היי, גם אני אומרת "בא לי" כל היום
הוא משתמש ב'בא לי' על כל דבר ובכל הקשר. בעוד שבאופן תיאורטי ברור לי כי ה'בא לי' היא דרכו של הפעוט להביע את היותו בוגר, עצמאי וכשיר למשימות שאין כל ספק שהוא אינו כשיר אליהן כלל, נדמה לי שנבו לקח את זה קצת רחוק מדי. אצלו זה כבר הרבה מעבר להצהרת עצמאות או התרסה: הוא פשוט משלב את שתי המילים כמעט בכל משפט, בלי המון קשר למשמעות שלו. זה ממש לא חייב להיות ביטוי של רצון או חשק מסוים – גם משפט פשוט, כזה עם נושא, פועל ונשוא, יכול להתקשט ב'בא לי', וכך "אני יוצא החוצה" המדווח הפך ל"בא לי לפתוח את הדלת" מלא הרגש, ו"אמא, קחי" הענייני הפך ל"אמא, בא לי שתקחי" המפציר.
מן הידועים הוא כי הצירוף "בא לי" אצל ילדים בגיל הגן הוא הרגל מגונה, וכי ילדים האומרים "בא לי" הם ילדים לא מחונכים. לא כל כך ברור לי למה. אני אומרת שבא לי כל הזמן, וגם שואלת את הילדים שלי אם בא להם. "אני יודעת שלא בא לך שאני אקנח לך את האף, אבל אין ברירה", אני אומרת לניצן עשרים פעמים ביום. "מה בא לך שאני אכין לך לאכול?", אני שואלת מדי ערב את נבו, חרדה מהיום בו הוא אשכרה יענה לי ויעמיד אותי בפני האתגר להכין לו משהו שהוא לא ירקות, ביצה ונקניקיה. "תודה, אבל לא בא לי בננה מעוכה מהפה שלך", אני אומרת לניצן שמקפיד לכבד אותי בעיקר במזונות במרקם רך ונמרח. אני לא מנסה להיות אלטרנטיבית ובועטת או לייצג איזו גישה הורית מודרנית וחדשנית: אני באמת, באמת ובתמים, לא מבינה מה כל כך רע בביטוי הטיפשי הזה. הייתי ממש שמחה, למשל, אם אנשים סביבי היו נפטרים משימוש היתר המאוס שלהם בצירוף המילים "באופן עקרוני" על כל עניין ובכל משפט, הרבה לפני שהייתי מבקשת מהם לוותר על ה"בא לי".
האם "בא לי" יגדל דור מפונק? ממש לא!
"אצלי בבית לא היה 'בא לי'", צקצקה הדודה שלי בלשונה עת שמעה את נבו מודיע ש"בא לו לקחת למקלחת את האופנוע האדום".
"למה זה כל כך נורא, בעצם?" שאלתי אותה בתום.
"כי 'בא לי' זה כמו 'מתחשק לי'", ניסתה הדודה להסביר.
"ומה הבעיה עם 'מתחשק לי'?" שאלתי אחרי שתיקה קצרה. "כי לא תמיד עושים מה שמתחשק", ענתה.
"ואם הוא היה אומר 'אני רוצה' במקום 'בא לי', אז זה אומר שמקבלים כל מה שרוצים?", תהיתי. לא יודעת מה היה אצלה, אבל אצלנו בבית לא רק שלא מקבלים כל מה שרוצים – גם לא מקבלים כל מה שמתחשק, ובטח גם שלא כל מה שבא.
"מה זה 'לא בא לי', נבו, תגיד 'אני לא רוצה'", שמעתי את טל אומר לו יום אחד. "למה אסור 'לא בא לי'?" קיוויתי למצוא סוף סוף את התשובה לשאלה שלי, אבל טל רק הסתכל עליי וענה בקצרה ש"'לא בא לי' זה כמו "לא מתחשק לי'", ואני הרמתי ידיים.
אני לא בטוחה שאני מבינה מה ההבדל בין רצון ובין חשק, ואני די בטוחה שלא בא לי ללמד את בני בן השנתיים שזה לגיטימי לרצות להכניס את האופנוע האדום למקלחת, אבל בלתי לגיטימי שיתחשק לו קורנפלקס עם חלב. נראה לי שמה שמפריע להורים בסיפור ה"בא לי" זה לא באמת המה, אלא האיך: הטון היללני והפקאצי המתלווה לזוג המילים האלה, כמו גם העובדה שהילדים מכורים אליהן לחלוטין, שבויים לבלי דעת בסוג של טרנד לפעוטות – זה מה שמטריף אותנו.
היום זה בא לי, מחר זה סמים
מדובר בטרנד גנים על-זמני ששוטף את כל גני הילדים בישראל, ללא אבחנה בין עיר לכפר, מרכז לפריפריה, מצב סוציו אקונומי או איכות הגנת. כל ילד עברי נדבק במגפת ה"בא-לי", ורק בודדים, כאלה שהוריהם עקשנים במיוחד, מצליחים לחמוק. הם אומרים את זה כי כולם אומרים את זה וכי זה מגניב בעיניהם, וזה משגע אותנו להודות בזה שהם רק בני שנתיים וכבר יש דברים שמגניבים אותם.
מחריד אותנו לחשוב שהיום זה שגעון ה"בא לי", ומחר זה יהיה טירוף חבורת הזבל, הזבלונים, פוגים או אני יודעת לאיזה זבל הילדים מכורים היום. ומחרתיים, כמה נורא, זו תהיה טלנובלה וונצואלית שתסחוף אותם, אחריה איזו להקת בנים דבילית מקוריאה שתגרום להם להפוך לג'אנקים של מוזיקה גרועה, ומשם ברור לנו כי הדרך לתספורת כעורה ואופנתית, ג'ינס בגזרה מזעזעת שלא הייתה מקובלת בזמננו, אפליקציות היכרויות מפוקפקת בסמארטפון, קעקועים, סמים ונשירה מבית הספר היא קצרה מאוד.
בוא לאמא, ילד. בינתיים אני מניחה לך להיסחף עם הזרם, להיות חלק מהעדר, ומבחינתי תגיד "בא לי" כמה שאתה רוצה. איכשהו, אני סומכת עליך שתדע למצוא בין הטרנדים שיארבו לך בכל פינה גם את הקול הייחודי שלך, ולהיות ילד שיודע מה הוא רוצה ומה מתחשק לו, גם כשזה לא מה שלכולם מתחשק. לא שבהכרח תקבל את זה, חבר. בעולם הזה, אתה עוד תלמד, לא תמיד מקבלים את מה שרוצים. ועכשיו בוא לאכול, הכנתי לך חביתה וסלט. בא לך?
>> בפעם הקודמת: "יש לי ילדים קשים. ולכם?"
>> לכל הטורים של כמעט תאומים
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים