דניאל ויינברג היא מעצבת גרפית בת 33, נשואה עם ילד מתל אביב. ב-2009 סיימה תקשורת חזותית בשנקר עם התמחות באיור, ומאז התחילה לעבוד בתור עצמאית, עד שהקימה את מותג האופנה שלה – "Sorry". "אף פעם לא עבדתי באיזשהו מקום. בזמנו הייתי חברה של דיג'יי, וזה עזר לי מאוד להשיג עבודה ביצירת פוסטרים למועדונים ומסיבות", היא מספרת. "משם זה התגלגל ללקוחות גדולים יותר, כמו גוגל, וויקס, ופסטיבל הקולנוע בירושלים, שאני עושה להם את המיתוג כבר 4 שנים".
לאילו מסיבות היית יוצאת?
"התחלתי לצאת למועדונים מגיל מאוד צעיר, בערך 16. בזמנו היה את 'הוירוס', והיינו יוצאים אליו כל יום שישי. המסיבות האלו תמיד נורא השפיעו עליי, חיי הלילה בתל אביב זה החיים. גדלתי בהיפ הופ, ואני נמצאת שם עד היום – קניה ווסט הוא ההשארה הכי גדולה שלי ליצירה בכלל, ול-'Sorry' בפרט. בשנים האחרונות נחשפתי להרבה סוגי מוזיקה, כמו מוזיקת עולם, אמביינט וטכנו, וזה נורא פתח לי את המוח והאוזן. זה לקח אותי לכיוונים אחרים".
מה האינטרקציה שלך כיום עם חיי הלילה?
"קודם כל, גם היום אני יוצאת, כי אני אוהבת לרקוד. למרות שיש לי ילד, אני מאמינה שזה חשוב. לפני שנתיים הייתי המעצבת הגרפית של בית מעריב, וזה נתן לי מקום להתבטא. הייתי מקבלת בריף מהבעלים, דניאל פרנקל, ואז הייתי ניגשת לעשות מחקר על הדיג'יי. חקרתי את השפה הגרפית שלו, ומאיפה הוא בא. אחרי שגיליתי את מה שהייתי צריכה, הייתי יושבת ושומעת את המוזיקה שלו. זו הייתה השנה שהכי נהניתי בה מהעבודה ומהיצירה שלי. זה נתן לי את הביטחון לחפש את הדבר הבא ולהמשיך עם הקו שלי".
זה גרם לך להסתכל אחרת על המסיבות?
"אפשר לומר שהמסיבה יותר השלימה לי את התמונה, ונתנה לי את האישור הסופי למה שעשיתי".
איך הקמת את המותג שלך?
"אחרי הרבה שנים של עבודה עם לקוחות, חיפשתי מקום יותר אישי שבו אוכל לאתגר ולספק את עצמי. רציתי לבסס את ההצלחה שלי על חזון שהוא נטו שלי. התחלתי את המותג לבד לגמרי, הייתי עושה הכל. עם הזמן צירפתי עוד שתי בנות שעובדות איתי, וכבשנו עוד ועוד פסגות".
ואיך בעינייך המותג מתכתב עם חיי הלילה?
"אני חושבת שבעיקר באופל ובכנות. מצד אחד, אתה לא מפחד לאבד אחריות, אבל מצד שני - אתה יודע מה אתה רוצה ואיך אתה רוצה שיראו אותך. מבחינתי, אלו אלמנטים מרכזיים מאוד בחיי הלילה, והשחור והלבן של 'Sorry' מבטאים אותם היטב".
ועכשיו את הולכת להשתתף בביאנלה בלונדון.
"כן! הזמינו אותי להשתתף בסטודיו לייב עם עוד מעצבים מתחומים שונים מכל רחבי העולם, שביחד אנחנו נעבוד על שאלות של זהות וחברה עם חומרים מקומיים ומחו"ל. אני עומדת לעבוד בתור מעצבת גרפית עם מעצב תעשייתי ומעצב אופנה. אם יש מדרגות בקריירה שלי, זה הכי ביג שהיה לי. זה כבוד מטורף".
ולסיכום - למה “Sorry”?
"אנשים אמרו לי לא לקרוא למותג ככה, כי אין לי על מה להצטער. אבל זו בדיוק הסיבה שבה בחרתי את השם הזה - אני לא מצטערת, אז שמתי על הלוגו קו. זו האג'נדה של המותג, להפסיק להתנצל וללכת עם האומנות והאמת שלך עד הסוף. הלוגו תפס יותר מכל שאר הדברים, כי אנשים נורא התחברו למסר הזה. זה נתן לי כוח להמשיך".