הוא מעודד דיכאון, מייצר תלות ממכר, מצמצם תקשורת אישית, מרדד קשרים חברתיים, מקטין את תחושת האמפתיה לאחר ומדכא יצירתיות. ועדיין, נדמה שכל ילדי ישראל ללא יוצא מן הכלל עוברים בגילאי 8-10 טקס חניכה ישראלי - "הענקת הסמארטפון הראשון".
למה הורים נותנים סמארטפון לילד? כי הם רוצים לדעת איפה הוא, כי הילד מנג'ס ש"לכולם כבר יש" (שקר) וכי ההורה רוצה להשתיק כבר את החפירה הזאת. בכלל, הסמארטפון (או בגרסה הביתית, הטאבלט) הפך להיות המוצץ של הגדולים. אתה משועמם? קח טאבלט. מדוכא – טאבלט. ישנוני – תתעורר עם טאבלט. אנרגטי – תירגע על טאבלט. העיקר, תרד לי מהראש. גם אני רוצה להיות בטאבלט. המכשירים האלה משפיעים על האישיות ועל היחסים עם המשפחה והחברים. ועדיין, מעט מדי הורים חושבים על כל אלה לפני שהם תוקעים לילד מסך מול העיניים.
ההורים המורדים
בשבוע שעבר הרציתי בפני הורים לילדים בכיתות א'-ב'-ג' בהוד השרון, שהתלבטו מה לרכוש לילדים שלהם. מתוך מאה ומשהו הורים שבאו לשמוע, היו כמה מנהיגות ומנהיגים שניסו להוביל החלטה כלל שכבתית – לא קונים סמארטפונים לילדים. המאמץ הזה ריגש אותי. לא מדובר בקמצנות (בכל זאת, הוד השרון), אלא דווקא ברוחב לב. כי הורה שחוסך סמארטפון מהילד שלו יצטרך לבלות איתו, אוי האימה, הרבה יותר שעות. מה מרגש? שיש כאן הורים בעלי מחשבה עצמאית, שלוקחים אחריות על הילדים שלהם במובן הכי רחב שאפשר, ומבינים שכדי לדחות את הסמארטפון בשנתיים-שלוש צריך לדחות את הלחץ החברתי כולו, וצריך מספיק הורים שמבינים את זה ומוכנים לעמוד בלחץ ביחד. אין מה לעשות - ברגע ש-60%-70% מהילדים בכיתה חברים בקבוצת וואטסאפ, הפור נפל. באחת ההרצאות סיפר לי פעם הורה בגאווה לא מוסתרת, שהבן שלו האחרון בכיתה בלי סמארטפון. ברכותיי, אמרתי לו, אתה דביל, והילד שלך מוחרם חברתית. קנה לו ומהר.
הלוואי שבכל הארץ הורים היו קמים, למרות הפרסומות והלחץ החברתי, וממש משתמשים במוח שלהם כדי לקבל החלטה מושכלת ועצמאית. מה הפתרון? לקנות טלפון טיפש. רק שיחות וסמסים לתיאומים. עד מתי? עד שסדר היום של הילד, שהופך כבר למתבגר, הופך למורכב והמחיר של היעדר סמארטפון הופך לגבוה מדי.
לא תאמינו עד כמה רכישה דרמטית כזאת מתבצעת כלאחר יד. הסיבה המכרעת להענקת הסמארטפון היא שאבא קנה סמארטפון חדש, ואין לו מה לעשות עם הישן. אז נותנים לילד. זה עד כדי כך פשוט. הבעיה היא שהורים לא מבינים איך המסך פועל על המוח של הילד, שלא לדבר על המוח שלהם עצמם. הם גם לא מבדילים בין האינטרסים שלהם לאינטרסים של הילד, לאינטרסים המוסווים של חברות הטכנולוגיה.
ילדים זה טרף קל
הילדים רוצים את הצעצוע, זה ברור. זה מעצים אותם, מבדר אותם 24/7 בלי תלות באנשים אחרים, מחבר אותם לחברים שלהם ולטרנדים העדכניים ונותן להם תחושה של בגרות. אבל גם את הרצון של ההורים אפשר להבין. אבל הטכנולוגיה היא לא שקופה. יש לה אינטרסים ויש לה מודלים כלכליים. היא רוצה לתכנת אותנו להתנהגות הרצויה לה. למגנט אותנו למסך, למכר אותנו, להגדיל צריכה על חשבון כל פעילות אחרת, בכל מחיר. ילדים זה טרף קל.
פייסבוק, שכבר נגמר לה לאן להתפתח, מצאה קהל חדש: ילדים מתחת לגיל 13. היות שלפי החוק האמריקאי, אסור להציע לילדים כאלה לפתוח חשבון, מצאו בפייסבוק מעקף – הילדים יהיו מנויים על החשבון של ההורים. העיקר שיתחברו לפייסבוק, יקחו כמה מנות ראשונות מהסם ויתרגלו. במקביל, פייסבוק תלמד להכיר אותם אולי כבר מגיל 3, עוד לפני סנאפצ'ט, ואולי תשיג אותם כמנויים ברגע שיהיה אפשר.
איך אני יודע שזה רע? צפו בסרטו:
מזהים את השקר? זה כאילו הבמאי קיבל הנחייה מלמעלה – אף פעם אל תראה ילד לבד מול המסך. שתמיד יראו אותו מוקף בחברה אנושית קרובה – ההורים שלו, חברים, אחיות. סתם אנשים מטושטשים שנראים ברקע. אבל אתם יודעים את האמת. זה לא מחבר, זה מנתק. כשהדבר הנפלא הזה יגיע לילד שלכם, תמצאו אותו יושב בשלוש ורבע לפנות בוקר, לבד על המיטה בחדר חשוך, הפנים שלו זורחים באור המסך הסינתטי, והנפש שלו חשוכה ובודדה מבפנים.