מגית קקון נמצאת בראש מצעד השמות המובילים בקטגוריית אמני האלקטרוניקה הישראליים הבולטים בעולם. עם לייבל משלה בשם "Girl Scout", שיתופי פעולה עם הדיג'ייז המובילים בסצנה הטכנואידית והופעות בבמות הגדולות בעולם, קקון מצליחה לברוא מחדש את המושג "העצמה נשית". רגע לפני שהיא מתארחת בהופעתו הקרובה של סולומון בארץ בהפקת Music TLV, היא מספרת על ההשפעות מהבית, התקופה הארוכה בברלין, על הפגישה המקרית עם אותו סולומון ששינה את חייה ועל סגירת המעגל עם אביה.

"התחלתי לנגן כתחביב אצל חבר בשעות הפנאי. אחרי חודשיים שמצאתי את עצמי כל יום אצלו בבית והבנתי שאני מאוהבת במערכת, החלטתי לקנות אחת משלי".

גדלת כילדה מוזיקלית?

"כן, בגיל מאוד צעיר נחשפתי לכל ז'אנר מוזיקלי שאפשר להעלות על הדעת, זיהיתי אמנים וידעתי לדקלם לחנים. אני חייבת על כך תודה גדולה לאבא שלי שהוא בעצמו מוזיקאי. לגדול אצל אדם שכל מהותו היא מוזיקה, מרוק עד פופ ומקלאסית עד מזרחית, עושה לילד משהו. במהלך היום הייתי יושבת ומקשיבה למוצרט ובערב הייתי בחפלות של שלמה בר שהיה חבר קרוב של אבא שלי".

איך מגיעים משלמה בר לטכנו גרמני?

"לא ידעתי מה אני רוצה לנגן, רק ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. באותה תקופה הטראנס היה מאוד חזק בארץ, והבנתי שאני רוצה לעשות משהו אחר, משלי. ברגע שגיליתי את הטכנו, נפתח לי עולם חדש: פתאום נגעתי קצת במינימל ועברתי להאוס, קיבלתי במה ראשונה בהפקת האימפריה השלישית וכתבו עליי בבלוג בליינים שנקרא ישראטראנס. פתאום נפתח בפניי עולם המועדונים והסצנה המחתרתית. למרות שהתגובות היו מדהימות, לאבא שלי לקח קצת זמן להבין את הקונספט האלקטרוני שלי. מאז החלטתי להמשיך לברלין".

בתור מחאה או השראה?

"לא תכננתי בכלל לעבור לשם, סגרתי כרטיס טיסה לחודש ופשוט נתקעתי. בסך הכל רציתי לטייל, לחוות את העיר ולקבל קצת השראות, אבל הסיפור התעכב קצת וחזרתי לארץ לפני שנה אחרי 10 שנים. הכרתי שם סוכן בשם ג'מס, התחלתי לנגן במסיבות, הגשתי תכנית רדיו אינטרנטית בכל יום שישי, כתבתי לאמנים, הפקתי, יצרתי, התפתחתי, הרגשתי שמצאתי את המקום שלי. אחת הסיבות העיקריות שהצלחתי היא ויזת העבודה שלי שאפשרה לי להתעסק במוזיקה בלבד ולא לעבוד שם בשום דבר אחר. כשאתה מחויב רק למשהו אחד ואיפשהו תלוי בו, גם מבחינת השהות וגם מהבחינה הכלכלית, אתה לומד להוציא מעצמך דברים אחרים. הפכתי למפוקסת, לא התעסקתי בהכנסה כמו במוזיקה והתרכזתי רק בלהגשים את עצמי".

אחרי עשור שם, לדעתך אמנים ישראלים בנו את תל אביב כברלין של המזרח התיכון?

"אני חושבת שכל אמן אלקטרוני צריך לחפש את עצמו מחוץ לגבולות הנוחות שלו עם עצמו. בברלין הטכנואידים מוצאים את עצמם בבית מבחינה תרבותית. אחרי היסטוריית הגזענות המזוויעה שלה, גרמניה הנאצית הפכה לגרמניה שמנסה לפצות. בברלין זה ניכר במיוחד, החוויה הכללית בה היא של אהבה וקבלת האחר, בין אם מדובר בזוגות מהקהילה הגאה ובין אם מדובר במוזיקאים שרוצים לקבל בה הזדמנות. בסוף, כשחוזר לישראל אמן כזה או אחר מחו״ל, הקהל שלו מרוויח את אותו האמן רק בניחוח יצירתי יותר. מעבר לכך, הקו האווירי שנפתח לאמנים הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות חיי הלילה המקומיים כאן. כשאני התחלתי לנגן בישראל, הטכנו היה אנדרגראונד לחלוטין. היום זאת המוזיקה השולטת, וזה לא קורה סתם ככה. זה קורה כי המוזיקה הפכה לאיכותית יותר, קהלים נוספים נפתחו אל הז'אנר והמגמה העולמית הוציאה את המסיבות מהמרתפים אל החופים. תראה את איביזה, מיקונוס, ואפילו חוף ניצנים - שסולומון יופיע שם השנה".

איך ההרגשה לקחת חלק בהופעה בניצוחו?

"סולומון הוא המלך הבלתי מעורער של הז'אנר, הוא השראה גדולה. בהתחלה לא נפגשנו או דיברנו, הייתה לי איתו מערכת יחסים חד צדדית של אהדה ומעקב אחר המוזיקה שלו. ב-2015 גיליתי שמערכת היחסים הזו שבניתי לכיוון אחד, כנראה הולכת גם לצד שני מבלי שהרשיתי לעצמי אף פעם באמת לחלום על זה. יום אחרי פסטיבל הטומורלנד חבר שלח לי לינק לצפייה בסט שלו, שבדקה 47', הוא אשכרה ניגן טראק שלי. אחרי שחיפשתי וחקרתי, הבנתי שהטראק שלי הפך להיות חלק קבוע מהסטים שלו. זה אדיר, הרגשתי הכרה והבנתי שהיא באה לידי ביטוי בפני אלפי אנשים מדי שבוע. לא יצרתי איתו קשר, לא רציתי להתלהב יותר מידי. אבל ביום העצמאות לפני שנתיים זה חזר אליי כמו בומרנג כשניגנתי במסעדה פה ביפו, והוא לפתע הופיע עם כל הפמלייה שלו. הוא ניגש אליי לעמדה ואמר לי שהוא מכיר אותי ואת המוזיקה שלי, הייתי בהלם. הוא ביקש לנגן איתי, כמעט מתתי. פינו את כל השולחנות, התחילה לרוץ שמועה בעיר, נהייתה קרחנה מטורפת עד 8 בבוקר ומאז יצא לנו להיפגש כמה פעמים, כשלפני כמה חודשים קיבלתי אימייל מהסוכנות שלו עם הצעה לעבוד איתם. אני מרגישה זכות גדולה בכל הופעה והופעה לצידו, ובעיקר בישראל".

איך את מסבירה את הקונצנזוס סביבו בקרב הקהל הישראלי?

"הוא מוזיקאי ענק, הסאונד שלו מאוד מלודי והוא מצליח לגעת באנשים. ההפקה שמביאה אותו היא הפקה עוצמתית עם במה סופר מכובדת, אבל מה שעושה אותו לכל כך אהוב בישראל זו הנגישות. אנחנו מדינה של סחבקים, של אנשים שאוהבים לגעת, להחליף מילה ולהצטלם. ודווקא סולומון הוא האדם הכי נעים ונחמד שיש: הוא שומר על קשר עין עם הקהל, מסמן ומחייך אליו, וכל זאת בסצנה שנחשבת די מנוכרת".

אותה ילדה שטסה לברלין וחזרה, מצאה את מקומה מחדש?

"מבחינה אישית הצלחתי לגבש קהל משלי: הקמתי לייבל, אני מועמדת לפרסי מוזיקה באיביזה, ויש לי קשר עם סולומון - אז אני חושבת שמצאתי לגמרי. עצם פריחתו של הז'אנר בזכות אמנים מעולים כמו ג'ניה טרסול, לוניה, רד אקסס, יותם אבני ובזכות בעלי מועדונים כמו אלו של בית מעריב שבאופן אישי העניקו לי בית חם, זו תוספת אדירה להמשך המסלול הזה. אני מברכת על כך כל יום, זו זכות גדולה. והיום, כשאבא שלי יכול לראות במו עיניו מה אני עושה, אני יודעת שעשיתי בחירות נכונות בחיים".

סולומון ומגית יופיעו בחוף ניצנים ביום חמישי ה-6.9.