בבוקר יום שלישי בחודש שעבר צעד אבי אדרי בדרך לעבודה בירושלים, כשלפתע שמע צעקות מכיוון רחוב מלכי ישראל. כמה שניות אחר כך ירייה השתחררה לאוויר. אדרי קפא לרגע, ואז הוא רץ לכיוון ההמולה ועשה את מה שכל אזרח סביר היה עושה במקומו – הוא שלף את הסמארטפון והתחיל לצלם.

"הכל קרה נורא מהר", הוא נזכר, "לא חשבתי על זה אפילו. ברגע שאתה שומע ירייה הכל מתאפס לך. פשוט לקחתי את הטלפון והפעלתי את המצלמה תוך כדי ריצה". כשאדרי הגיע לזירת האירוע המחבל היה עדיין בהכרה, מוקף באנשים שהתווכחו האם צריך לירות לו ברגל או בראש. "ראיתי אותו שוכב שם, במרחק של 15 מטר ממני. האינסטינקט הראשוני שלי היה פשוט לעמוד ולצלם. אם הייתי מגיע קודם אולי הייתי מגיב אחרת, אבל ראיתי שזה כבר די נגמר. ירו בו".

כדי להבין את האינסטינקט הראשוני במקרה הזה צריך לחזור קצת אחורה. כמה ימים לפני כן אדרי היה בכנס סטארט אפ; שם הוא נתקל בנציגים של חברה בשם ליפ, שהציעו 20 שקל לכל מי שיוריד את האפליקציה שלהם. טקטיקת שיווק אגרסיבית, אבל יעילה. אדרי הוריד את האפליקציה, קיבל את 20 השקלים, וגילה שאפשר להעלות אליה סרטונים שצולמו בסלולרי ולהציע אותם למכירה לאמצעי התקשורת, אם יש להם ערך חדשותי. "זה שינה לי את צורת החשיבה", הוא אומר. "לא רק פיגועים – כל דבר מיוחד שאני אראה מעכשיו אני אצלם. אם אני אראה תאונה, למשל, זה יהיה הדבר הראשון שאני אעשה. היום לכל גוף מדיה יש מייל אדום וזה די אותו דבר, רק עם כסף".

כמה דקות אחרי שהעלה את תיעוד הפיגוע לאפליקציה, אדרי קיבל שיחת טלפון מנציג ליפ, שאימת שהסרטון אכן צולם על ידו וביקש שלא יעלה אותו לפייסבוק. שעתיים אחר כך הסרטון בן 50 השניות כבר נמכר לחדשות ערוץ 2 תמורת 500 שקל. 70 אחוז מתוכם קיבל אדרי, ו-30 אחוז הלכו לחברה. "אתה הופך לסוג של פפראצי", הוא אומר. "יש בזה משהו חטטני כזה. אם מחר יש לי אפשרות לצלם איזושהי נציגת שירות שעשתה משהו חריג ולמכור את זה לחדשות, זה אחלה. לא חייבים לקחת את זה למקום של פיגועים".

 "בסופו של דבר חבר שלי נדקר ועשיתי כסף על הגב שלו"

גם אמיר (שם בדוי), תושב הקריות, העלה סרטון של פיגוע שהוא צילם לאפליקציה. "זה היה באמצע יום עבודה בסופרמרקט, פתאום התחלתי לשמוע צעקות", הוא משחזר. "הייתי בדרך להפסקה וחשבתי שזה ריב של לקוחות, אז פתחתי מצלמה והלכתי לבדוק מה קורה. כשראיתי בחור עם דם דקור בגב הבנתי שיש פה אירוע והתחלתי לחפש את המחבל בזמן שאני מצלם. ציפיתי למצוא ערבי, אבל אז ראיתי במעבר בחור דתי עם סכין ביד. רצתי לכיוונו ואז הוא נעצר, קלט שהוא מוקף, זרק את הסכין והרים ידיים. רק אחר כך שמעתי שהבחור הזה טייל בסופר ושאל לקוחות אם הם יהודים או ערבים, ובסוף כנראה נמאס לו לשאול אז הוא פשוט תקף את הבחור הראשון שהוא ראה, למרות שהוא צעק לו שהוא יהודי. באותה מידה זה הייתי יכול להיות אני".

אשתו של אמיר היתה זו שהורידה את האפליקציה והעלתה את הסרטון, שנמכר גם הוא תמורת 500 שקל. אמיר עצמו נשאר מבולבל ונסער בעקבות האירוע. העובדה שהקורבן, שנדקר 4 פעמים בגבו ושרד כדי לספר, היה חבר של אמיר שעבד איתו בסופרמרקט, מעצימה את תחושת אי הנוחות לגבי הכסף שקיבל. "לצלם פיגועים כדי שאחרים ידעו עליהם זה בסדר", הוא אומר. "לא היתה לי כוונה לעשות מזה כסף. אני מניח שאחרי יומיים-שלושה הייתי שולח לחבר בוואטסאפ או מעלה לפייסבוק. אבל להרוויח מזה? לא יודע, זה לא נשמע לי נכון. בסופו של דבר חבר שלי נדקר ועשיתי כסף על הגב שלו. זה מרגיש לא משהו".

גל הטרור האחרון חשף שלב חדש בהטמעת הטכנולוגיה. סרטונים של פיגועי דריסה, מחבלים שמתבוססים בדמם ולינצ'ים אלימים לאור יום הפכו לדבר שבשגרה, חלק מרכזי מכל מהדורת חדשות. בכל מקום שבו יש מישהו עם סכין, יש לפחות שלושה אחרים שמצלמים אותו. לא צריך מצלמות אבטחה או צוות צילום. כל אדם הוא צלם עיתונות פוטנציאלי, וצרכני המדיה התרגלו לקבל את מנת החדשות היומית שלהם עם אקסטרה דם וסכין שנעוצה בבשר.

התופעה הזאת מעלה הרבה שאלות אתיות. האם זה בכלל לגיטימי לשלוף את הטלפון הנייד במקרה של פיגוע, כשאפשר לנסות להושיט יד לעזרה? והאם הגיוני להרוויח כסף על גבם של קרבנות טרור? "חל איסור לצלם בזירת הפיגוע", קבע בחודש שעבר הרב יובל שרלו, מראשי רבני צהר, ומנה את הסיבות לכך: "כבוד האדם וצלם אלוקים שבו, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, פגיעה אנושה בצנעה, בפרטיות ובאישיות, עידוד שפיכות דמים ועוד". גם בציבור החילוני רבים הביעו את סלידתם מהפצת הסרטונים בטענה שמדובר בסנאף ובפורנוגרפיה, שבסופו של דבר מקהה את הרגש ועושה את הלב גס. אליהם מצטרפים גורמים בטחוניים עלומים שטענו בראיונות שונים בתקשורת שהפצת הסרטונים מתסיסה את השטח, ועלולה לעודד פיגועים נוספים.

מנגד, תיעוד תמיד היה חלק בלתי נפרד מהדיווח החדשותי. במשך עשרות שנים עמדו צלמי עיתונות מול הזוועות האיומות ביותר בעולם ועשו את עבודתם, ואנשים פרטיים אינם שונים מהם. יש אנשים שיאמרו שהציפייה מכל אדם שרואה מחבל חמוש שיזנק עליו וינטרל אותו מבלי לחשוב פעמיים נובעת מצפייה ביותר מדי סרטי ג'יימס בונד: לפעמים גם לתיעוד יש ערך, והוא יכול ללמד אותנו משהו על נסיבות האירוע, כפי שקרה השבוע בפיגוע בראשון לציון, בו תועד ההמון הזועם רודף אחרי המחבל, ומדלג מעל הקשישה הפצועה שהיתה שרועה על הרצפה. אל הטריטוריה העמומה-מוסרית הזאת נכנסת ליפ.

"במקום שתייצר הכנסות למארק צוקרברג תייצר הכנסות לעצמך"

"צריך להודות באמת - היום כשיש תאונה אנשים ישר קופצים לצלם וזה די חולני", אומר ליאור להב (47), מייסד "ליפ" ועורך דין שמתמחה בזכויות יוצרים. האפליקציה שפיתח מאפשרת לאנשים לקבל תשלום על צילומים חדשותיים, כולל תיעוד פיגועים, ובכך - יש שיטענו - מעודדת אותם לעשות זאת. "זה גם חמור בעיניי שבן אדם שיכול לעזור באירוע בוחר במקום זה לצלם אותו ולקבל על זה כסף", הוא ממשיך. "זו לא החברה שאני רוצה לחיות בה. מצד שני, היום הכל מתועד. זאת אקסיומה שלא ניתנת לוויכוח. אני לא גורם לאף אחד לתעד, התמריץ קיים אצל כל אחד, עם או בלי ליפ, ואני חושב שרוב האירועים מצולמים על ידי אנשים שלא יכולים לעזור לסיטואציה. אם תיקח למשל אירוע שריפה, שמישהו מתעד את מכבי האש מחלצים אנשים מהלהבות - מה מצפים ממנו, שהוא יקפוץ פנימה? או אם מישהו עובר ליד תאונה, מה מצפים, שהוא יעזור לפרמדיקים להנשים את הבן אדם? יש משהו מאוד צדקני בגישה הזאת, שכולנו כל היום מצילים חיים ופתאום האפליקציה הזאת תהפוך אותנו לאנשים שיעברו ליד אנשים גוססים ולא יתנו להם מים. אנחנו יודעים שזה לא ככה במציאות".

אבל יש פה עוד רובד – אתם הופכים את התיעוד של הפיגועים והאסונות לתעשייה שמגלגלת כסף. זה לא בעייתי?
"זה ככה כבר עכשיו, רק שמי שעושה את הכסף היא פייסבוק. היא מוכרת פרסומות בעלות של 12 דולר בשנה פר כל אחד מהמיליארד משתמשים שלה, זה בסיס ההכנסות שלה, והוא מגיע מתוכן שאני ואתה מייצרים. למה שהאנשים שמייצרים את התוכן לא יקבלו כסף? זה פשוט לא פייר. ליפ יוצרת מצב שבו במקום שתייצר הכנסות למארק צוקרברג, תייצר הכנסות לעצמך. במקום שתעלה סרטון לפייסבוק ותקבל כמה מאות לייקים, תקבל על זה כסף. אני לא חושב שיש בזה משהו רע".

ליפ הושקה לפני חודשיים, ומאז הורידו אותה עשרת אלפים משתמשים שהעלו אלפי סרטונים. מלבד יהב החברה מונה ארבעה עובדים, והיא הוקמה בהשקעה עצמית של 150 אלף דולר. הממשק פשוט, ומצריך מהמשתמש להגדיר את האירוע - ספורט, פפראצי, אסון טבע, תאונה, שריפה, פיגוע, תאונת מטוס, תאונת רכבת וכו' - לציין את המחיר שהוא מעוניין בו, ולהוסיף תיאור של כמה מילים. המחירים מתחלקים לשלוש דרגות, כך שעל סרטון של תאונת דרכים, למשל, יוכל המשתמש לקבל 300, 600 או 900 שקל, בהנחה שהמחיר שהוא בחר יהיה מקובל על גוף השידור שירכוש אותו. על פיגועי טרור מקבלים הכי הרבה כסף – 500, 1000 או 1500 שקל. "כשאנחנו מתקשרים לבנאדם ומודיעים לו שהסרטון שלו נמכר תמורת 500 שקל, ההתלהבות היא כאילו הוא קיבל שיחה מאראלה ממפעל הפיס", צוחק להב.

בעולם קיימות חברות שרוכשות ממשתמשים סרטונים ויראליים שהם צילמו, או זירות מסחר שפותחו על ידי צלמים מקצועיים כאלטרנטיבה לסוכנויות הגדולות, אבל ליפ היא האפליקציה הראשונה מסוגה. בהמשך הדרך החברה מקווה להתרחב גם לשווקים אחרים, ובראשם השוק האמריקאי. "יש 956 תחנות חדשות טלוויזיה בארה"ב ויותר מאלף אתרי חדשות", אומר להב. "בארץ יש שניים וחצי ערוצים. זה עולם אחר. שוק הרבה יותר גדול ותחרותי".

ליפ עוררה תשומת לב לאחרונה, וגם הרבה ביקורת, אחרי שפרסומת שלה צברה כמעט מיליון צפיות בפייסבוק ואף הורדה מיוטיוב בשל תוכן אלים. הפרסומת הציגה עובר אורח שנקלע לקרב יריות בין שודד בנקים למשטרה ומחליט לתעד אותו. השודד, בגילומו של אורי גבריאל, מדרבן את הצלם להעלות את הסרטון לליפ ולא לפייסבוק, שניה לפני שהוא נורה בגבו. אחר כך מגיע השוטר ומייחצן גם הוא את האפליקציה, עד שהשודד הגוסס מצליח לירות בו וגם הוא נופל. בסוף הסרטון שניהם שוכבים מתים על הרצפה, והבחור עם הסמארטפון ממשיך לצלם. הפרסומת הפרובוקטיבית, שהופקה על ידי משרד הפרסום חוצ-פה, זכתה ללא מעט תגובות זועמות בעקבות הייצוג הסטריאוטיפי של השודד המזרחי והשוטר האשכנזי, ובעיקר בגלל היחס הציני לסיטואציה העקובה מדם. "מה זה לאן הגענו??? במקום לקרוא לעזרה לצלם???". התרעמה אחת המגיבות, בעוד שאחד אחר העלה את השאלה החשובה: "אם הבן אדם שאני מצלם נפטר, תובעים אותי או שאני מקבל יותר כסף?".

החוק: חובה להגיש עזרה

הרבה לפני המצאת הסמארטפון, אחת הקומדיות האהובות בתולדות הטלוויזיה האמריקאית כבר חזתה את התופעה הזאת של אנשים שעומדים מהצד ומתעדים אירועים אלימים. למעשה, פרק הסיום של "סיינפלד" הוקדש בדיוק לנושא הזה. במהלך הפרק גיבורי הסדרה נקלעים לעיירה זניחה במסצ'וסטס, שם הם עדים לאירוע שוד של אדם שמן. במקום לעזור לו הם מצלמים את הסיטואציה וזורקים הערות סרקסטיות. "הוא בעצם עושה לו טובה, ככה יהיה לו פחות כסף לקנות אוכל", מעיר ג'ורג' וגורם לכולם להתפקע מצחוק. אלא שאחרי שהשודד נמלט המשטרה עוצרת את החבורה על כך שלא נקפה אצבע כדי לעזור, והם מועמדים למשפט בגין עבירה על חוק "השומרוני הטוב".

גם בארץ יש חוק דומה, שנקרא "לא תעמוד על דם רעך". את החוק יזם הח"כ לשעבר חנן פורת מהמפד"ל ב-1998, אותה שנה שבה שודר הפרק ההוא של "סיינפלד", והוא מבוסס על המצווה מהתורה שמחייבת עזרה לזולת במקרים שבהם קיימת סכנה לחייו. בספרו "הלכות רוצח ושמירת נפש" מפרט הרמב"ם את המצבים שבהם המצווה הזאת מתחייבת: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חברו טובע בים. או ליסטים (שודדים) באים עליו. או חיה רעה באה עליו. ויכול להצילו הוא בעצמו. או ששכר אחרים להצילו ולא הציל. או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו".  

עו
היזם ליאור להב. למה שפייסבוק תעשה את הכסף ולא אתם

ברוח דבריו של הרמב"ם, כך גם החוק הישראלי מאפשר לאדם שרואה אדם אחר במצב של "סכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו", להזעיק את הרשויות או לקרוא ל"אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת", ולאו דווקא לעזור בעצמו. זאת בניגוד לחוק הגרמני למשל, שמחייב אנשים לפעול. בנוסף, אם ההתערבות בסיטואציה עלולה לסכן את האדם או את זולתו, כמו שקורה לרוב בזמן פיגוע דקירה, החוק לא מחייב.

מדבריו של ח"כ פורת לפני הקריאה השנייה והשלישית של החוק, ניתן להבין שהאדישות והציניות שמייחסים לאותם צלמים פאסיביים בתקופה האחרונה התחילה הרבה לפני המצאת הסמארטפון: "לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף", הוא נאם אז מעל דוכן הכנסת. "חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו".

אז מה צריך לעשות האזרח הפשוט שנקלע במקרה לזירת טרור? האם תיעוד האירוע היא מעשה לגיטימי, או רעה חולה שצריך להילחם בה? לדעת ליאור להב, מנכ"ל ליפ, לפעמים עמידה פאסיבית מהצד עדיפה על התערבות אקטיבית. "קח לדוגמה את הלינץ' שהיה בבאר שבע", הוא אומר. "אם תצפה בסרטונים שאנשים צילמו אתה תראה שיש שם מישהו שצועק 'תעזרו לחייל, תעזרו לחייל!'. היה שם חייל גוסס אבל אף אחד לא עזר לו. כולם העדיפו להתנפל על האריתראי האומלל אחרי שכבר ירו בו כדי שהם יוכלו להגיד אחר כך לחברים ולמשפחה שלהם שהם הרביצו למחבל. במקרים כאלה עדיף לצלם בצד ולתת לרשויות לעשות את העבודה שלהן. לקפוץ מעל זקנה גוססת שמתחננת לעזרה זה ציני וחמור, לצלם זה לא ציני".

בעתיד, להב צופה שאפליקציות כמו זו שהוא פיתח יכחידו את צלמי העיתונות מן העולם. "צלם עיתונות לא יכול להיות בדיוק באוטובוס הנכון כשהאישה תוקפת את הכרטיסן, או במטוס הנכון כשהיא מבקשת שוקולד", הוא אומר. "הם תמיד מגיעים מאוחר מדי, זה הדבר המצער עם צלמים. בעתיד הקרוב הצלמים האלה שמקבלים דיווח על תאונה בכביש 6 ועולים על האופנוע, ייעלמו מן העולם. אין צורך בהם כי כולנו כבר צלמים. פשוט עד היום זה לא הגיע לגופי השידור כמו שצריך, וזה בדיוק מה שהאפליקציה שלנו עושה. בא אליי צלם מקצועי לא מזמן ואמר לי 'איזה מזל שאני שנתיים לפני הפנסיה'. המקצוע הזה יהפוך להיות מיותר".

צילום הסרטון במלכי ישראל: אבי אדרי, Lip News

לכל כתבות המגזין