תראו, מרימה אלינו הרופאה מבט ממושקף, צריך לנתח. זו פרוצדורה פשוטה, אבל בהרדמה מלאה. אפשר לחכות? יש אפשרויות אחרות? לא ממש, ועדיף להזדרז. אחרי עוד כמה דקות של הסברים סיכמה הדוקטור - אם אתם עדיין לא בטוחים, תבדקו בגוגל.
נשמע כמו המלצה סטנדרטית, כן? אבל היא מסתירה דרמה רצינית. כנראה את אחת הדרמות הגדולות של השנים המטורללות האלה. גוגל לא רק נותן לנו גישה לכל המידע הרפואי בעולם, שזה מופלא – הוא גם מכריח אותנו להתחלק באחריות עם הרופא. וזה לא משנה של מי התפקיד לדעת את הדברים האלה.
כשהיה אי אפשר, הרופא היה הבוס של אלוהים. אם הרופא אמר לעשות חוקן עם מיץ מישמיש, היית עושה חוקן עם מיץ מישמיש. אבל הרופא של היום כבר יודע שלפני שבאנו עברנו על הסימפטומים ברשת, ועברנו גם על הרזומה שלו. לפעמים אנחנו כבר יודע מה אנחנו רוצים, הוא רק צריך לחתום. ברור שהרופא אחראי לכל מה שיוצא לו מהמשרד. אבל המשחק השתנה.
נניח שחלילה תהיה פאשלה, ונצעק על הרופאה ונתבע את האמא שלה. באמת מעניין. אבל בסוף, כשנלך לישון, נדע את האמת – יכולנו לגלות שהטיפול ההוא התברר כהורג חולדות, או לגלות שהדוקטורט שלה הוא בהתכתבות ממולדובה. היינו צריכים רק לבדוק. אם זה לא התפקיד שלנו, אז של מי כן.
נתנו לך כלים, אל תתלונן
בואו נמשיך. לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים? לאיזה גן? איפה בטוח לא מתעללים בהם, ואולי יש גם סיכוי שייצא מהם בנאדם שלא ירקד בתנועות נשיכה מאחורי הגב של מרואיין אומלל ברפי רשף? תבדוק, אומרים לך, תתחבר לקבוצות הנכונות בפייסבוק, דבר עם הורים. אחר כך לא תוכל להגיד לא ידעתי. האחריות עליך.
הלאה. מה עם הקריירה? לא משנה איפה את עובדת עכשיו, כנראה שלא תפרשי משם לגמלאות. 3-5 שנים זה לגמרי מספיק לתחנה אחת. אבל מה התחנה הבאה? מה הדבר הנכון? לאיפה לכוון את עצמך כדי להיות רלוונטית בעוד 5-10-20 שנה? מה המשכורת הנכונה? תבדקי, תתחקרי. דברי עם אנשים. מי אמור לעשות את זה בשבילך?
אף אחד. אבל מה עם הפנסיה? הו, זה כבר אינטרס של המדינה. אנחנו לא רוצים כאן הרים של קשישים עניים נכון? אז ב-2005 היא הרימה את ועדת בכר שפירקה את שוק הפנסיה ובצדק, אבל גם העבירה את האחריות – כבר הבנתם את הנקודה – אלינו. אתה חוסך כסף? יופי. אתה יודע כמה תקבל בחודש כשתפרוש בעוד 30 שנה? אתה יודע אם תוכל לחיות מהסכום הזה? מזל שהמציאו את האינטרנט. תבדוק עמלות, תשווה ריביות. כל אחד יכול. תיכנס לגמל.נט, תשווה ב-FEEX, תקרא אתרי כלכלה מבוקר עד לילה, פה הכל משתנה כל שעה. אבל רק אתה תעשה את זה, כי מדובר כאן בחיים שלך, ועכשיו גם נתנו לך כלים, אז אל תתלונן.
אין למי לבוא בטענות
אפילו סתם לקנות משהו נהיה סיוט. הרי כל הקטע הזה של לקנות מוצרים מסין ב-2.38 דולר נולד מזה שאין לנו מושג כמה זמן המוצר יחזיק מעמד. אז מצאנו דרך להילחם בחוסר הוודאות: אנחנו משלמים כלום ומקבלים מוצר עם הבטחה לאורך חיים של פרפר ממוצע. בעוד שבועיים – לפח. כשאין ציפיות אין אכזבות. אבל כשמדובר במוצר שעולה יותר – אנחנו יכולים להיתקע בלופים של שבועות עד שנמצא את הדיל הנכון. יותר מדי דגמים, יותר מדי מחירים, יותר מדי אפשרויות, ורק צרכן אחד שאחראי לעצמו ולכספו. אפילו נהג המונית כבר פוקד עלי, שים ווייז. אחר כך אל תבוא עלי בטענות שלקחתי אותך מהפקק.
מה עם הכושר שאנחנו לא עושים? הסבתות שאנחנו לא מבקרים? גוגל רוצה לקחת עכשיו אחריות על כל ההזנחות האלה. ספרו לגוגל מה אתם רוצים להספיק הוא כבר ימצא מקום בלוח שנה שלכם, והופ - מיד תעשו כושר חמש פעמים בשבוע. טוב, ברצינות. נראה לכם שזה יעבוד? מה יותר קל, לעשות כושר או להתעלם מלוח השנה? אצל רוב האנשים, הבעיה היא לא לו"ז, הבעיה היא לקיחת אחריות. מה שגוגל עושה אולי מונע מכוונות טובות, אבל רק יגרום לאנשים להתרחק עוד קצת מלקחת אחריות באמת.
ועכשיו כשאתם קוראים את הטור הזה - זה הדבר הכי נכון לקרוא עכשיו? זה בכלל נכון, מה שכתוב פה? כי חלק מגופי התקשורת והמדיה עושים הכל כדי להיות רלוונטיים למרות שיש אינסוף תחרות. אבל יש גם כאלה שכנראה אומרים לעצמם את ההיפך: מי שרוצה תמונת עולם מאוזנת, שיקרא את כל החדשות בכל האתרים. אנחנו מספקים רק את החדשות שנוחות לביבי. או רק את אלה שמעצבנות אותו. האחריות של הקורא לעבוד על כמה אתרי חדשות וערוצי טלוויזיה ולדעת מה באמת קורה.
אנחנו אמורים להיות עיתונאים, בנקאים, רופאים ואנשי חינוך. להבין בפיננסים, תקשורת, גאדג'טים, צרכנות ותזונה. אנחנו אמורים ללמוד ולדעת הכל, הרי כל המידע קיים שם. ברגע שנתנו לנו מידע וכלים, לקחו מאיתנו את הראש הקטן. את השקט המבורך לפעמים של אי הידיעה. עכשיו אי אפשר לבוא בטענות. אין למי.