השמועה: הפקה מחתרתית מבית ליין המסיבות ההיפי "חשמליקו" תתרחש בסיני. מספר הנורות האדומות שנדלקו לי יכלו למלא בקלות את מחסני תאורה. "מה אני צריך את הקקה הזה?" שאלתי את עצמי. זה רחוק מהבית, רחוק מהמציאות, ואם אמא שלי תשמע שהחלטתי לחצות את הגבול הדרומי, סביר להניח שאשמע בום גדול ואתעורר במחלקת טיפול נמרץ. כמוני, עשרות הנלהבים שרצו לקפוץ בספונטניות ויתרו במהרה. כולם נכנעו ללחץ מהבית.
הייתי מתוסכל. שברתי את הראש איך אני אחביא את הנסיעה הזאת מהמשפחה, את מי לעזאזל אני אקח איתי, ובהנחה ואיני חוזר - איך יגיבו הזוכים המאושרים כשיקבלו את הירושה שלי: כמה חבילות OCB וזוג כפכפים של ריבוק. אם איתי אנגל נוסע מטעם "עובדה" לעשות כתבה בסוריה על דאע"ש, גם אני יכול לנסוע מטעם mako Nights כדי לעשות כתבה על מסיבה וצחוקים. בסוף, יצאתי לדרך.
לא הייתי בלבנון וגם לא בסוריה, אבל אני מניח בכל זאת שרצועת מעגנה בה התקיימה המסיבה היא אחת מהנקודות היפות במזרח התיכון. אולי זה החוף, אולי הנוף, או אולי בכלל החום מטשטש אותי. עכשיו אני במסיבה חו"ל, בלי לחץ של אנשים, בלי דחיפות או קללות, סמס ליחצן או "אני מכיר את הבעלים". אני אמנם בא לכתוב, אבל בעיקר לרקוד ולהתנתק. חיוך קטן ופרידה מ- 150 שקלים, הובילו אותי ואת החברים שנכנעו ללחציי להצטרף לחושה - סוכה בדואית לאירוח הנופשים והחוגגים, ורחבה קטנה מקושטת בלבן ממנה בוקעים רעש טכנואידי.
מאחורי שולחן עץ קטן שמשמש כקבלה, ממתין לנו מנהל החושה. "אתם יכולים לשבת, 10 דקות ויש לכם חדר". חיכינו וחיכינו, והופ! הינה מיץ המנגו שלי הגיע. לחושה נכנסנו בערך אחרי שעה. למה? כי זה הקצב של סיני. בתוך בונגלו קטן וחם זרקנו את הדברים, קפצנו למים ושפשפנו את העיניים כדי לנסות ולהבין מה הולך כאן.
אחר כך רצינו לאכול - "אתם יכולים לשבת, 10 דקות ויש לכם מלוחייה". אז חיכינו וחיכינו, והופ! הנה שוב פעם מגיע מיץ המנגו שלי. המלוחייה הגיעה בערך אחרי שעה. למה? אתם כבר יודעים, זה הקצב של סיני. כשהתחלתי לכתוב לא חשבתי שאצטרך להסביר איך מרגיש לשתות מרק מצרי אותנטי לרקע סאונד טכנואידי מבית הרכב אלקטרוני מקהיר. השילוב של האוכל, הסאונד והנוף המקומי מצליחים לשכנע אותי סופית שאני חולם ושאף אחד לא יעיר אותי.
לבושים בבגדי ים, חולצות פרחוניות וגלאביות לבנות, 150 איש מרימים ידיים ומוחאים כפיים כתודה על הזכות לעמוד כאן על החוף ולרקוד לצליליהם של סבזז ואוזו המצריים. מיד אחריהם יעלה מוזיקאי ירדני, יאזין שמו. מצויד בגיבסון ולופר, יאזין מצדיק את הסכם השלום. בהופעת לייב מחשמלת הוא מצליח לשלב רוח אתנית, קצב עצמתי וסינתזה גאונית לקול של עצמו, כמובן לרקע השקיעה הקרבה. המסיבה שהייתה אמורה להסתיים בחצות, נגמרה רק ב-05:00 לפנות בוקר. משקיעה ועד זריחה ניצחו על העמדה המוזיקאי איסלאם אלשארי מקהיר שניגן בחליל, ראול סיברדי, וישראליים כמו אורן מרזם שהגיע במיוחד מברלין, התלתליסטים (יעקב בהרב, מוטי גולדזאמט ואבישי דקל), עופר הולצמן, אדיטה ניר משעולי ותומר מוסקו חבר האלפא מיוזיק שהצליח להרטיט לנו את הלב עם מוזיקת האוס שהתבשלה על אש קטנה לאורך כל הדרך.
המוזיקה האווירתית יחד עם הבירה והשמש, ריח החשיש שבא והולך, העברית המהולה בערבית והתהיות על האם בכלל מסוכן כאן באמת, מצליחות לערבב את סף הריגוש שכבר עבר למימד אחר, כמעט מקביל. פתאום לשלם 60 שקלים על כוס וודקה מרגיש מיותר, לנסוע לפסטיבל המוני מרגיש עלוב, והתלהבות מאירוע בעל 2 במות ומעלה, מרגיש כמו מהלך יחצני. האם הדבר האמיתי נמצא פה? עזבתי את הרחבה, התיישבתי מול החוף לאור ירח בחושך מצרים, ופשוט אמרתי תודה. לא יודע על מה, אבל זה הרגיש נכון.
הייתי גמור מהלילה החם והלח בחושה הארורה, אז יצאתי מצויד בתחתונים, כאפייה וסיגריה מגולגלת להתבונן בזריחה העולה מצלע ההר. על החוף החלו לערוך סדנאות יוגה, ואפילו סדנאות תנועה וקול. האינסטינקט הציני כבה כשהמוח הגיע למצב שיוט, נגמרו הניסיונות לנתח ולהבין - רק לזרום. לבסוף, ארזנו את הדברים וביקשנו להזמין מונית. "אתם יכולים לשבת, 10 דקות ואתם בדרך חזור" חיכינו וחיכינו, היה מיץ מנגו, ותוך שעה יצאנו לכיוון הבית.
אני חייב להתוודות - זו הפעם הראשונה שלי בסיני, אבל כנראה שגם האחרונה. מדוע? כי אלפי ישראלים חצו את הגבול בחודשים האחרונים, ובשנה הבאה סביר להניח שהכמות תוכפל. התוצאה ידועה מראש - בלגן אטומי. לראייה: בטורקיה לא נשארו ברזים, ביוון כבר אין מגבות, ורומניה מזמן הפכה לבורדל. אני מעדיף להימנע מראש, ולא להצטרף למצעד הבושה. הצ'אנס היחיד שלי לחזור הוא הקסם הזה שמצליח לשמר את סיני כמקום בתולי - כמו הפחדים מפיגוע שיכול לקרות בכל רגע, או חוסר הקליטה בטלפון.
אז נכון שבתור לבדיקת דרכונים אפשר לשמוע פנינים בנוסח "בן זונה", "שקט דוד!", "תירגעי! זה ערבי מניאק, הוא לא יודע עברית" כשהפקידים מבקשים כמה שקלים כבקשיש בעת הבידוק במעבר הגבול, אבל בסך הכל סיני עדיין לא נחרבה. אפשר לראות אותה במלוא עצמתה מחלון המונית המקטעת בדרך הלוך, היא משובצת בנוף מדברי ובלגונות בהירות. אמנם אין דלק, אין מזגן, אין לנהג רישיון ומשמעות הקו הלבן בכביש היא "סע רק בנתיב שיגרום לתאונה חזיתית", אבל בסוף, איכשהו, מגיעים בבטחה.
יכול להיות שאלוהים היה איתנו, יכול להיות שהיה לנו מזל ויכול להיות שסיני פשוט לא מסוכנת כפי שעושים ממנה, תלוי את מי שואלים. אפשר להסתכל על מסיבת המחתרת הישראלית שהתקיימה שם כסיפור שעלול היה להיגמר אחרת. בין אם זה פיגוע, או פציעה מדריכה על קיפוד ים על ידי אחד הבליינים. אני בחרתי להסתכל על הסיפור הזה מזווית אחרת. המחתרת בסיני היא ההזדמנות של כולנו לראות שאפשר ליצור בלילה בצורה שונה, קצת כמו פעם. הרי מסיבות המחתרת הישראליות מתו מזמן, ההפקות החבריות מהניינטיז הפכו למסחרה כלכלית ורדיפה אחרי הדליקה הבאה. זו הפעם הראשונה אחרי המון זמן שפגשתי בהפקה חברית שלא נועדה לגלגל כסף. היא נועדה להגשים את תמצית היצר האמיתי של לבלות ולגלות יעדים חדשים. לא שוב שטח אש באזור יער בן שמן, אלא יעד פראי אמיתי בו אני אהיה האחראי הבלעדי למעשיי, כשהגבולות האישיים שלי יהיו היחידים שיקבעו את גורלי. ואם אלוהים, המזל או כל דבר אחר יתנגדו, מישהו הולך ליהנות מכמה חבילות OCB וזוג כפכפי ריבוק.
זו אינה קריאה או המלצה חמה לחצות את הגבול, זו פשוט ההוכחה שיש אנשים שיודעים לעשות חיי לילה בעוד מקומות, ושבמדינת ישראל קשה לעשות אותם. למה? כי יש בירוקרטיה, העלויות גבוהות ואין קול מייצג בכנסת למרות אישורה העקרוני של מירי רגב להצטרף לסיור בהדרכתנו. אם לא יהיו כאן חיי לילה, נגיע עד לסיני. אולי שם יהיה קל יותר.