כנס הנטוורקינג השנתי של עמותת בוגרי 8200 הוא אירוע גדול. הוא גדול יותר מכנס המינגלינג של יוצאי חיל חימוש, כנס האקזיטים של בוגרי שלישות רמת גן וכנס הפיתוח העסקי של אגודת מדריכי הגדנ"ע גם יחד.
כי יחידת המודיעין 8200 היא הדבר הכי קרוב שיש לנו בלבנט לליגת הקיסוס האמריקאית. כאן מייצרים את נקניקיית ההון, שלטון, מערכת הביטחון של ישראל. בצד האחד נכנסים גברים בתוליים שלובשים חולצות לקוסט ומצביעים ליאיר לפיד – ובצד השני יוצאים מיליונרים ומיליארדרים כמו איש העסקים מורי ארקין, מייסדי צ'ק פוינט גיל שוויד ושלמה קרמר, מנכ"ל פייפאל ישראל תומר בראל ויו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג (שעדיין, כך נדמה לפעמים, מצביע ליאיר לפיד).
כשאני מגיע להאנגר 11, כל המי והמי כבר שם – במובן הזה שאני לא יודע מי כל האנשים האלה. רס"ן (במיל') גלעד עדין, לשעבר מנכ"ל חדשות ערוץ 10 ומנחה תחרות הסטארט אפים השנתית של הכנס, רוצה להכיר לי את אל"מ (במיל') ניר למפרט, לשעבר מנכ"ל ערוץ 10 ויו"ר עמותת בוגרי 8200, אבל אני מסביר לו בנימוס שאנחנו, בוגרי ובוגרות חיל השריון לדורותיו, לא מדברים עם אף אחד לפני שאנחנו בודקים את הבופה. פעם כרס חש"ן – תמיד כרס חש"ן.
בעודי טוחן המבורגר קטן אך איכותי, קצת כמו מדינת ישראל, בחורה מציעה לי עבודה בחברת Dell. "שלום", היא אומרת לי, "אפשר להציע לך עבודה בחברת Dell"? ככה! כאילו היא מציעה לי פאף מג'וינט! אני נחנק מהקטשופ. "יש לנו סניף באור יהודה וסניף בהרצליה. אנחנו מחפשים אנשי חומרה, תוכנה ו-QA".
אני מסתיר באלגנטיות את תג השם שכתוב עליו "עודד כרמלי – כתב מאקו". "QA?", אני נוחר בבוז. "נמאס לי מ-QA. ה-QA הזה יצא לי מכל החורים. די, כמה אפשר לעשות QA? מילא ה-Q, אבל ה-A? שבר אותי לגמרי ה-A". "כן", היא צוחקת, "QA זאת עבודה מאתגרת". אני מסתכל עליה. היא אשת מכירות. היא לא בוגרת 8200. כתוב לה "מש"קית ת"ש" על המצח. היא מבלפת כמוני. אין לה מושג מצוץ מה זה QA.
"אז מה אתה עושה עכשיו?" היא שואלת. "משורר", אני אומר ונזכר בעצב בהמבורגר המתקרר שלי. "משורר? כאילו, כותב שירים?" "כן, אני פרשתי מההייטק. זה ביזנס מאוד לא יציב. בכל בוקר את פותחת עיתון ומפטרים מאות עובדים פה, מעסיקים מאות עובדים שם. פתאום מעבירים את כל ה-QA שלך להודו. די, נמאס לי. אי פעם קראת בעיתון על אקזיט בענף השירה? על פיטורים המוניים של משוררים? על גיוס משוררים בבנגלדש? לא. אז נכון, זה פחות כסף, אבל אי אפשר לשים תג מחיר על שקט נפשי".
היא לא מסכימה איתי – וכך גם שאר 2,000 מחפשי העבודה ומחפשי העובדים בכנס הנטוורקינג השנתי של יוצאי 8200. "נטוורקינג", כך נראה, זו מילה הייטקית-מפונפנת ל"כנס תעסוקה". כי האנגר 11 מלא בדוכני תעסוקה של חברות ענק, מקומיות ועולמיות, אזרחיות וצבאיות, כמו Dell, Poalim Hi-Tech של בנק הפועלים, AVG, דרופבוקס, התעשייה האווירית ו-NICE. את ההאנגר ההומה חוצה אתיופית אחת ויחידה, סוחבת דלי וסחבה.
התחרות שתקבע מי הוויז הבא
יש פה אפילו דוכני גיוס עובדים למוסדות ביטחוניים שושואיסטים שלא ניתן להזכיר את שמם מחמת הצנזורה, שזה קצת מוזר – כי אפשר היה לחשוב שלשירות החשאי המהולל בעולם יהיו מקורות מידע קצת יותר טובים מדוכן, שני דגלי ישראל וקאפה עם לוגו מפוקסל. הסיסמא שלהם: "אנחנו מחפש אנשים שמחפשים משמעות". תשובה ציונית הולמת לוויקטור פרנקל.
"אתה יזם?" פונה אלי משום מקום מנהל קרן הון סיכון, "אנחנו מחפש יזמים". "בטח יזם", אני אומר, "אני מלא יוזמה". "כן? מה הסטארט אפ שלך?" "הסטארט אפ שלי? טוב, אתה מוכן לזה? דוכן קורנפלקס. זה דוכן – רק של קורנפלקס. מלא סוגים של קורנפלקס, מלא סוגים של חלב, פירות טריים, פצפוצי שוקולד, הכל".
"דוכן קורנפלקס?" משתומם מנהל קרן הון הסיכון. "רשת דוכני קורנפלקס", אני מתקן אותו. "פיקסלקס. כמו קופיקס, רק של קורנפלקס".
"אבל זה יותר בתחום המזון והמסעדנות", אומר המשקיע הפוטנציאלי שלי. "אנחנו משקיעים בחברות עתירות ידע". "זה עתיר ידע", אני מתגונן. "אתה יודע כמה סוגי חלב יש? אתה לא יודע. יש חלב קוקוס, יש חלב סויה, יש חלב אורז, יש חלב חומוס..."
"יש חלב חומוס?" "מה זה יש? אנחנו מייצרים אותו. זה פטנט שלנו בפיקלקס". "וואלה? חלב מחומוס? שמע, אנחנו לא הכתובת הנכונה, אבל יש לי חבר, כריש רציני, שמתאים לו בול להיות אנג'ל של סטארט אפ כזה". הוא נותן לי את הכרטיס שלו ואנחנו קובעים לדבר ביום ראשון. ככה זה בכנס 8200. כולם מתים לעשות עסק. כל עסק. עם כל אחד.
ברמקולים גלעד עדין מזמין את כולם לתחרות הסטארט אפים השנתית שנערכת באולם הכנסים. "התחרות שתקבע מי הווייז הבא!" עדין מנסה לשלהב את הקהל. "תהילת עולם ופרס של 20,000 שקל למימון!". זה לא עובד לו. ההיענות דלה. אז הוא שוב עולה למיקרופון. "אל תדאגו", הוא מבטיח לקהל, "ההמבורגרים יחכו לכם גם כשתצאו". גלעד עדין משקר. הלכתי אחריו בעיניים עצומות והוא שיקר לי. ההמבורגרים לא היו שם כשיצאנו.
"מספר בני הנוער האיכותיים שמערכת החינוך הישראלית מייצרת הוא זעום", נואם יו"ר העמותה למפרט באולם הכנסים. "והקבוצה המצומצמת הזאת צריכה להספיק לכל התפקידים החשובים בצבא, ואחר כך להספיק לאקדמיה ולכלכלה ולכלל החברה הישראלית. אבל זאת לא גזרת גורל. אנחנו רוצים להגדיל את הקבוצה. זה מה שאנחנו עושים בעמותת יוצאי 8200: אנחנו עוזרים לאלה שכבר בקבוצה להצליח יותר, ועוזרים ליותר אנשים להצטרף לקבוצה. ולדעתי אנחנו לא עושים מספיק בתחום הזה. לא צריך לעשות אקזיט בשביל לתת הוראת קבע של כמה שקלים בחודש למלגת לימודים". "את הוראת הקבע אפשר לפתוח אצלנו", מתבדח נציג בנק הפועלים. אף אחד לא צוחק.
אני חייב לשאול אותך, איך עושים חלב מחומוס?
אחר כך נערכת התחרות עצמה. המועמדים השנה הם חברות ההזנק Voyjer SafeDK, Coralogix ו-Vitalitix. אני בעד Voyjer, המספקת תכנון טיול שנבנה על ידי מומחים מקומיים בעבור חמישה דולר ליום. אני בעדם כי הרעיון מזכיר לי את סטארט אפ הטיולים של פרנץ קפקא. קפקא רצה להוציא סדרת מדריכי טיולים בשם "בזול", שיציעו מסלול אחד, מלון אחד, מסעדה אחת, ארוחה אחת במסעדה וכו' – כדי להקל על תחושת ה-FOMO האיומה של טיולים בחו"ל.
אבל חבר השופטים המכובד, בניצוחו של הראל קודש, סמנכ״ל ומנהל הטכנולוגיות הראשי של חטיבת התוכנה בקונגלומרט ג׳נרל אלקטריק, חושב אחרת – ומעניק את הפרס לאריאל אסרף, מייסד-שותף חברת Coralogix. זה מצער אותי ממש, כי אין לי מושג מה Coralogix עושה.
והאזנתי בקשב רב לפרזנטציה סטייל TED של אסרף. הוא הסביר שזה שוק של מיליארדים. הראה גרפים ועוגות. דיבר על פלטפורמות, על משהו שנקרא "לוגים", על תקלות ב"לוגים" ועל תיקונן אוטומטי. אבל אין לי מושג מה כל זה אומר. זה כמו סינית בשבילי. ידעתם שבפינית אומרים "זה כמו עברית בשבילי"? זהו, האנקדוטה הזאת זה כל מה שיש לי להגיד על Coralogix.
בתום תחרות הסטארט אפים השנתית כולם חוזרים להאנגר הגדול להופעה משולשת של חמי רודנר, ירמי קפלן ואפרת גוש. חמי רודנר! שר את "שחור בחלום לבן"! בכנס של 8200! הו, הנעורים האבודים! הרוקסן! ההבטחה הגדולה של הרוקנרול! ומה שהכי נורא: הוא דופק הופעה ממש סבבה! סולו התופים ב"אההההובתי" מפריע לשני חבר'ה "לדון בפרטים". פנינים לחזירים.
ליד עמדת הבירה אני פוגש את המשקיע שלי, מנהל הקרן הון סיכון. "הנה אתה! חיפשתי אותך ולא השארת לי כרטיס. בוא תכיר את חבר שלי, הוא מנהל אקסלרטור של עשרות סטארט אפים. סיפרתי לו על החלב חומוס שלך והוא השתגע". "אני חייב לשאול", שואל אותי מנהל האקסלרטור, "איך עושים חלב מחומוס?"
אני תוהה אם זה הזמן לעשות אקזיט לבדיחה הזאת לפני שאסתבך, אבל הפיתוי גדול מדי. "תראה", אני אומר, "אני לא אכנס עכשיו לכימיה, כי אני כבר אחרי שתי בירות, אבל אגיד ככה: אכלת פעם מסבחה? זה עובד בדיוק על אותו עיקרון של תסיסה. ברמה הכימית אין הבדל בין יין, ערק או חלב חומוס, רק שלחומוס יש יתרון אדיר. אתה יודע כמה זה בריא, מנה של חלב חומוס עם הקורנפלקס של פיקסלקס?"
"ויש לכם מודל כלכלי?" שואל מנהל קרן ההון סיכון. "יש מודל כלכלי, אבל שמע – אנחנו לא באים לעשות רווח, אנחנו באים לחולל שינוי. בוויז'ן שלנו, הכמה סניפים בישראל זה רק כדי לממן את הנון-פרופיט שלנו באפריקה. שאנשים ידעו שלא חשוב איפה הם נמצאים או כמה המצב קשה, מנה אחת של הקורנפלקס שלנו עם חלב חומוס או חלב טחינה והם מקבלים את כל התזונה שהם צריכים".
הם מתרשמים עמוקות. "באיזה שלב אתם של הפיתוח?" תוהה האקסלרטור. "שלב הבטא", אני זורק. "ואתם חברים באקסלרטור?" שואל מנהל הקרן הון סיכון. "לא", אני אומר, "ובאמת הגיע הזמן שנהיה חברים באקסלרטור. בדיוק אמרתי לסמנכ"ל שלי: צחי, אנחנו חייבים להיות חברים באקסלרטור, אחרת שום דבר לא יזוז פה".
אני מקבל עוד כרטיס ביקור. ברקע חמי רודנר שר את "מכונת הלהיטים הגדולה" – במה שיכול להיות מפגן אדיר של חוסר מודעות עצמית או בחירה אירונית מבריקה. "זאת מכונת השירים הגדולה / הכניסי בי מטבע. / רוצה לשיר שיר אהבה / אני לא שבע. / ועוד מטבע, ועוד מטבע, ועוד מטבע".