"אין סיכוי שאני נולדתי רק כדי לשלם חובות ואז למות". המשפט הזה התחיל להסתובב בפייסבוק לפני שבוע, ביום רביעי שעבר. אור לוי פתחה תחת הכותרת הזאת דף באתר למימון המון "מימונה", שמשמש בדרך כלל לגיוס משקיעים לפרויקטים שמחים קצת יותר, כמו פיתוח גאדג'ט או הוצאת אלבום. הפעם הפרויקט זו היא. תחת הכותרת הזו היא קראה לעזרה. אחרי ארבע שנים קשות, בהן הייתה חייבת סכומים גדולים לבנקים ולחברות סלולר, היא גייסה תוך יום אחד 5,000 שקל. עד היום היא כבר גייסה 25 אלף.
"יום לפני שהעליתי את הפרויקט קיבלתי הודעה מהבנק שעיקלו את החשבון", היא משחזרת. "שוב פעם עיקלו. הם לקחו גם את הפיצויים שקיבלתי מהעבודה בגובה 2,700 שקל. המשמעות היא שכל חודש הבנק משאיר לי רק 2,160 שקל מהמשכורת, שזה מספיק בדיוק לשכירות וחשבונות. לא נשאר כסף לקנות אוכל. זה נורא הלחיץ אותי. עד לפני שנה, לפני שעשיתי הסדר חובות בהוצאה לפועל, הייתי בדיוק במצב הזה. אמרתי לעצמי, 'לא הסרט הזה שוב'. הפסקתי לנשום. התקשרתי לספיר, בת הזוג שלי, והתחלתי לבכות. כמה שעות אחרי זה, בעודנו שוברות את הראש מה לעשות, זרקתי לה בצחוק, 'בואי נפתח דף במימונה'. היא ישר אמרה 'בואי נעשה את זה'".
איך התחושה? בסופו של יום זה לבקש כסף מזרים.
"לא רציתי לעשות את זה. אני מרגישה כמו מקבצת נדבות מודרנית. כל השנים אני מנסה להתחמק מאנשים שמרחמים עלי, מאמירות כמו 'איזו מסכנה', 'איזה חיים עברת'. עכשיו, אני פתאום מבקשת שירחמו עלי. כשכתבתי את הטקסט לדף התחלתי לבכות. אבל לא הייתה ברירה. זה היה מוצא אחרון".
תיארת לעצמך כזו הצלחה?
"ממש לא. המדינה מלאה באנשים עם חובות ותיקים בהוצאה לפועל. כל כך הרבה אנשים שמבקשים עזרה ועמותות שמבקשות סיוע. בהתחלה חשבנו לבקש רק עשרת אלפים שקל, למרות שהחוב שלי עומד על 60 אלף שקלים. לבסוף העלינו את בקשת העזרה ל-20 אלף שקל והגדרנו אותו לשלושה חודשים, מרוב שחששנו שלא נצליח. ספיר שיתפה את הפרויקט בפייסבוק שלה. אני התביישתי".
איך נראו השעות הראשונות?
"כל דקה עשינו ריפרש. כמה חברות תרמו 200 שקלים כל אחת ועשו שייר בפייסבוק. ספיר גם שיתפה בדפים של ירושלמים ובקבוצת הפייסבוק שיח פמיניסטי. אבל הגל הגדול הגיע אחרי שידיד שלי פירסם סטטוס שבו סיפר עלי ועל כך שאני עובדת קשה ולא מצליחה לסגור את החובות. היו אלפי שיתופים ברשת. חוץ מעזרה כספית, פונים אלי הרבה לעזור לי, עורכי דין מציעים עזרה בהתנדבות. זה מרגש. את עכשיו רואה אותי באופוריה. כל יום שעובר אני מרגישה שאני יותר ויותר קרובה להתחיל את החיים שלי מחדש. לעשות מה שאנשים בגילי עושים. ללמוד, לנסוע. חיים רגילים".
"אני נכנסת למינוס, והבנק אומר לי בואי, קחי הלוואה"
לוי, בת 25, מגיעה לפגישה בבית קפה ירושלמי עם בת זוגה, ספיר, שהיא בסך הכל בת 18. כשלוי מתארת את הימים הקשים או את הילדות, ספיר מלטפת אותה ומחזיקה לה את היד.
לוי מתוקה להפליא, עדינה וביישנית, אינטליגנטית ורהוטה מאוד. אם יש לכם דימוי אחר בראש, של מישהי עצלנית שהחליטה לתפוס טרמפ על הרשתות החברתיות ולעשות כסף קל, תזרקו את אותו לפח. אור היא תצוגת תכלית של מה שקורה לילדי הפנימיות והמשפחות האומנות, לחיילים הבודדים ולילדים ללא משפחה כשהם מסיימים את המסגרות הרשמיות ויוצאים לחיים של אדם צעיר בישראל – חיים בהם ברור מאליו, אפילו לצבא, שכולם נשענים במידה מסוימת על ההורים. המצב של אור היה יכול להיות המצב של כולנו, אם לא הייתה לנו אפילו כתף אחת תומכת בעולם, מישהו שיזהיר אותנו כשאנחנו מתבלבלים, שיסב את תשומת ליבנו כשאנחנו עושים שטויות, שיעזור לנו לסגור את המינוס כשהעניינים יוצאים משליטה או אפילו רק יגיד לנו, כשאנחנו צעירים וחסרי נסיון, "אל תיקח את ההלוואה הזאת". אם החבר היחיד שלנו בזמן כזה היה הטלפון מהבנק, שמפתה לקחת עוד הלוואה ועוד אחת.
"המינוס וחובות התחילו בגיל 18, כשהתחלתי לעשות שירות לאומי", מתחילה אור לענות על שאלת השאלות – איך מגיעים למצב כזה? "הייתי בת 18 שגרה בדירה בעיר ומרוויחה רק אלף שקל, ואין לה מושג איך להתנהל כלכלית. זה מתכון בטוח לצרות ולחובות. זה לא רק שאין לי גב כלכלי", היא מדגישה, "גם אין לי הורים שיסבירו לי איך מתנהלים כלכלית, שאסור לי בחיים להגיע למינוס, כי זה אומר ריביות מטורפות. זו רק אני, לבד, שנכנסת למינוס, והבנק שאומר לי בואי, קחי הלוואה, אני אסגור לך את החוב".
ואת לקחת.
"הייתי רק ילדה. בשנה השנייה בשירות הלאומי שכרתי דירה בתל אביב, אבל המשכורת כבת שירות לא כיסתה את שכר דירה. לא מצאתי את הידיים והרגליים בתוך המצב שנקלעתי אליו. את נכנסת למינוס, ואומרת לעצמך, טוב, אני אקח הלוואה ואסתדר. נכנסתי ללופ של מינוס, הלוואה, מינוס, הלוואה. זו הייתה הדרדרות כלכלית טוטאלית".
לוי נהגה בחוסר אחריות כלכלית, אבל שימו לב - החלק הגדול של החוב שלה הוא בכלל לא בעקבות ההחלטות שקיבלה. עיקר החוב נובע מריביות שגדלות בכל יום, פרי מדיניותם הבעייתית של החברות הגדולות לגבות ריביות ענק. "התחלתי עם חוב של 30 אלף, שאת רובו אני חייבת לבנק הפועלים ולדיסקונט ואת השאר לאורנג' ולפלאפון. בגלל ריביות החוב תפח ליותר מ-70 אלף שקל. הצלחתי לשלם עשרת אלפים שקל, אז עכשיו אני חייבת 60 אלף שקל", מתארת לוי. "החוב המקורי לאורנג' היה 2,000 שקל והוא שילש את עצמו ל-6,000. החוב לפועלים היה על סך 20 אלף שקלים ותוך שלוש שנים, הוא שילש את עצמו והגיע ל-60 אלף שקלים. לבנק דיסקונט הייתי חייבת 3,000 שקל שהפכו ל-7,000 שקל. החברות הגדולות עובדות על פי חוקים יבשים, לא מעניין אותם המצב שלי, שאני צעירה, שאין לי גב כלכלי. החוב נצבר, לא שילמתי, יאללה, שולחים להוצאה לפועל. אסור לי לצאת מהארץ, החשבון שלי נע בין חשבון מוגבל למעוקל. ברגע שיש לך תיק בהוצאה לפועל, את לא נחשבת בעיני המדינה. יש לי סיוטים חוזרים שאני מגיעה לשדה התעופה ועוצרים אותי. אני מתקשרת לספיר ואומרת לה, שוב חלמתי את הסיוט הזה. התחושה שמישהו שם לך ידיים על הגרון וחונק אותך".
"כל פעם שאני מנסה להתקדם, להרים את הראש, זה לא מסתדר לי"
כדי להבין איך אישה צעירה מגיעה למצב כזה, ומוצאת את עצמה לבד מול כוחות גדולים ושרירותיים, צריך ללכת אחורה ולהסתכל על הביוגרפיה של לוי. היא נולדה בעקבות רומן של אמה עם גבר נשוי. אביה התנער ממנה, ואמה, שחולה באפילפסיה קשה ומוכרת כנכה במאה אחוז, גידלה אותה לבדה. "אפילפסיה קשה זה אומר הרבה התקפים במוח שיוצרים קצרים, וגורמים לירידה ביכולת הקוגניטיבית", היא מסבירה. "אני רואה איך היא השתנתה במהלך השנים. ממי שבישלה מעולה, היום היא יודעת רק להכין חביתה. מעולם לא הסתדרנו. היא תמיד סבלה ממצבי רוח קיצוניים. יום אחד היא באופוריה, הולכת לבנק, מוציאה כסף ומבזבזת, ולמחרת היא נכנסת למיטה בדיכאון לכמה ימים. באיזשהו שלב רצו שהיא תיקח תרופות והיא סירבה. אחרי שעזבתי את תל אביב חזרתי הביתה והיה בלתי נסבל. יום אחד היא הכי אוהבת ונחמדה ויום למחרת היא מוציאה עלי את כל העצבים. מאז שהייתי קטנה היא ציפתה ממני שאטפל בה, שאני אהיה ההורה. חוץ מזה, שהיא רוצה שאהיה סטרייטית ואקים משפחה. למרות שהיא לא הלכה בתלם, היא רוצה כמו כל הורה שהבת שלה תהיה מה שהיא לא הצליחה להיות". לפני שנים גם נפטר האב, ועם אחיה למחצה היא לא בקשר.
כשאור הייתה ילדה קטנה, המשפחה המורחבת שלה הגיעה כל יום לטפל בה, ואף ביקשו לאמץ אותה באימוץ סגור. היא אף שינתה את שם משפחתה המקורי, דוד, לשם המשפחה שלהם. אבל האם נלחמה ואיימה בהתאבדות, ואחרי מאבק משפטי לוי נשלחה לפנימייה, ומשם התגלגלה בין מסגרות, משפחות אומנה ופנימיות. "התגלגלתי בטירוף. כשאת ילדה דיכאונית שבוכה הרבה ולא רוצה לחיות, את לא מתאימה למשפחה אומנת מושלמת. את הורסת את האידיליה. התגוררתי חצי שנה בבית דרור שמיועד לנערים ונערות להט"בים. אי אפשר לשהות שם יותר מחצי שנה. התראיינתי לכל מיני הוסטלים אבל הם אמרו לי 'את מקסימה, אבל החבר'ה פה הם נערי קצה שלא הסתדרו בשום מסגרת. את לא תתאימי'. לבסוף עברתי לגור אצל הדודים שלי. הם כמו ההורים שלי, אבל גם הם במצוקה כלכלית. אין להם שום יכולת לעזור לי. כשהרגשתי שהמגורים שלי מכבידים עליהם כלכלית, עזבתי. אני חושבת שהמדינה צריכה להעביר סדנאות ושיעורים לילדי פנימיות על איך להתנהל כלכלית. אף אחד בחיים לא הסביר לי איך זה עובד. אין לנו מבוגר אחראי. אבל זה לא מפתיע שהמדינה שדופקת אותך זו המדינה שלא מחזקת אותך להתמודד מולה".
בדף הפרויקט של לוי במימונה אפשר לראות סרט קצר שצילמה חברה שלה במסגרת לימודיה ב"סם שפיגל". בסרט רואים את ביתה הישן והמוזנח של האם, ומצבה הלא טוב ניכר מאוד ושובר את הלב. "את יודעת, כל השנים אני מנסה להתרחק ממה שהבית הכתיב לי. אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי, נתמכת על ידי המשפחה, נתמכת על ידי המדינה. רציתי ללמוד, לעשות משהו עם החיים שלי. אבל עד עכשיו, התחושה הייתה שכל פעם שאני מנסה להתקדם, להרים את הראש, זה לא מסתדר לי".
"לא פעם בכיתי מול פקיד. ענו לי 'אין לי מה לעשות'"
במשך למעלה משלוש שנים לוי נתנה לגופים להם היא חייבת לעשות בה כרצונם. חשבון הבנק שלה עוקל, כאמור, ולה נשארו רק כ-2000 שקלים בחודש למחייה. היא ראתה בזה גזירת גורל. היא לא קבעה פגישות מול פקידים, לא נלחמה באמצעות עורך דין, ואפילו לא ישבה מול המספרים והחובות וניסתה להבין מי נגד מי, האם בכלל הריביות נלקחות ממנה כחוק, ומעל לכל, כמה שנים היא אמורה לחיות תחת גזר דין של משועבדת לבנקים. "אני לא יודעת, לא אמרו לי", היא עונה בתום נוגע ללב. אם לוי, בחורה נבונה, לא יודעת, אי אפשר לא לתהות האם מדובר במדיניות עמימות מכוונת מצד ההוצאה לפועל כלפי חייבים.
כשאני מנסה לרדת איתה לעומק העניין, נפרש בפניי המנגנון הפסיכולוגי של מי שעומד מול גופים גדולים ולא יכול להם. "הוצאה לפועל זה מנגנון של הפחדה. הריביות נועדו להפחיד חייבים. אבל הם לא מבינים שאני רוצה לשלם. זה רק מלחיץ אותי ומפחיד אותי, ובמקום לפתח מוטיבציה לשלם הריביות הפכו אותי לאדישה. את חושבת, איך אתחיל לשלם את כל הריבית המטורפת הזו? אין לי סיכוי. זה קיפאון".
במשך הרבה זמן לא עשית איחוד תיקים.
"בשביל תהליך של איחוד תיקים, שמשמעו הסדר חוב, החזר בתשלומים ועצירת הריביות, את עומדת לבד מול בירוקרטיה מטורפת. את מגיעה להוצאה לפועל, זורקים עלייך טופס ויתור סודיות שמכיל 15 עמודים. מבקשים כל מיני מסמכים ואישורים. טפסי 106 ממקומות העבודה, תלושי שכר של חצי שנה, פירוט חשבונות בנק, חוזה דירה, קבלות על הכל. פעמיים הגשתי את מה שביקשו, ואחרי כמה חודשים של בדיקות הודיעו לי שחסרים לי מסמכים. בכל הזמן הזה הריביות ממשיכות לדהור. אני שולחת את המסמכים הנוספים, אבל אז בגלל הזמן שעבר החומר כבר לא רלוונטי ואני צריכה לשלוח שוב הכל מחדש".
מישהו שם ישב איתך והסביר לך מה לעשות?
"לא. הם רואים בחורה צעירה שמגיעה לבד ואף אחד לא חשב להסביר מה לעשות ואיך לעשות. אדישות מוחלטת, רגילים אליי ולשכמותי. לא פעם בכיתי מול פקיד. התחננתי שיבטל לי את העיקול. הוא ענה בקצרה 'אין לי מה לעשות, אני רק הפקיד'. התקשרתי לעורכי הדין של הבנקים וחברות הסלולר, לנסות לדבר על ליבם. חטפתי צרחות של 'למה הגעת למצב הזה'? ו'למה את חושבת שצריכים לעזור לך? תבקשי מהמשפחה שלך שתעזור לך לשלם'. עניתי שאין לי משפחה, שאני לבד. שאין מי שיעזור לי. זה לא עניין אותם. רק לפני שנה, כשהבוסית שלי ישבה איתי, למזלי, הצלחתי להגיש את הכל ולקבל אישור של איחוד תיקים. המשמעות היא ששילמתי כל חודש 3,000 שקל לבנק הפועלים ועוד 600 שקל להוצאה לפועל, שאלו גם סכומים משמעותיים מאוד בשבילי".
מה המשמעות היומיומית של חובות וחשבון מעוקל?
"זה לחיות בצמצום. יש לי מזל שתמיד היו לי שותפים שדאגו לי. גם בימים שלא היה לי כסף לקנות אוכל היה במקרר אוכל שהם קנו. אני גם טבעונית, אז יותר קל לאכול בזול. כמובן שטבעול או טופו היו מחוץ לתחום. כמה שלאמא שלי קשה כלכלית, לפעמים אפילו היא קנתה לי אוכל".
היו גם הרבה תגובות קשות ברשת, שהטיחו בה שהיא עצלנית. חבר שלה מפעם, אחד מאלה שההורים משלמים להם על הכל, כתב בדף הפייסבוק שלו, "למה היא גרה בירושלים ולא בעיר שמתאימה למעמד שלה". אבל כל השנים אור עבדה בשתיים ואפילו שלוש עבודות. "מי שמכיר אותי יודע שאני קורעת את התחת כדי לגמור עם זה. כבר ארבע שנים שאני עובדת סביב השעון", היא מספרת בעלבון. "פעם זו עבודת בוקר בטלמרקטינג של הסינמטק, פעם זו עבודה אחרת, ובערב, עבודה בבר עד שלוש בלילה. רק לאחרונה ממש, כשהתחלתי לעבוד בארגון זכויות אדם, עבודה שדורשת ריכוז, הבנתי שאני לא יכולה לעשות משמרות לילה ועזבתי את הבר. אני מחפשת עכשיו עבודה שנייה אחרת, בשעות יותר שפויות".
בכמה תגובות ארסיות באמת נתקלת?
"היו אנשים שכתבו בדף הפרויקט שראו שאני מעשנת והחליטו לא לתרום לי. אנחנו מדברות על טבק וניירות לגלגול, הוצאה של מקסימום חמישים שקל בחודש, וגם את זה הפסקתי. וכן, היו אנשים שלא מכירים אותי קוראים לי עצלנית שבוחרת לשנורר ולא לעבוד. אבל הם לא יודעים שלמדתי שנה במסלול צילום בבצלאל במלגה מלאה ועזבתי, בגלל שכל הזמן היה לי בראש שאיך במקום לעבוד ולהחזיר חובות, אני מבזבזת את הזמן היקר הזה על לימודים. שמה לי ולחבר'ה שלומדים איתי, שנוסעים לחילופי סטודנטים, שחיים כמו צעירים נורמלים. אז עזבתי את הלימודים וחזרתי לעבוד".
בחודשיים האחרונים היא התקשתה לשלם. ההוצאה לפועל לא חיכתה דקה. פיזרה את התיקים, כל נושה וחובותיה אליו. שוב חשבון הבנק עוקל, והריביות חזרו לטפס. "ההרגשה שלא משנה מה את עושה זה לא משנה להם. עשרה חודשים עמדתי בתשלום, ולא הצלחתי לשלם חודשיים בסך הכל. תוך שנייה עיקלו לי את החשבון. לטייקונים עם חובות עתק הבנק עושה מחיקת חובות, ולי מעקלים. במדינה שלנו, אם את לא באה עם גב כלכלי מהבית, מעמד סוציו אקונומי גבוה, אי אפשר לשרוד את החיים האלה. התחושה שהמדינה מנסה לעשות עלינו רווח. זו ממש מדיניות. אתם אנשים חלשים, לא יודעים איך להתמודד עם הבירוקרטיה וככה אפשר לדפוק אתכם".
למה לא ללכת לפשיטת רגל ולשים את כל הסיפור מאחורייך?
"בדקתי את זה והבנתי שזה לא מומלץ. אני צעירה ואם אפנה לפשיטת רגל זה כתם שילווה אותי. לא אוכל לפתוח עסק משלי, אף אחד לא ירצה לעבוד איתי, הבנקים יתייחסו אלי אחרת. בכלל, הבנתי שלא נותנים סטטוס פשיטת רגל לחובות בסדר גודל שלי. רק למי שחייב מיליונים".
ספיר מוסיפה שכשהן בדקו את המסלול של פשיטת רגל, התברר להם שצריך לשלם 2,000 שקל כדי לפתוח תיק. "אין בזה שום היגיון. חוץ מזה, במשך שנה וחצי הם בודקים את המצב שלך ובכל הזמן הזה החוב ממשיך לתפוח, ובסוף בכלל לא בטוח שתקבל את הסטטוס הזה".
ייבאה לארץ את מצעד השרמוטות
אבל זה לא רק סיפור על חושך, אלא גם על אהבה. לוי מוקפת בחברים שמעודדים אותה, שתרמו ועוזרים ככל יכולתם. בימים שהנושים לא מתדפקים על דלתה, היא אדם שמחייך ושמח ומבלה בדיוק כמו צעירים אחרים. היא מתלבשת ססגוני וצובעת את השיער בכל מיני צבעים. עכשיו היא עם פס סגול. "עד גיל 18 לא היה לי ביטחון עצמי, ולא אהבתי את עצמי. ואז משהו השתנה. היום אני שלמה עם עצמי, עם איך שאני נראית. התחלתי להתלבש ולהיראות איך שבא לי".
כפעילה פמיניסטית, לוי ייבאה לארץ את "מצעד השרמוטות" שנועד להביע מחאה כנגד הטענה שנשים שמתלבשות באופן חשוף מביאות על עצמן אלימות מינית. מ-120 משתתפים בשנה הראשונה של הצעדה (2012), המצעד כיום מונה אלף משתתפות ומשתתפים. "שמעתי על הרעיון מחברה מגרמניה שהשתתפה בצעדה במינכן. כמה זמן לאחר מכן, אישה חילונית תקפה אותי בירושלים, קראה לי שרמוטה וזונה, כי היא לא אהבה את איך שהתלבשתי. הבנתי שאני רוצה לעשות את המצעד הזה בארץ והוצאתי את זה לדרך", היא מספרת בגאווה. אגב, במצעד שנערך בקיץ לפני שנה, היא הכירה את בת זוגה.
"פעם היו לי מחשבות לסיים עם זה, עם החיים האלה. אבל לא עשיתי עם זה שום דבר, כי לא רציתי לפגוע באף אחד. מאז שיש לי אהבה, אני לא לבד יותר. יש לי יותר מוטיבציה לצאת מהמצב, לדאוג לעתיד שלנו. ספיר גם דוחפת אותי קדימה, לא מוותרת לי. אם עד שהכרתי אותה, הייתה תחושה שאני סתם אדם, בלי שום מטרה, בלי עתיד, פתאום יש לי אחריות ורצון לעשות הכל יותר טוב".