דמיינו קופסה יפה לאללה. משהו לבן, קווים נקיים פרפקט. חלקלק. בפינה אלמנט כסוף-שקוף. אתם פותחים. בפנים, עטופים בשקף נצמד כזה כמו שיש לכל הדברים החדשים, מונחים החיים של סטיב ג'ובס. ככה, כמו שהם, התחלה אמצע וסוף. אתם לוקחים?
למה כן? לא ישכחו אתכם אחרי מותכם. גרנטי. לעד תהיו בליגה של האדמו"ר מלובביץ, איינשטיין ומוצרט. יש לא מעט אנשים שזו תכלית קיומם. תבטיחו להם חיי נצח בצורת מוצר, רעיון, ספר או אלבום שלא ישכחו – והם מוכנים לנפוח את נשמתם בהתנדבות בזה הרגע.
למה לא? מותכם זה לא עוד הרבה זמן. גיל 56, בחייאת דינק. חלקכם כבר צריך מכונת זמן כדי לחזור לשם. וזה עוד אחרי שחליתם פעם אחת, ואז קיבלתם וואן ווי טיקט בדמות סרטן לבלב.
למה כן? תרמתם תרומה ייחודית למין האנושי. הגדרתם מחדש את היחסים בין אדם ומכונה. יצרתם את המענה הטכנולוגי המושלם לתשוקות הנפש האנושית. שלום עולמי גם ככה אין באופק, המוסיקה של היום די חרא בגדול ועל תרופה לסרטן כבר דיברנו. אז מה יותר מרכזי מזה.
למה לא? התרומה הזו שתרמתם - היא חיובית? כאילו, באמת, חיובית? תסתכלו סביבכם. הטלפון הוא לא מכשיר, הוא תותב. היחסים בין האדם והמכונה הוגדרו מחדש, אבל מה ההגדרה החדשה? התמכרות? עבדות? התערטלות?
למה כן? כי הוא הפך לאלוהים עוד בחייו. כת מעריציו העצומה נפרסה במשך שלושה עשורים על פני כל העולם.
למה לא? כי כמעט כל מי שהתקרב אליו גילה שסטיב ג'ובס הוא חרא של בנאדם. חד משמעית. אנשים שנאו אותו, פחדו ממנו או גם וגם. הוא התכחש לבתו, התעמר בעובדיו. חשב שכולם סביבו אפסים, וגרם להם לבכות בגלל זה מדי יום.
חי בסרט
זה עולה מכל הביוגרפיות והסרטים שנעשו עליו (והיום עולה הסרט המלא השלישי מאז שג'ובס מת): האם הייתם מוכנים לשלם מחיר כזה על ההצלחה? שהאנשים סביבכם יפחדו מכם וישמרו מרחק? יזהרו לא לעלות איתכם במעלית? וזו השאלה הקוסמית: האם בדרך להיות הצלחה מטאורית, חובה להיות חרא של בנאדם?
מדעית, אגב, להיות חרא של בנאדם עוזר. התנהגות דוחה או בטחון עצמי מופרז באמת מגבירים את כוחנו בחברה, כך התברר במחקר באוניברסיטת אמסטרדם. מי שמתנהג כאילו הוא חכם יותר מאחרים באמת עשוי להפוך למנהיג שלהם. ג'פרי פפר, פרופסור למינהל עסקים בסטנפורד, גילה שחוסר צניעות ותכונות שליליות אחרות, דווקא מנבאות טוב יותר קידום בעבודה ומשכורות גבוהות. התנהגות זוועתית עלולה גם להפיל אותך לקרשים. אבל היתרון הייחודי של ג'ובס היה החיבור בין הילה האלילית שאפפה אותו ובין האישיות המחורבנת שלו.
על שאלה אחת קשה לענות: האם הוא היה מאושר בהצלחתו? בחייו? האם איש כזה יכול בכלל להיות מאושר? אבל על שאלה אחרת אפשר די בקלות: אם כל מי שרוצה להיות סטיב ג'ובס היה קונה את הקופסה הזו והופך לאחד, העולם הזה היה הופך לפאקינג נייטמר באורך 56 שנה.
הצטערתי במשרד, תודה
בתוך ים התגובות על הטור מהשבוע שעבר ("רק לי מותר להפריע לי"), היו כמה שלקחו את זה באופן אישי. "אף פעם לא ראיתי מישהו מתפטר ככה" כתב לי מישהו בפייסבוק. הבוס שלי, אגב.
יואו. בסך הכל כיביתי את הנוטיפיקיישנס של כמה אפליקציות פופולריות. מי ידע שזו עבירה חמורה, אולי לא בדיני תעסוקה, אבל בנימוס בסיסי בחברה המודרנית.
בראשון בבוקר, כשהגעתי לעבודה במערכת "אנשים" ב"קסטינה תקשורת", נזעפו גבות לעברי. ראשים סבו ממני והלאה. לחשושים נלחשו. עוד תצטער על זה. אצל אלה שבאו לפרוק כעסם – היו שהקריאו לי בחרון ציטוטים מהטור – ניסיתי לאתר איזו בת צחוק. ללא הצלחה.
תבינו, אמרתי להם, אני לא מבקש לעצמי הקלות מיוחדות שלא מגיעות לכולם. זה מגיע לכולנו! שחררו את עצמכם. אתם לא סופרמן. אם העולם יתמוטט לא יקראו לכם. גם לא לי. זה גם האינטרס שלכם! "אין שום בעיה", עדכנה אותי קרן המהממת. "רק קח בחשבון שבעשר בלילה אני עלולה לפספס את הסמס שלך 'בבקשה מונית מצומת כנות'". "אולי תבין את זה ביום שהבת שלך תשלח לך וואטסאפ, אני קופצת לדרינק באלנבי 40, ועד שאתה תראה את זה, התמונות כבר יעופו ברשת. יא מניאק", סינן ברגי מתחת לסיגריה. הודיתי לו בנימוס. מניאק, אמרת? יש מצב שאני בכיוון הנכון.