במהלך השעתיים וחצי בהן דיברנו, צחקנו, התווכחנו והסכמנו, הבנתי דבר אחד: בניגוד לרוב האנשים, ראיון אחד עם ראובן לובלין לא יהיה קרוב לתמצת את סיפור חייו. מישהו צריך לכתוב עליו ספר, ומשום שאני פחות מנוסה בכתיבת רומנים ונובלות, ניסיתי לספר כמה שאני יכול על האיש שהחזיק לאורך השנים עשרות מועדונים, הפיק אלפי מסיבות והיה אחראי בזמן כזה או אחר על לפחות ערב אחד בחייו של הבליין הממוצע, הסכים לדבר. הוא לא מתבייש, בוודאי לא מפחד, ובעיקר מבין שבגיל 61 הוא לא חייב כלום לאף אחד ויכול להגיד כל דבר העולה על רוחו, מבלי להשאיר לאף אחד טעם חמוץ בפה. איך? במבטא דרום אמריקאי ובחיוך מתחת לשפם, תוך ביסוס כל טענה על ידי ניסיון שהיה מספיק לכמה גלגולי חיים של האדם הממוצע.
זאת הייתה שיחה על חיי לילה, שבתוכה התערבבו גם פוליטיקאים ידועים, זמרים מפורסמים, ערכים תרבותיים, חוק וסדר, בתי כלא ומשפט, תל אביב וירושלים, ישראל והעולם, טייסטו אחד, כמה רגעים ספורים של נוסטלגיה והמון חלומות על עתיד. היה קצר, אבל היה 100 אחוז ראובן לובלין. סיפור לשנה החדשה:
"אני בעל מועדון כמעט 40 שנה, זה הרבה זמן, זמן ארוך כמעט כמו משך הזמן בו אנחנו ממתינים למנות", לפתע הוא קוטע ופונה למלצרית בקול רם ובמבטא המזוהה. לובלין מפנה אצבע לכיוון המטבח ושואל אם הבחור בג'ינס הוא אכן בעל הבית. "תקראי לו בבקשה לפה" הוא דורש באסרטיביות. המלצרית הצעירה ניגשת בפחד אל הבחור. כשהוא מגיע אל השולחן הכל מתברר כבדיחה חברית בין שכנים; לובלין מחזיק במועדון הג'סטיס השכן לבית הקפה בו ישבנו במתחם התחנה בירושלים.
"אנשים לא יודעים אבל ההתמחות שלי לפני המינגלינג של הלילה זה אלקטרוניקה. נולדתי בארגנטינה והמשפחה עברה לפרו כשהייתי בן 4. הייתי תלמיד טוב אבל רצו לזרוק אותי כי הייתי עושה בלאגן. למזלי, הייתי טוב בספורט, אז השאירו אותי כי רצו שאייצג את בית הספר. אהבתי גם מתמטיקה ופיזיקה, וכך בגיל 14 בניתי מערכת תאורה שחוברה לפטיפון באמצעות הידע שרכשתי במקצועות האלה. המערכת הייתה להיט, תיאטראות השכירו אותה ממני, דוד שלי התעסק בחתונות והיה מביא אותי לנגן עם הגימיק הזה שבניתי. כשחזרתי לארגנטינה בכדי ללמוד הנדסה, השארתי את המערכת לחברים בתנאי שלא ימכרו אותה ובאמת ישתמשו בה. אבל הם מכרו אותה, הבני זונות".
אני מבין שאתם לא בקשר.
"השארתי הרבה מאחורי בפרו, בין היתר גם אותם. מארגנטינה באתי לפה, עליתי מתוך ציונות ורציתי להיות טייס. כשהתגייסתי הבנתי שלא נותנים לחייל בודד להטיס מטוס, אולי פחדו שאתחרט ואחזור לקוסקו. הייתי עתודאי ובמלחמת לבנון ב-82' סיפחו אותי למשמר הגבול. במהלך העתודה פגשתי בחור בשם פיטר, היינו שני העולים היחידים בכיתה אז התחברנו. פיטר הגיע ממשפחה מאוד עשירה מדרום אפריקה, גם הוא היה דיג'יי והוא רצה לפתוח מועדון. לא היה לי שקל על התחת, פיטר אמר שהוא מוכן לשים הכל, הביא עוד איזה חבר להשקעה ופתחנו את מועדון ה-"12 וחצי" באוניברסיטה העברית בה למדנו. בזמנו רקדו פסדובלה ושמעו את להקת אבבא, אבל אני הייתי רחוק משם. השמעתי ארנ'בי, מוזיקה שחורה וקצת רולינג סטונס. ככה התחילה להתגלגל שמועה בעיר על משהו חדשני, ממסיבה ראשונה של 60 איש זה הפך ל-700 תוך חודש. האוניברסיטה הפכה פתאום למוקד בילוי, ויו"ר אגודת הסטודנטים הגיע לברך אותנו. אתה אולי מכיר אותו, קוראים לו צחי הנגבי".
יש הרבה בליינים בין מסדרונות הכנסת?
"הרבה מאוד. הסגן של צחי היה ישראל כץ והדורמן של המקום היה שר הביטחון, ליברמן בכבודו ובעצמו. יש מישהו שלא אוהב לבלות? באותו המועדון עברו הרבה אנשים, את רובם כבר שכחתי. אחרי שככה הצלחנו באוניברסיטה, החלטנו לפתוח מועדון נוסף בשם "בארטון" שעבד מצוין. בהמשך פתחנו חנות תקליטים ויצרנו את יום הסטודנט. צברתי ניסיון, למדתי להתמודד עם הרשויות, פתחתי מועדונים נוספים כמו "ז'ראר דפארדיה" על שם השחקן הצרפתי ו"סינג סינג" על שם בית הכלא מניו יורק אותו עיצבתי ממש כמו מתקן כליאה. הייתי הראשון שהפיק את ההופעה של אריק איינשטיין בבנייני האומה ויהודה פוליקר היה שותף שלי במסעדות. תאמין לי שלא רק חברי כנסת בילו אצלי, אלא גם אנשי עסקים והמון ידוענים. היה לי קהל טוב".
בזמנו, מה היה נחשב קהל טוב?
"לכאורה, אשכנזים עם לפחות 4 עיניים כחולות - 2 לא הספיקו. היום זה לא קיים. חוק הסלקציה גמר אותנו, זה חוק שנחקק נגד 'האומן 17', ולא נגד אף אחד אחר. המדינה לא השכילה להבין שאין באמת סלקציה, להגיד למישהו שהוא לא נכנס זה לא בשביל להשפיל אותו, זה להציב אותו במבחן. אם הוא נשאר, לא מתפרע או מקלל, מבינים שמדובר במישהו שהגיע כדי לבלות, הוא לא מחפש צרות ומכניסים אותו. התהליך הזה נועד למנוע מקרי אלימות. אפליה זה הדבר האחרון שקרה במקומות הבילוי שלי, כולם נכנסו אצלי, מכל העדות, המינים והדתות. במועדון שלי חיבקו לראשונה את האוכלוסייה הגאה ואפשרו לקיים בו מסיבות גייז. היום זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל אז זה נחשב לשיא הפתיחות וקבלת האחר. כן, לאורך השנים היו גם כאלה שלא נכנסו ואולי זה לא הגיע להם, טעינו לא פעם. אבל לא מדובר ברוע וזדון, בכוונה תחילה או באפליה מכוונת. אימצתי שיטה שמקובלת בכל העולם ועובדת עד היום. המדינה התערבה ויצרה בעיה, פתאום היא מחייבת אותי להכניס אנשים אלימים, עבריינים ושיכורים. אם לא תכניס את הבעייתי, הוא יתבע אותך בחסות המדינה, זה הזוי! לך 30 ו-40 שנים אחורה, בחיים לא ראיתי אפילו סטירה במועדון".
למרות שהרגיש הפקרות מטעם המדינה, לובלין תמיד ראה בישראל את עתידו. לא כפתרון הנוח לחיים שלווים, אלא כאתגר ציוני אמיתי. ראיה לכך היא פיתוח עיר הבירה. למרות פעילותו הענפה בחיי הלילה המזוהים כל כך עם תל אביב, לובלין ירושלמי בדם. תבנית הבילויים אותה הרכיב עבור החוגגים לאורך השנים התפתחה דווקא בבירה, כשכל מסיבה אותה הפיק לוותה בתחושת ניצחון על המטרופולין מהמרכז.
"אם הייתי גר בתל אביב היה לי הרבה יותר קל, אבל בחרתי להיות נאמן לעיר שלי. בירושלים לא היו אז חיי לילה, והחלטתי לשנות את מאזן הכוחות. כשפתחתי את 'האומן 17', רציתי לבנות מקום עבור הירושלמים. מרוב שהוא היה מוצלח הגעתי למצב שמרבית הבליינים בכלל מגיעים מהמרכז. זה השפיע על הכלכלה המקומית, והעירייה נהייתה שותפה אמיתית לדרך כשאולמרט (בזמנו ראש עיריית ירושלים, ר.צ.) הגיע לברך לא פעם אחת במועדון עצמו. פתאום אמנים בינלאומיים התחילו להגיע לכאן. בירת ישראל נכנסת לרשימת היעדים המומלצים בעולם, ותל אביב כבר לא לבד בסיפור. לגדול במקום מסוים, לא מפותח במיוחד, ולהיות חלק ממערך הפיתוח שלו זו תחושה מדהימה. לתת לילדים שלא מצאו תעסוקה הזדמנות להתחכך עם הכוכבים הגדולים בעולם ועוד להרוויח מזה כסף, זו זכות גדולה".
הכוכב הכי מזוהה איתך לאורך השנים הוא טייסטו אותו גילית. איך הכרתם?
"בזמנים ההם הייתי נוסע כל שנה להולנד ואנגליה לקנות תקליטים. יום אחד הגעתי לאיזו חנות ברוטרדם, ושמעתי טראק שמצא חן בעיניי. המוכר ראה שאני מתלהב ואמר לי 'אהבת? תכיר: זה הבן זונה שעשה את הסאונד הזה'. פגשתי בחור צעיר בשם טייס, הוא ישב שם בחנות בלי כיוון מסוים לחיים כשהתוודה בפניי שהוא לא מוצא יותר מדי מועדונים שנותנים לו במה כי כולם בעיר הזאת שומעים טכנו. אמרתי לו שיבוא לנגן אצלי, בשבילו זה היה חלום. סגרתי איתו טיסות ומלונות עליי, הרשיתי לו אפילו להביא איתו את חברה שלו על חשבוני, וסגרנו על 300 דולר להופעה כשבפועל הבאתי לו בנוסף עוד 200 דולר טיפ בגלל שהקהל היה מבסוט.
המוזיקה שלו הייתה חדשנית. קלאב טראנס, סוג של מוזיקת ניצחונות שקיבלה במה ראויה אצלי במועדון. עם הזמן הוא הפך לתופעה, ורצנו ביחד 5 שנים. לא רציתי להיות הסוכן שלו כי כבר הייתה לי משפחה וילדים קטנים, לא התאים לי להתחיל לטייל איתו מסביב לעולם 24/7. כשהגיעה התביעה נגדי (ב-2005 לובלין הורשע עם שותפיו ב'האומן 17' בהעלמת מס, ר.צ.) הוא בגד בי עם המפיק איתן סלימי והחליט לעזוב אותי. כל העולם שלי התמוטט והוא הלך עם אחרים, רבנו וניתקנו קשר. 10 שנים אחרי, ישבנו באיזו מסעדה בתל אביב בכדי לעשות 'סולחה'. אני גיליתי אותו, אני עשיתי ממנו סופרסטאר. כששאלתי אותו למה עזב אותי, הוא אמר לי שגנבתי אותו. למה? כי כשהוא התחיל לעבוד אצלי הוא קיבל רק 300 דולר. האיש ששווה היום 100 מיליון דולר, וחלק ניכר מזה בזכותי, שכח את הבמה שאני נתתי לו, את הטיסות, המלונות, השכר, הטיפ ובעיקר את ההזדמנות הראשונה. זה טייסטו, המיץ של הזבל. כבן אדם וכמוזיקאי. אני נכנסתי לכלא והוא ברח".
מה למדת בתקופת המאסר?
"זו תקופה של חשבון נפש. בכנות, אני והשותפים לא ניסינו לגנוב אף אחד. גם כתב האישום מתייחס למועדון ומנהליו ולא לראובן לובלין באופן אישי. הודינו בעבירה במקום, לא חשבנו שמדובר בביג דיל. אף אחד לא לקח מאיתנו לכיס, פשוט שילמנו לעובדים מהכסף המזומן. מדובר בתהליך מקביל לזה שעושים בעלי המסעדות במתן השכר למלצרים. אבל עלינו נפלו כי להאשים את בעלי האומן 17 זה נוצץ, הפרצופים שלנו היו על העמודים הראשיים של העיתון במשך שבוע כשכל המעורבים בתביעה הרוויחו על הגב שלנו יחסי ציבור. התובע לא רצה שום עסקת טיעון, לא החזר של הכסף, רק כלא. מילא אנחנו, מה יעשו עכשיו עם בעלי המסעדות? יסגרו את כל המקומות ויזרקו את בעליהם לכלא? הרגולציה הזאת לא נגמרת, המדינה צריכה לעודד בעלי עסקים. לא מדובר רק באוכל במקרה שלהם ולא מדובר רק בשתייה חריפה במקרה שלי. מדובר בתרבות שמכניסה כסף למדינה, עושה לה יחסי ציבור ומעודדת תיירים להגיע לפה. הגיע הזמן שמישהו ייקח את זה על עצמו".
משרד התרבות?
"הלוואי. אני מאמין מאוד בלילה. דווקא בגלל הקושי, האנשים בביזנס הזה מתאמצים יותר. אנחנו נכנסים לשנה חדשה בה אני מבין לצערי שאני כבר בן 61, אבל אני מתכוון להיות בלילה לפחות עד גיל 70. זנחתי את הפטיפון עם האורות בפרו למען הציונות, וגיליתי שחיי הלילה הם נכס עילאי וחלק בלתי נפרד ממהות החיים כאן - והגיע הזמן שגם המדינה תבין את זה. גדלתי בירושלים, היו כאן 3,000 שנה של מלחמות, האחריות שלי כלפי סצנת הלילה היא לנצח למענה לפחות עוד מלחמה אחת".