מול לייזרים מנסרי-אישונים וסאונד מנקב-שיניים, שירים של שני אקורדים וטקסטים מבאסים מצאתי את עצמי יושב ביציע הפסטיגל, דוחף אצבעות לאוזניים ומתפלל לאלוהי הבמבה והצ'יפס שנצא כבר לדוכנים נוטפי שמן המנועים. הייתי על תקן אח-גדול מלווה, ודי מהר קלטתי שהוריי האהובים האכילו אותי בלקרדה כשפיתו אותי לקחת את אחיותיי למופע חנוכה "כיפי". ואני מתנצל בפני דפנה דקל או בפני אורי פיינמן, כי אני לא זוכר אם זה היה 1989 או 1990.
מתוך הדי כאב הראש נשבעתי שלשם אני לא חוזר, מה שהחזיק יפה 20 שנה, עד שהמהדורה של חדשות 2 הנחיתה עלי את כתבת הפסטיגלים התורנית. מלכת המסיבה ציפי שביט שבתה מיד את לבי בטריק נלוז (מה שנקרא, צפו), אבל השאר? ערימת צווחות ומניירות, מיזוג מעוור של חנופה והתנשאות, שגורמת להרבה הורים להרגיש מאוד לא נוח מול כל העסק הזה. וכל זה הרבה לפני שיר הסלפי ומחאת הפסטיגל 2014.
כך פיצחנו אתכם
לא נוח להורים, כי מושיבים אותם לצפות במופע המרכזי ששמו: הכניעה. שלכם. כך פיצחנו אתכם בנוקאאוט. הטריק פשוט, ישן ועובד. הרבה יותר קל לגרום לילדים לשכנע את ההורים, מאשר לגרום להורים לשכנע את הילדים. הרבה יותר קל לדחוף לייזרים מהממים וכוריאוגרפיה מטורפת שיסנוורו את האישונים הקטנים, מאשר לכתוב להיט אינטליגנטי שיתחבב גם על ההורים.
ואולי – וזה רק אולי של הורה לעתיד – ההורים כועסים לא רק כי הפסטיגל והילדים שלהם עשו יד אחת והביסו אותם. ולא רק כי הם נאלצים לחזות ברמיסת החינוך שהם תכננו לתת לילדים שלהם. אלא כי התכנים האלה פשוט פוגעים. הם אומרים את האמת. הילדים האלה – וסליחה על ההכללה – לכודים עמוק בתוך הסלפי. לא רק בקטע הטכני-האינסטגרמי, אלא בקטע העמוק הרבה יותר של הסלף. הם מתים על עצמם. מתים על עצמם מתים על עצמם מתים על עצמם. כמו בפזמון הנפלא של הלהיט הנצחי ההוא מפסטיגל 2014.
להתמוגג בעצמו מעצמו
הם מתים על עצמם כי זה מה שההורים לימדו אותם. שנים של הילד במרכז וקרקור של 'בא לך במבה? בא לך לשחק? אתה רוצה אייפון?', הפכו את ההורים לעבדים של הילדים. מגיל אפס ההורים מצלמים אותם, ואז נותנים להם להסתכל באייפון על התמונות של עצמם, ואז מתמוגגים מאיך שהילדים הגאונים מדפדפים בין התמונות של עצמם, ואז מתפעלים כשהילד לומד לצלם את עצמו ולהתמוגג בעצמו מעצמו. שיר הסלפי של הפסטיגל עושה לנו טובה, כי הוא מראה מדויקת של הילדים שלנו.
כמו אלביס
כעוד-לא-הורה, אשתדל ברשותכם לשאוב עידוד משתי תגובות שמצאתי השבוע בפייסבוק: "להיות דוגמא. לא להעריץ את הילדים שלכם", כתבה אשת התקשורת והמעצבת רונית כפיר. "לא להתנהג כאילו הם מרכז העולם. ללמד אותם לראות את הזולת. ללמד אותם לראות את העולם ואת מקומם בו. להמעיט את החשיפה שלהם לתוכן זבל. בתור אמא לבן 12 ולבת 10 אני אומרת שזה אפשרי".
"היי חברים, אני קורא את כל התגובות שלכם ל'שיר הסלפי' ואתם נשמעים כמו סבתא שלכם", כתב המוסיקאי והגיטריסט הישראלי גיל לואיס מלונדון. "זה אותו משפט שנאמר בכל דור, כמו כשאלביס הופיע לראשונה אצל אד סליבן, או כשהג׳אז פרץ לעולם אחרי מוזיקה קלאסית, או כשהתחילה מהפכת המוזיקה האלקטרונית. תפקידו של הפסטיגל הוא לא לחנך את הילדים שלכם, התפקיד *שלכם* הוא לחנך את הילדים שלכם. אז בבקשה תפסיקו לדבר כמו בני מאה כי זה מביך הרבה יותר משיר הסלפי. הילדים של היום הם אחלה, בדיוק כמו שהדור שלנו (רובו) אחלה, וגם הילדים שלהם יהיו אחלה. פשוט תהיו אנשים טובים ואדיבים ותלמדו את הילדים שלכם להיות כאלה גם". בעולם כזה, שיר הסלפי יכול לשוב אחר כבוד למקומו הטבעי על מפת השירים הדבילים שימותו בינואר 2015, ולא המרכז של דיון חינוכי חובק עולם.