אין לי אינסטגרם. אני בת 35, האבולוציה הווירטואלית שלי נעצרה בפייסבוק וכל סנאפצ'ט, אינסטוש, מיוזיקלי וחראנט אחר נראים לי כמו קשקוש של צעירים, מוזיקה של השטן. בזמני לא היו פילטרים ושום דבר לא בא בצורת ריבוע, והיינו מאושרים.
אבל העולם מתגלגל קדימה, ויש אנשים שקוראים להם קים אזולאי מסתבר, אז אי אפשר להישאר במחשכי העבר הפרימיטיבי של צוקרברג. אני כבר סוג של אושיית פייס, 30k כמו שאומרים באינסטגרמית, אז למה לא לכבוש גם את הדור הבא ולהיות אושיית אינסטגרם? שמעתי שגם עושים מזה כסף אם חובשים תוך כדי כובע ממותג. אז אני אורזת ילקוט וקלמר וז'קט הו-רס, עושה סלפי שלום-כיתה-א' חושני ומדלגת לי אל יום הלימודים הראשון בבית הספר הכי מדלוקי בעיר: בית הספר לאינסטגרם, המקום שילמד אותי סוף סוף איך מתפקעים מצחוק על חוף ים בשחור לבן וקוראים לזה פרסונה.
לו"ז השיעורים: "מבוא לשי מיקה", "עומרי מזרחי למתחילים", הפסקת סלפי, "תולדות המור סילבר", "קים אזולאי מעשית", דיון וסלפי סיכום. את שי מיקה אני מכירה מ"האח הגדול", ומההתלחשויות הנרגשות בלובי אני מסיקה שגם השאר הם משהו ככל הנראה אז סחתיין. מפי הנ"לים נלמד כל מה שצריך על (קוראת מהברושור) "הגדלת חשיפה לפוסטים באינסטגרם", "בניית פרופיל ביוטי מקצועי", ו-"שלושת הדברים שאתם חייבים לעשות כדי לקבל יותר צפיות בווידיאו", שזה קצת מעלה לי את הציפיות בתור עורכת וידיאו אבל מאוחר יותר אגלה שאחת התשובות היא "לשים ביקיני". תיכף.
יום הלימודים עדיין לא התחיל, אבל השהות בחצר ההפסקה – כלומר, הלובי של מרכז עינב בתל אביב - מאלפת לא פחות. תלמידי בית הספר מתחלקים (אוקיי, מתחלקות + שני גייז) לשני מחנות עיקריים: ילדות בגיל כלום ומטה, וקשישי דור רחלי ומעלה. מרבית קשישי הרחלי, מתברר, הגיעו עם משאלה מאוד ספציפית: הם רוצים לקדם איזה עסק קטן או מוצר ביתי, ושמעו שאפשר לעשות את זה באינסטגמשהו הזה של הילדודס, אז הם הגיעו כדי ללמוד איך משווקים בעזרתו. כמו קורס ערב בשרברבות. בשביל הילדות שהגיעו, מוקפצות על ידי אימא ועטופות הוּדי מ-ה-מם, האינסטגרם הוא לא כלי עבודה, הוא דרך חיים. הוא הן. "כמה עוקבים יש לך?" היא ברכת היכרות פופולרית אצל הטף כאן, וכל ילדה חדשה שמגיחה בביישנות לאולם מתקבלת במקהלת "מה האינסטגרם שלך?" שלאחריה כולן מפשפשות בו בקדחתנות.
האמת שזה די מקסים. האתוס המקובל בציבור הוא שלנו הייתה ילדות אמיתית, עם קלאס וגולות וחבר היה חבר, ואילו הילדים של היום מתבודדים בסמארטפון ויגדלו להיות גיבנים עריריים עם לב על 12 אחוז. אבל לנגד עיניי נגלה ההיפך הגמור: בעוד קשישי הרחלי מצטנפים בגפם בפינת החדר, מסמסים לחוג חבריהם המצומצם, תינוקות בית רבן בוראות חברויות יש מאין בקצב של מצמוץ. קבוצת הילדות שרובצת לצדי מורכבת מזרות מוחלטות, שבתוך דקות אחדות כבר עברו זו על הפיד של זו, למדו איך נראה הכלב של ההיא והחדר של ההיא ועשו לייק ליומולדת של אחותה, ובדילוג אלגנטי מעל כל משוכות ה"מה התחביבים שלך" המייגעות כבר שוקעות דוך בשיחה על תחומי העניין הפרושים לפניהן כמניפת אישיות נגישה. אין קרח לשבור, כי כל אחת נושאת עליה תג חיים קומפלט, ואפשר להתחיל מהאמצע. אם לדור שלי הפייסבוק נתקע באמצע החיים ושיבש את המנגנון החברתי, הדור הבא כבר שילב את האינטרנט בתהליכי החיברות הטבעיים שלו, וזה עובד לא פחות טוב מקלאס על המדרכה.
"בוא, תצטרף אלינו!" הן שואגות לעבר הבן הכמעט יחיד שמגיע לאולם, ובאותה נשימה פוסקות "אומייגאד יש לך כיסוי סמארטפון הורס!". "תודה", הוא עונה בביישנות, ומיד מנדב את האינסטגרם שלו לבדיקה כללית, בזמן שהוא עצמו עובר על האינסטגרם של שאר הבנות וממליץ: "הוא יפה אבל צריך עוד צבע, תעלי יותר תמונות נוף", והם מיד שוקעים בדיון סוער בסוגי פילטרים. כולם במעגל החברתי הזה, וכשלמישהו נמאס, הוא פורש עם עצמו באין מפריע לגלישה דוממת בפיד, משתבלל כאוות נפשו וחוזר כאילו לא קרה דבר ובלי לשנות אפילו תנוחה. הרמוניה טוטאלית בין בדידות לחברותיות.
בכלל, הילדים האלה רחוקים מדיסטופיית הזומבים-בסמארטפון שאנחנו מדמיינים תמיד, וגם כשלא מכריחים אותם, הם שמים לעצמם גבולות. "אני כל היום בטלפון, אבל כשנפגשים כמה חברים ביחד, אנחנו שמים את הטלפונים בצד", מגלה לי אחת הבנות. "כן, גם אצלנו זה ככה", מאשרת ילדה מעיר אחרת, "אומרים 'יאללה, טלפונים בצד' וכולם שמים". הולי שיט איזה ילדים אציליים, לי אמרו פעם לשים את הטלפון בצד והפסקתי להגיע לישיבות. נשמע שבכל זאת יש לנו עוד דור-שניים עד שנהפוך לסוללות האנושיות שראינו במטריקס. טוב, הרי עדיין צריך הוויי חברתי בשביל שיהיה עם מי לרוץ על החוף בנעלי אדידס האשטאג אדידס האשטאג חוף האשטאג ביאףאף.
"כשיורדת כמות העוקבים, אני לצערי שמה תמונה שלי עם ביקיני"
שי מיקה, המורה למבוא לשי מיקה, נכנסת לכיתה. "אינסטגרם זה עבודה וצריך להתייחס לזה כמו עבודה", היא משננת לנו, "כל עסק יכול להציג את עצמו באינסטגרם, ואני בחרתי להשתמש באינסטגרם כדי לספר את סיפור החיים שלי". סיפור החיים של שי מיקה מתמצה, לפי רפרוף באינסטה שלה, בלהישען על קירות עם מבט נוגה אל האופק. מדי פעם היא מחזיקה תיק של אדידס תוך כדי, ואז, כאמור, מקבלת כסף מאדידס. "אבל צריך לעשות את זה בצורה יצירתית ומעניינת", היא אומרת, "שתייצג את מי שאתם באמת".
"לייצג את מי שאתם באמת" זה המוטו שחוזר לאורך כל יום הלימודים. "תמצאו את מה שייחודי לכם", יבהיר עומרי מזרחי, "חשוב להיות אותנטיים", תדגיש מור סילבר, ו"תייצרו אישיות מגובשת וברורה", תמליץ לי קים אזולאי בת הפאקינג 15, ותספר שהאישיות שלה למשל זה שהיא בקטע של כובעים. "אבל כדי שתהיה אמירה, התמקדתי בשלושה צבעים בלבד, שחור ורוד ואפור".
כל הנ"לים מתפעלים את האינסטגרם כמו עסק פרטי, כדי לקבל קמפיינים ושיתופי פעולה מסחריים. כל גלידה שהם מלקקים בשובבות באינסטגרם מתוכננת בקפידה, עם הצמיד של Tous על היד וקיר הגרפיטי המצ'וגע מאחורה ש"משדר פאן" והקומפוזיציה שמתכתבת עם תמונות קודמות כדי שייראה אחיד בגריד הכולל. הכול ביזנס, כי הרבה עוקבים = עוד לקוחות שיהיו מוכנים לשלם על פרסום סמוי, והילדות שהגיעו לכאן כדי ללמוד איך להיות עם האינסטגרם הכי יפה בכיתה מגלות פתאום עולם שלם של ג'ינסים חינמיים. "אבל תשמרו על האני שלכם", מזהירה שי מיקה, "אני למשל בחיים לא אפרסם סיגריות, או כדורי הרזיה, כי יש לי סיי ואני לא עושה משהו שאני לא עומדת מאחוריו", אבל מיד מודה בחן: "אם כי כשיורדת כמות העוקבים, אני לצערי שמה תמונה שלי עם ביקיני, כי מה לעשות זה מביא לייקים!".
בשיעור השני עולה נער בגלימה של סנייפ ומציג את עצמו כעומרי מזרחי, "הביוטי בוי היחיד בארץ". טוב לדעת. הוא קצת נרגש לדבר מול קהל, בכל זאת, הוא רק בן 17 וכבר הוא נדרש להמליץ לשורת הקשישים יגעי החיים שביציע "לחפש מה שאתם באמת אוהבים ובאמת מגדיר אתכם – אפילו אם זה ייקח שנה!". הוא, למזלו, כבר מצא את עצמו בגיל 14, תודה לאל, ועובד עם חברות איפור גדולות כשהוא מצטלם וממליץ על המוצרים שלהן באינסטגרם. "אבל חשוב לגוון, לא לעבוד רק עם מותג אחד", הוא מדגיש, "ותפתחו שפה אותנטית משלכם! אני למשל אוהב להשתמש באמוג'יז. אני שם אמוג'י של שקית, אמוג'י של פרצוף נורא מתרגש. זה עושה צבע וכיף".
שעתיים אל תוך יום הלימודים וכל הילדים פה, מסתבר, רוצים לעבוד באינסטגרם. מה רע? לבלות, להצטלם ולקבל כסף או מתנות, ואולי גם תהילה, לא ברור בתור מה. לא לכולם יש שאיפות מרחיקות לכת בעניין - חלקם עונים בשלילה כשאני שואלת אם הם גם רוצים לעבוד כיח"צנים כשיגדלו, הם עושים את זה רק לבינתיים, כמו חוג. תמר בת ה-16, למשל, מקדמת את החברה של אימא שלה באינסטגרם ומקבלת תשלום, אבל לא בטוחה שתרצה להמשיך בזה כשתהיה גדולה. לעומתן, יש פה כמה עם אופק עסקי של ממש, כמו אליהו בן ה-18, שחלומו להיות סטייליסט ומוביל דעת קהל, וכבר פתח מנועים עם חברת תכשיטים וחברת איפור שהעניקו לו מוצרים. נדמה שאפילו ילדות שבכלל לא שקלו חלטורות יח"צ כשהגיעו לכאן, פיתחו את החיידק במהלך השיעורים. "אממ, כי אני רוצה שהאינסטגרם שלי יהיה יפה", מלחששת בת 12 ביישנית כשאני שואלת למה באה לכאן, "ולהציג בו את.... סיפור החיים שלי!" היא שולפת את המושג שלמדה משי מיקה, "ואני רוצה לדעת איך להגיע לקהל הנכון".
"הקהל הנכון בשביל מה?" אני שואלת, והיא מתבלבלת לרגע. "הקהל שיעקוב אחריי", היא עונה, "כדי שיהיו שיתופי פעולה, אממ, עם מוצרים". ילדה אחרת מספרת שהיא בכלל לומדת ריקוד מגיל צעיר וחלומה הוא להיות רקדנית, אבל החליטה על הדרך למכור מוצרים באינטסגרם, כי זה מגניב. כולן עושות את זה, אז למה לא היא?
אל תשכחו לעשות את זה בכיף
"אז מי פה ראה אותי ב-TLV?" קוראת מור סילבר מיד כשמתחיל השיעור השלישי בהנחייתה. לטובת המבוגרים שבינינו היא תדבר אחר כך גם על המשימה בפרק האחרון של "המירוץ למיליון", שהייתה הכי קשה בעולם, יואו כאב לי הגב בטירוף, אפילו טוהר קיטר והוא גבר חזק, אבל הלכתי לתכנית כי ידעתי שזה יביא לי באזז וירים לי את כל הפלטפורמות שלי, ובאמת עלו לי העוקבים.
מישהו מצביע ושואל אם היא הייתה אושיית אינסטגרם מצליחה גם בלי להופיע בריאליטי, שזו שאלה שמציקה ללא מעט אנשים כאן. "באנו ללמוד איך לקדם את העסק", אמרה לי קודם אישה מבוגרת, "כדי לקבל כלים שיווקיים. אבל כל המרצים כאן קיבלו את רוב החשיפה שלהם מריאליטי, לא מהאינסטגרם עצמו. אנחנו רוצים ללמוד איך להרים עמוד מאפס, זה לא חוכמה שיצאת מהאח הגדול ופתאום היו לך עשרות אלפי עוקבים".
"זה מאכזב, לראות כאן בהרצאה כל כך הרבה ילדות", הסכימה חברתה, "ושהפנייה היא בעיקר אליהן. אין פה באמת רצינות". יפ, כנראה שלהירשם לקורס לייקים של מור סילבר זה לא ההישג האקדמי המבריק שהוא הבטיח להיות.
בתשובה לשאלה, סילבר מתעקשת שגם בלי הריאליטי היא הייתה מצליחה בול אותו דבר. "התחלתי מלמטה כמוכם, פשוט כתבתי מיילים למשרדי יח"צ של נעליים והצעתי לפרסם אותם", היא אומרת, "ובתמורה קיבלתי נעליים! הנה, את למשל בת 15", היא פונה לאחת הילדות, "אז הייתי מציעה לך לפנות ל-TNT, לבקש לעשות איתם שיתוף פעולה עסקי, ואין סיבה שלא יקחו אותך. זה רק עניין של השקעה וזמן". וכמובן, להיראות כמו מור סילבר לא יזיק.
"זה לא נכון, להשקיע לא עוזר", מגלה לי אחר כך טלי בת ה-16, "אני הכי משקיעה בתמונות שלי, קניתי מצלמה איכותית, למדתי צילום, אני עובדת קשה על כל פוסט ובכל זאת יש לי רק 500 עוקבים. עד שלא מפרסמים אותך איפשהו, בטלוויזיה למשל, הקהל פשוט לא יגיע אלייך. צריך קשרים ופרסום כמו בכל דבר אחר".
אבל איכשהו, אצל מור סילבר זה נשמע קל ופשוט כל כך. "אני לא יודעת למה, אבל הכי מתעניינים בבן שלי!" היא מכריזה בעליזות, "אני מגיעה איתו לעשרת אלפים לייקים לכל תמונה. וודקה גרייגוס פנו אליי וביקשו שאפרסם אותם, אז פשוט הצטלמתי עם בעלי בבר ביום הנישואים שלנו ועל השולחן שמתי גרייגוס, והלקוח עף על זה! אל תשכחו ליהנות עם זה, תעשו את זה בכיף!" רשמתי: לעשות כיף, להיות חמודה, והכול יסתדר. מזל!
גם קים אזולאי גורמת לזה להיראות קל מדי. "בגיל 12 באתי לאימא שלי ואמרתי לה אימא, נכון מגיל אפס אני לובשת כובעים? אמרה נכון. ונכון אני בלוגרית אופנה? אמרה נכון. אז אולי תפתחו לי ליין של כובעים? אמרה לי טוב למה לא!" אני שומעת מאחוריי את הגבר המקריח שנאבק על קיום העסק שלו, חנות בגדים, מכרסם לעצמו את המוח. "אבל תקפידו על שפה אותנטית ועל מסר ברור", ממשיכה אזולאי, "גם אני שאלתי את עצמי – מה אני רוצה להגיד עם הכובעים שלי? ואני מקפידה שהשפה שלי תהיה מגניבה ומתאימה לגילי – אני בת 15, אני לא אומרת דברים כמו 'הנני'!"
הו, כמה הנני למדתי היום. בעוד אזולאי מדגישה שחשוב לכתוב גם באנגלית למרות שיש אופציה ל"סי תרגום", אני מעלה לאינסטוש את גולת הכותרת שלי – חתיכת לחמניה שלקחתי מהקייטרינג וצילמתי בזמן הפסקת האוכל, מקושטת בגבעול פטרוזיליה וחצי צנונית ומונחת על רקע צהוב להדגשה כמו ששי מיקה לימדה אותי, מפולטרת בהידור, אינסטגרם-אוכל ביי-דה-בוק. מוסיפה, כנלמד, שלושה האשטאגים. התוצאה – 13 לייקים ושתי תגובות, מתוך 215 עוקבים. לא רע בכלל. בפייסבוק בטח הייתי צריכה לחשוב על איזה פאנץ' אקטואלי, כמה 2009 מצדי, אבל כאן הלחמניה לבדה הביאה לי את התהילה. יכול להיות שאני יכולה להרים פה איזה שת"פ עם הקייטרינג?
אני קצת מתפתה לבדוק כמה האפשרות הזאת שווה לי, וכבר מבררת את שם הקייטרינג כדי לשלוח ליח"צ מייל עם הצעה לבארטר של בוריק תרד פר לייק. אבל אז אני נזכרת במה ששי מיקה אמרה, זה לא סתם בארטר, זו עבודה, וצריך לעבוד בזה, להתמסר לזה, להיות חלק טוטאלי מהעולם הזה יום יום שעה שעה: תיוגים, פילטורים, ליקוקים אחד לשני, אינסטוש יפה מוזמן לשלי, תודה מאמי, הורסת מאמי, מאיפה הנעליים, סופ"ש קסום לכולם, חולההה על האחיינים שלי, לקנות ערסל, לרוץ בביקיני, לעמוד ליד הקיר עם הכנפיים ביפו, השקות ארוכות תמורות שקית קרם לחות, מינגלינג עם "אינפלואנסרים", צחקוקים עם סטייליסטים, והרבה נשיקותתתת לכולם. זה הרבה יותר מסתם בוריק תרד, זה אישיות של אשת חברה, זה להישפך על העולם בריבועים.