כשאמא פשוט לא חוזרת: התינוקות שנשארים בבית היולדות

 לידה היא שיא של התרגשות, התממשות חלומות, תקווה ושמחה, רגע שאמהות ואבות חולמים עליו תשעה חודשים תמימים.

חוץ מכשהיא לא. יש תינוקות שלא מגיעים הביתה עם אמא ואבא, אלא נשארים מאחור בבית היולדות, משם יימסרו לאימוץ או לאומנה.

זה לא אירוע שכיח במציאות שבה הפלות הן עניין מקובל וקיימת מודעות לאמצעי מניעה ולמין בטוח, אבל התופעה בהחלט לא נעלמה מהעולם: מדי שנה נמסרים לאימוץ כ-80 עד 100 תינוקות, ובאומנה נמצאים כעת כ-500 ילדים עד גיל 3.

משיחות עם עובדות סוציאליות ועם דוברות משרד הרווחה עולה שאין פרופיל מוגדר לאמהות שמוסרות את התינוק לאימוץ. חלק מהן מגיעות מרקעים קשים - מעגל הזנות, התמכרות לסמים או הומלסיות (בדרך כלל השלישייה העצובה הזו מגיעה יחד), אך לצדן יש גם אמהות ואבות "רגילים": הורים קטינים שלא יכולים לטפל בתינוק כי הם עדיין בבית הספר או שאינם יכולים להכיל את השינוי בחיים; פליטות שנאנסו ושהתינוק הוא תזכורת כואבת לטראומה שלהן; וגם נשים נורמטיביות שפשוט לא מסוגלות להכניס תינוק לחיים שלהן – כל אחת וסיבותיה, כל משפחה והסיפור שלה.

עובדת סוציאלית באחד מבתי החולים הגדולים במרכז חלקה איתנו את אחד המקרים הזכורים לה: "הגיעה אלינו יולדת בשנות ה-20 לחייה, בחורה שחיה חיים סטודנטיאליים רגילים במרכז הארץ ולא היית מנחשת שזה מה שהיא עומדת לעשות. היא אמרה לצוות כבר בתחילת הלידה שהיא רוצה למסור את התינוק לאימוץ וניכר שיש לה ניתוק ממנו – היא לא רצתה לראות אותו, להחזיק אותו או להיניק אותו. כאילו היא רצתה למחוק את זה שזה קרה לה. היינו צריכות ממש לעודד אותה לתת לו שם וממש ביקשנו שהיא כן תראה אותו ותחזיק אותו, כדי שתהיה בטוחה בהחלטה שלה במאה אחוז. היא נשארה איתנה בדעתה.

"אמא כזו אומרת לנו: 'אני מוסרת את התינוק הזה לאימוץ כי אני לא אהיה טובה בשבילו. הוא לא צריך עכשיו אמא כמוני, שההגעה שלו לעולם נופלת בזמן לא טוב או בנסיבות לא טובות, אלא אמא ואבא שירצו אותו מהרגע שהוא נולד בכל הלב, שישמחו בו ויאהבו אותו כמו שמגיע לו'. אני מתרשמת שהמסירה לאימוץ מגיעה במקרים כאלה ממקום של חוסר רצון בילד בגלל הזמן שבו הגיע לעולם והמצב שבו הגעתו לעולם פוגשת את האמא או ההורים".

יש רצון – אין מסוגלות

אבל לא תמיד התינוק נמסר לאימוץ משום שהאמא לא מעוניינת בו. יש לא מעט מקרים שמסירת התינוק לאימוץ או לאומנה מתרחשת למרות רצון עז בתינוק – יש רצון, אבל אין מסוגלות לגדל אותו. אלה המקרים של מי שנמצאות במקומות הנמוכים ביותר בחיים: נשים במעגל הזנות, מכורות לסמים וחסרות בית.

"תינוקות של מכורות לסמים, שהן לא פעם גם נשים שעוסקות בזנות ו/או חסרות בית – בסבירות גדולה ישאירו אותם מאחור למרות שהאמהות רוצות אותם בכל ליבן", מספרת ב', עובדת סוציאלית בבית החולים איכילוב. "לאמא כזו יש פנטזיה שהחיים שלה ישתנו מהנקודה הזו – עבורה הילד הוא באמת תקווה חדשה. היא אומרת לי: 'הילד הזה הוא ההזדמנות שלי להתחיל את החיים שלי מחדש. לצאת מהמעגל הזה של ההתמכרות לסמים, העיסוק בזנות וההומלסיות ולצאת לדרך חדשה, לחיים טובים יותר. עכשיו כשהוא בעולם, אני אמצא דירה קטנה שבה אוכל לגדל אותו בשקט, ואני אמצא עבודה מחוץ לעולם הזנות וסוף סוף יהיה טוב'. האופטימיות של אמא כזו מידבקת, ולרגע את גם מאמינה שזה יכול לקרות – בייחוד כשמדובר במכורה לסמים שיש לה בית לגור בו ושמטפלת בתינוק שלה, אבל אם היא רוצה לגדל אותו – אז בסוף זו החלטה שמתקבלת בבית משפט. תינוק של מכורה בדרך כלל מתמודד עם תסמונת גמילה שמתבטאת בחום, הזעה, רעידות ובכי חריג. תינוקות כאלה מאושפזים לרוב כמה שבועות טובים וחלק מהאמהות המכורות מצליחות להגיע ולבקר את התינוק בזמן הזה ולטפל בו. העובדות הסוציאליות והצוות הרפואי דואגים לספר לרווחה על המאמצים האדירים של אמא כזו, כדי שזה יעמוד לזכותה בבית המשפט, אבל המציאות היא שהרבה פעמים הילדים הללו נמסרים לאימוץ".

יש גם פעמים שאמהות מכורות לסמים לא מצליחות לעשות אפילו את זה לאורך זמן: "לפעמים נראה אמא מכורה לסמים שמטפלת בתינוק שלה במסירות, מאכילה אותו, מלבישה אותו ומבלה איתו כמיטב יכולתה", מספרת ב', "אבל אחרי כמה ימים היא נעלמת פתאום מבית היולדות בחיפוש אחרי המנה הבאה. זה מצב עצוב מאוד. אמא שלא מסוגלת לשרוד אפילו את היומיים-שלושה במחלקת יולדות בבית החולים ומשתחררת לפני הזמן כדי לחפש סמים, או בורחת ולא חוזרת, או שלפעמים היולדת משתחררת באופן פורמלי ואמורה לחזור כדי לטפל בתינוק שלה, שסובל מתסמיני גמילה – אבל היא פשוט לא חוזרת".

פרידה מתמשכת וכואבת

מה אומרות אמהות כאלה שמוותרות על התינוקות שלהן? "יש משהו שנשמע מאוד אקטיבי במילה 'מוותרות', כאילו יש כאן בחירה מודעת ומושכלת – אבל זה לא המצב", אומרת ב'. "קשה להסתכל לנשים הללו בעיניים ולראות ישות בעלת רצון חזק משלה, שמוותרת ממקום אקטיבי של כוח. הן כל כך נשלטות על ידי משהו אחר – על ידי הסם – שאין כאן אקטיביות שלהן. כשהן מדברות איתנו, אנחנו שומעות הרבה כאב. הן בוכות, צועקות, כועסות – אך נכנעות למציאות. אמא כזו אומרת לי: 'יצרתי ילד, נשאתי אותו תשעה חודשים וילדתי אותו, אבל אני לא מספיק טובה כדי להיות אמא שלו'. יש בזה משהו מכמיר לב – כי בא לך שהן יילחמו על התינוק. אבל אמא כזו היא כנועה למצב, אין לה את הכוחות והאמצעים לצאת מהמקום שהיא נמצאת בו".

"יש משהו מאוד אקטיבי במילה 'מוותרות', כאילו יש כאן בחירה מודעת ומושכלת - אבל זה לא המצב. קשה להסתכל לנשים הללו בעיניים ולראות ישות בעלת רצון חזק משלה. הן כל כך נשלטות על ידי משהו אחר - על ידי הסם - שאין כאן אקטיביות"

ב', עו"ס בבי"ח איכילוב

יולדות כאלה לרוב מוכרות לגורמי הרווחה עוד מתקופת ההיריון, ומגיעות ללדת כשהן כבר יודעות שייצאו מבית היולדות בידיים ריקות. "שירותי הרווחה בדרך כלל מכינים יולדות כאלה ומשוחחים איתן כבר במהלך ההיריון כדי להבהיר שבמצבן לא בטוח שיוכלו לגדל את התינוק", אומרת ב'. וההכרה הזו ניכרת במעשים קטנים וכואבים. אחד מהם הוא רכישת בגדים שילוו את התינוק בחיים החדשים שלו – בגדי היציאה מבית היולדות ובגדים להמשך, שהמשפחה האומנת תמיד מכבדת ומלבישה בהם. "במצב העצוב הזה, האמהות מנסות לשלוט על מה שהן כן יכולות", היא מסבירה, "חלקן עורכות ברית לפני היציאה מבית החולים כדי לקחת חלק בטקס; חלקן מוודאות שהוא מגיע למשפחה שבה דוברים את שפת האם שלהן, אם היא לא עברית; וכמובן, מטפלות בתינוק עד שהוא יוצא מידיהן. יש פה פרידה מתמשכת וכואבת".

"גם האמא הכי טובה בעולם יכולה להיות רק במקום אחד"

מה קורה לתינוקות שנעזבים בבית החולים עד שהם מגיעים לאימוץ או אומנה? אם תינוק נשאר ללא הורים באשפוז, מעבר לטיפול של צוות האחיות והאחים הוא מקבל גם טיפול של מתנדבות, של עמותת "חיבוק ראשון", למשל, שמתנדבותיה (ושלושת מתנדביה!) פועלות בכל רחבי הארץ. "מרכז הטיפול שלנו הוא הקשר עם התינוק", מסבירה סיון אלמוז, מנהלת פיתוח המשאבים של העמותה. "אנחנו פועלות מתוך תפיסה של היקשרות (Attachment), של חיבור בין מתנדבת לתינוק, לכן מוצמדת לכל תינוק נטוש מתנדבת קבועה שהוא לומד להכיר והיא לומדת להכיר אותו. זה אומר לתת לו המון מגע, שהוכח כמפתח מאוד: מגע עור לעור, ליטופים והרבה תשומת לב, וגם תיווך של העולם לתינוק: שרות לו שירים, מקריאות לו סיפורים, מלטפות ומטפלות, מוציאות לטיול, חושפות לשמש – כל מה שתינוק מקבל מההורים שלו בנסיבות אחרות".

אך רוב רובה של פעילות העמותה הוא לא טיפול בתינוקות בריאים שנמסרים לאימוץ. למעשה, מתוך כ-300 תינוקות שבהם מטפלת העמותה בשנה, רק 15 תינוקות נמנים עם הקבוצה הזו. כל השאר הם תינוקות חולים או פגועים שנולדים למשפחות מכל שכבות האוכלוסייה ומוצאים עצמם לבד בבית החולים.

"תינוק חולה או פגוע מתאשפז בדרך כלל לתקופה ארוכה שבה דרוש ליווי צמוד של ההורים במהלך הטיפולים", מסבירה אפרת הראל, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בבית החולים שניידר, "זה לא תמיד מסתדר עם שגרת החיים של עבודה, נסיעות לבית החולים וטיפול בבית. לרוב הילדים יש הורים לידם באשפוזים, הורים מהסוג שאת צריכה לומר לו ללכת הביתה לנוח קצת – אבל יש גם כאלה שקשה להם יותר".

אלמוז מוסיפה: "מספיק שנולד ילד פגוע לבית שבו האבא עובד שעות ארוכות ויש עוד ילדים קטנים בבית שצריכים טיפול כדי שהאמא לא תוכל להיות איתו. תוסיפי לזה גם הגעה מיישוב שאין ממנו תחבורה ציבורית טובה, ותקבלי תינוק שזקוק למעטפת הנוספת של מתנדבות העמותה. זה לא תינוק נטוש שההורים שלו ויתרו עליו, זה תינוק בלי עורף משפחתי, שההורים שלו מתקשים לעמוד בעומס הדרישה להיות איתו 24/7 בגלל מציאות החיים שלהם".

אלמוז מסבירה שאנשים ממהרים לשפוט את ההורים הללו, שלא נמצאים עם התינוקות החולים שלהם מסביב לשעון, שקל לראות בהם הורים גרועים, אבל זה לא המקרה: "השיפוטיות הזו, שממסגרת את ההורים הללו כהורים לא טובים, לרוב רחוקה מהמציאות. יכולים להיות הורים מצוינים שנמצאים פשוט בקושי טכני, בגלל שהרצון להיות עם התינוק הפגוע מתנגש בצורך לטפל בילדים הבריאים שמחכים להם בבית. אנשים תמיד חושבים שזה עניין סוציו-אקונומי, אבל בסופו של דבר זה לא שהורים עשירים יכולים לחלק את עצמם ולהיות גם בבית וגם בבית החולים. הם אולי היו מצליחים לשלם למישהו שיהיה עם התינוק החולה או עם הילדים הבריאים, אבל גם האמא הכי טובה בעולם יכולה להיות בסופו של דבר רק במקום אחד, ולפעמים הורים ממש נקרעים בין בחירות קשות מאוד. נתקלתי למשל במקרה שבו נולד תינוק שהיה זקוק לדיאליזה, ותוך כדי הטיפול התגלה שאח נוסף זקוק לטיפול אונקולוגי. הטיפול הזה מתבצע בנוכחות הורה, ההורה צריכ.ה להיות עם שניהם וברור שזה בלתי אפשרי. במקרה אחר הגיע לבית חולים בצפון תינוק למשפחה מאילת, ויש עוד ילדים בבית, אז זה מאוד מסובך לעזוב הכל לתקופת זמן ארוכה ולהיות רק איתו. המורכבות הזו באה לידי ביטוי בעוד מקרה שאני זוכרת, של אמא שילדה תאומים והיו לה עוד שני ילדים בבית. תאום אחד נולד פגוע והתאום השני חזר הביתה, והיא היתה צריכה לבחור עם מי להיות".

"מספיק שנולד ילד פגוע לבית שבו האבא עובד שעות ארוכות ויש עוד ילדים קטנים בבית שצריכים טיפול כדי שהאמא לא תוכל להיות איתו, ולזה תוסיפי גם הגעה מיישוב שאין ממנו תחבורה ציבורית טובה. זה לא תינוק נטוש שההורים שלו ויתרו עליו, זה תינוק בלי עורף משפחתי"

סיון אלמוז, מנהלת בעמותת "חיבוק ראשון"

במקרים כאלה המתנדבות של עמותת "חיבוק ראשון" משמעותיות מאוד. תינוקות חולים או פגועים נשארים לאשפוזים ממושכים בבית החולים, רחוקים מההורים, וכל אינטראקציה עם מתנדבת היא עולם ומלואו עבורם. "המתנדבות עובדות בתיאום עם הצוות הרפואי כדי לשפר את מצבו", מסבירה אלמוז, "אנחנו מקבלות הדרכה לגבי הטיפול וההעשרה שהתינוקות יקבלו כדי לפתח אותם, אבל כל זה לצד האפשרות לתת להם מגע רך, אוהב וחם, שהוא שונה מאוד מהמגע המאוד רפואי שהם מקבלים. צריך לזכור שהם חולים ושלא פעם המגע שהם מקבלים הוא במסגרת בדיקות וכרוך בכאב או חוסר נוחות עבורם, ושלאחיות שמטפלות בהם יש עומס, אז בזמן שבבית היו מאכילים אותם בחיבוק ומחזיקים להם את הבקבוק, בבית החולים לא פעם מגבת מגולגלת מחזיקה לתינוק הזה את הבקבוק. המתנדבות מאכילות ברכות, מדברות לתינוקות, עושות להם אמבטיות, מורחות משחות ומנסות למלא את נוכחות ההורים. אנחנו לא מחליפות אותם ומאוד מכבדות את מקומם – אנחנו באות רק כדי לחזק כשהם לא שם ולתת לתינוק מעטפת מחבקת רחבה יותר".

"כשנולד ילד חולה החלום מתנפץ"

אבל קושי טכני הוא לא הסיבה היחידה שמשאירה תינוקות לבד במחלקות. צריך להבין שלידה של תינוק חולה או פגוע היא טלטלה רצינית, ומלווה בקושי רגשי עצום. "כל אישה בהיריון מצפה ללדת את הילד המושלם", אומרת הראל, "וכשנולד ילד חולה החלום הזה מתנפץ, ובעצם האישה, והמשפחה, מאבדת את ילד חלומותיה". לשבר הזה מצטרפת לא פעם אשמה גדולה של ההורים, בין שהם ידעו שמשהו לא תקין בהיריון אבל האמינו שיהיה בסדר, בין שידעו שייוולד ילד חולה אך לא תיארו לעצמם את גודל הקושי, ובין שעשו את כל הבדיקות והמעקבים וילדו תינוק חולה עם בעיה לא גנטית. "אפילו אז יש אלמנט של אשמה", אומרת הראל, "אמהות מתחילות לחשוב אם היה משהו שהן עשו או לא עשו בהיריון שגרם לעובר להיפגע".

והאשמה הזו פוגשת גם קושי ממשי, שכן בזמן שתינוק בריא מגיע הביתה אחרי יומיים או שלושה, תינוקות חולים מאושפזים לתקופות זמן בלתי ידועות, ויש מקרים שהם מאושפזים מלידה עד שהם לומדים ללכת. "לא יודעים מה יהיה איתם ומתי הם ייצאו מבית החולים. עבור הורה זה חוסר ודאות גדול לגבי ההתפתחות התקינה של הילד: האם יהיו לילד חיים נורמטיביים? האם הוא יהיה ילד רגיל? כמה הוא יוכל לתפקד? אין שום ביטוח שהוא יהיה מושלם וזה קשה", מסבירה הראל. "זו לא סיטואציה שאפשר לומר להורים: 'יאללה, תעבדו עכשיו שנה ואחרי זה תקצרו את הפירות'. זה לא איזה מאמץ מרוכז שמישהו מתעצל לעשות, זה באמת מצב שאי אפשר לדעת מה יהיה".

גם הטיפול בתינוק חולה לא דומה לטיפול בתינוק בריא: "תינוק חולה נמצא הרבה במיטה", אומרת הראל. "הוא עלול להיות בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם, כך שהמשפחה שלו לא יודעת אפילו איך נשמע הבכי שלו, יש תקשורת מועטה עם ההורים והוא עשוי לעבור ניתוחים רבים, כך שגם בגלל המצב הזה, שהוא שוכב במיטה, לא פעם מחובר להרבה צינורות, נלקח מההורה ההליך הכי בסיסי של ההיקשרות – הטיפול בילד. עם תינוקות בריאים, הטיפול יוצר את הקשר עם התינוק. ההאכלה, המשחק, החלפת החיתול, התקשורת איתו – כל אלה חלק מהיחסים שלנו, ופה הצוות הרפואי תופס את מקום ההורה וזה קושי אדיר.

"לפעמים את רואה שבגלל שהטיפול בתינוק חולה לא פשוט, ההורה מפחד מהרגע שבו ישחררו את הילד הביתה. יש כאלה שמדברים את זה, שאומרים לנו 'אף פעם לא טיפלתי בילד חולה ואני ממש חוששת, אני מרגישה שאני עוד לא מוכנה שהוא ישתחרר ויגיע הביתה, אני ממש מפחדת', ויש כאלה שידברו את זה במעשים – יקבלו הודעה על שחרור מבית החולים ופתאום יגידו שאי אפשר כי רק מחרתיים יהיה להם סל-קל, או שהחמות תהיה פנויה לעזור להם רק בשבוע הבא, וככה יציפו עוד ועוד סיבות שבגללן צריך לדחות את השחרור".

הראל מספרת שגם כשלמחלה יש לה ביטוי פיזי, למשל שפה שסועה או תסמונת, יש הורים שיחוו קושי להתקרב לתינוק, להשוויץ בו או אפילו להראות אותו לסבתא ולסבא ולאחים הגדולים: "יש הורים שממש אומרים לי: 'קשה לי לראות את התינוק שלי, יש לי סיוטים בלילה מאיך שהוא נראה'. הורים כאלה מתמודדים עם בושה על מראה התינוק שלהם, ואליה נוספת בושה מעצם זה שהם מתביישים בתינוק, וכשזה מתווסף לדאגה לגבי עתידו, נוצרת סיטואציה ממש לא פשוטה".

אחד המקרים הזכורים ביותר לאלמוז הוא של אשת קריירה שילדה תינוק שסובל מגידול סרטני גדול ובולט. "היא לא יכלה לשאת את מראה התינוק שלה ופשוט לא היתה מסוגלת להגיע לבית החולים, לא היתה שם כמה חודשים. בזמן הזה המתנדבות שהו איתו, ואחרי שהגידול הוסר, הוא השתחרר הביתה להורים. אנשים ממהרים לשפוט אותה, לצקצק ולבקר, אבל כמו שיש אנשים שלא מסוגלים לשמוע את הילד שלהם בוכה, כך יש כאלה שלא מסוגלים לראות את הילד שלהם סובל, או נדקר, או שמתעלפים רק מלשמוע על בית חולים".

"יש הורים שממש אומרים לי: 'קשה לי לראות את התינוק שלי, יש לי סיוטים בלילה מאיך שהוא נראה'. הורים כאלה מתמודדים עם בושה על מראה התינוק שלהם, ואליה נוספת בושה מעצם זה שהם מתביישים בתינוק, וכשזה מתווסף לדאגה לגבי עתידו, נוצרת סיטואציה ממש לא פשוטה"

אפרת הראל, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בבי"ח שניידר

לעומת החברה השופטת הורים כאלה, שלא נמצאים עם התינוק החולה בגלל קושי רגשי, העובדות הסוציאליות בבתי החולים מנסות להוות עבורם חוף מבטחים: "אנחנו מציעות סביבה לא שיפוטית שתאפשר להם לדבר על מה שקורה להם", אומרת הראל. "מקרה יכול להגיע אלינו אחרי שהצוות במחלקה ישים לב שהורים מגיעים מעט מאוד לבקר, שהם נמנעים לקחת חלק בטיפול שכן מתאפשר להם או שקשה להם לגעת בתינוק, ואנחנו מתקדמות עם המשפחה צעד צעד ומקשיבות לה".

קושי רגשי הוא חלק מתהליך הקבלה  

קושי רגשי כזה לא נדיר והוא נע על טווח. "כשיש לידות טראומטיות בשבועות מוקדמים, או תינוקות במצבים רפואיים משמעותיים שמפתיעים את ההורים או שקרו במהלך הלידה, כמעט תמיד יהיה קושי רגשי משמעותי, שלפעמים גם יפגע בהיקשרות ובטיפול", אומרת ב'. "לרוב מקרים כאלה יהיו כרוכים באשפוזים ארוכים, ואני באמת חושבת שקושי רגשי הוא תגובה נורמלית לסיטואציה הקשה הזו. עבורי זה איפשהו יותר טוב מהכחשה, זו תגובה לזה שהתינוק מאכזב אותי ולא מה שרציתי, אבל זה חלק מתהליך הקבלה של הדבר הזה, לאפשר לעצמך להתאבל על התינוק הבריא והמושלם ולקבל את מי שהוא באמת, את מה שיש".

הראל דולה מזיכרונה מקרה שמאפיין קושי רגשי שכזה: "טיפלנו במשפחה לתינוק שנולד בשבוע 30 להיריון. זו היתה פגות עם דימומים במוח. התינוק הונשם והיה מחובר להרבה מאוד צינורות. בשלב הזה של תחילת החיים, תינוקות לא מבצעים פעולות שמאפשרות לאמוד את מידת הפגיעה, אם בכלל – רק הזמן יגיד אם יש או אין נזק לטווח הארוך. ואנחנו רואות שההורים שלו ממעטים לבקר אותו באשפוז ובזמן הביקורים לא נוצר קשר בין ההורים לילד, שאמא שלו לא שואבת עבורו חלב – שום קשר. בשיחות עם האמא ניכר השבר הנורא שבו היא שרויה. היא אמרה לנו: 'אנחנו משפחה עם שלושה ילדים, הכל מסודר לנו בחיים – ופתאום הגיע האסון הזה, שיהרוס לנו את החיים. שום דבר לא יהיה יותר אותו דבר.

אנחנו לא נהיה פנויים לילדים הבריאים שלנו – אנחנו לא יכולים לגדל ילד כזה! זה יהרוס אותנו!'. העבודה שלנו היא להקשיב ולתת לגיטימציה לרגשות שעולים במשפחה. שומעת מאיפה הם מגיעים ומתחילה להבין מה הכוחות שיש למשפחה, מה החוזקות והחולשות שלה, מה מעטפת התמיכה שלה.

"כשמשפחה כזו מבקשת למסור ילד לאומנה או אימוץ, אנחנו נעבוד עם ההורים כדי לעזור להם להבין את המשמעויות של החלטה כזו ונבדוק אם יש דרך לעזור כדי שהתינוק כן ישתחרר מבית החולים להורים הביולוגיים שלו. משפחה כזו בדרך כלל תגיד: 'אין לנו סידור לילדים הגדולים בזמן האשפוזים של התינוק, הבית שלנו לא ערוך לטפל בילד חולה ואנחנו לא נעמוד בעומס אם נגדל אותו'. אנחנו נבדוק איתם את כל האפשרויות, ואם אין רצון מצדם ואין להם יכולת לגדל אותו, נערב את שירותי הרווחה כדי לדאוג לתינוק לאומנה או אימוץ".

יש מקרים שבהם הימנעות מהטיפול בתינוק חולה מגיעה ממקום עצוב אחר: העובדה שהסיכוי שלו לחיות קטן או לא ברור. "הייתי במחלקה והגיע תינוק במצב מורכב, שעבר ניתוח והתחיל הליך החלמה ממחלה שאין לה אבחנה ברורה, אבל ברור שהיא תהיה קשה", מספרת הראל. "ההורה מפחד להיקשר לתינוק במצב כזה, מתוך מחשבה שאם התינוק חלילה ימות, יהיה לו יותר קל להתמודד עם האובדן, אבל אנחנו יודעות מהספרות שככל שההורה ירגיש שהוא היה שם בשביל התינוק, כך ההתמודדות עם האובדן ותהליך האבל יהיו נכונים יותר ופחות פתולוגיים מאשר הורה שוויתר והלך. להורה שעזב יהיה יותר קשה להתמודד במצב שבו תינוק נפטר. אז במקרה כזה נעזור להורה להיכנס ולראות את התינוק, להיקשר אליו, להיות שם, לגעת בו, לדבר אליו – לא להתנתק ממנו. אבל בסופו של דבר הבחירה היא של ההורה ואנחנו רק מלוות – לא כופות ומכבדות כל החלטה".

כששומעים על משפחות שמוסרות את ילדיהם החולים לאימוץ או אומנה, קל להרים גבה או לחשוב שמדובר באיזה פינוק, במחשבה שאלו יהיו צרות של מישהו אחר, אבל אלמוז מבהירה שזה אף פעם לא העניין: "זה לא שאמא אומרת לעצמה 'שמישהו אחר יטפל בתינוק הזה. אני פשוט לא רוצה אותו'. זה מגיע ממקום שהמשפחה מבינה שטיפול בילד עם צרכים מיוחדים גוזל מחיר מכל בני המשפחה, ומגיעה להכרה שלמשפחה אין מסוגלות לזה. לעתים למשפחות שיולדות ילדים חולים יש עוד ילדים חולים בבית, ויש קושי ממשי לטפל בילד נוסף. העברה של ילד חולה לאומנה או לאימוץ זה לא משהו שנעשה בששון או מתוך איזו אגוצנטריות, ואני בטוחה שכל הורה שנאלץ לוותר על הילד שלו חווה קרע גדול מאוד".