. אחרי הלידה של מיכל אנחנו מתכוונות לעלות ולעשות לה לוח זיכרון. יש לי קשר טוב עם כל הבנות אבל העובדה שהייתי עם מיכל ושתינו חווינו את זה וחיבקנו את התינוקת, חיבר אותנו, יצר שיח פתוח ויכולנו לבכות ולהבין אחת עם השנייה. אני מרגישה שהייתה לי זכות להיות איתה בלידה הזו".