"אני פשוט אעמוד לי כאן ואקליד קצת, בסדר?"
איזו תמימות. בסך הכל רציתי לקנות מחשב. הקודם סיים שלושה חודשי גסיסה קשים מנשוא באנחה מסכמת. אחרי מחקר שווקים מתיש ("לא, אין לנו אולטראבוק 15 אינץ' מהדור החדש ששוקל פחות מקילו וחצי עם פיירווייר וכונן היברידי ב-3,500 שקל") נסגרתי על דגם. נשאר עניין אחד – איך המקלדת?
נכנסתי לחנות וניסיתי להקליד כמה משפטים ברצף. אבל מדי כמה שניות הגיעו מברקים דחופים מדלפק המוכרים. "תשמע, זה מעבד i5, אבל יש לנו עם i7 בסניף אחר, אני אבדוק לך". אם זה מה שעושה לך את היום, תבדוק. "זה קצת יקר יחסית למפרט, יש את הדגם מהמשפחה השנייה אותו דבר, חצי מחיר". סבבה, אבל אני רק רוצה להקליד פה קצת, תן לי כמה דקות ואני הולך, אוקיי? מאחורי הזגוגיות נפערו עיניים המומות – "מה, פשוט באת לעבוד בחנות"? לא, אבל היות שאני הולך לבלות עם המקלדת הזו יותר שעות ביום מאשר עם אשתי, אז היא יותר חשובה לי מהמעבד, והמהירות של העכבר יותר מעניינת אותי מהמהירות של כרטיס המסך. נשבע לך. הוא הנהן בהבנה, ייעץ בתבונה "עזוב, פחות משמונה ליבות חבל לגעת", והניח לי לדקה שלמה.
חנונים חובבי מספרים, ותרשו לי לפנות אליכם כאח אל אחיו - תירגעו. יש מספיק כוח מחשוב לכולם, והפיקסלים האלה כל כך צפופים עד שלא רואים את היער. הסיפור האמיתי לא נמצא שם, לא ההצלחה של המכשיר או כישלונו ובטח שלא התשובה לשאלה האולטימטיבית של החיים, היקום וכל השאר – האם סוף סוף אהיה מרוצה. התשובה היא בממשק. האם נוח להשתמש במכשיר הזה בכלל. אם אפשר להפעיל אותו בלי הסברים. כל שאר הנתונים – המהירות, הזיכרון, המסך – הם רק המשרתים של הממשק. הוא האבא והאמא של יקום מוצרי הצריכה האלקטרוניים. אני רוצה שזה יהיה מהיר, כן, אבל כי זה חלק מהחוויה שלי. מהירות לכשעצמה מעניינת כמו הצבע של העכבר מבפנים. ואם בתוך המחשב שלי נוהם מנוע אכזרי, אבל הקליק של המקלדת לא נעים לי באצבע, אז חבל על הכסף.
ואת זה לא אני אומר. אם יש יתרון למק על פי.סי, הוא שאתה מבזבז פחות זמן מהחיים שלך בשיוט נבוך בין תתי התפריטים הפסיכיים "הגדרות", "הגדרות מתקדמות", "מאפיינים" ו"פרוטוקולים". האייפונים, האייפדים ואייפודים – שבזכותם יש לאפל כל כך הרבה כסף להעלים ממנו מס - לא מכרו בעשור האחרון דווקא בזכות החומרה המסחררת, אלא בגלל הממשק המעולה. תסתכלו סביבכם ותמצאו לי טלפון אחד עדכני שאין לו מסך מגע ענק ואייקונים מרובעים. גם אם קוראים לו אנדרואיד, הממשק הזה לא הומצא בגוגל.
אז למה אנחנו נדבקים למהירות ולנפח? כי זה קל. יותר זה יותר טוב, קח על המשקל ותוציא את הויזה. אבל ממשק, נו, זה כבר מסובך. זה לא מדיד. אין ממשק 17 שהוא בטוח עדיף על ממשק 5. יש גם עניין של טעם. ויש גם את ההרגל. פעם זה היה מאוד פשוט – כל המחשבים היו תואמי פי.סי, והיית צריך למצוא עסקה עם כמה שיותר הרצים, ביטים, בייטים ואינצ'ים. אנשים קנו מחשבים כמו עגבניות בשוק. אני ממליץ אחרת – קודם כל הממשק האנושי. תמצאו חנות קרובה לבית עם המלצות. מישהו אפשר להביא לו את המחשב המקולקל ברגל ולקחת חזרה אחרי כמה ימים. זה יותר חשוב מכמה הרצים וגם מכמה שקלים. ולא פחות חשוב, לגעת במקלדת ובעכבר במשך כמה דקות, ותראו אם נעים באצבע. תסתכלו על המסך ותהיו בטוחים שנעים בעין. ואם הכל נראה לכם אותו דבר – אתם צודקים. כל המסכים האלה ממילא מיוצרים באותו מפעל ורק המדבקה מתחלפת.
והכי אני אוהב, אנשים שקונים מחשב – בוא'נה, זה מפלצת, זה יכול להטיס חללית לירח (גם השעון קסיו שלי כבר עשה את זה ב-69') וקונים הכי הרבה ג'יגות (כדי שהגלישה באינטרנט תהיה מהירה. פחח). אז קנינו יגואר, אבל אנחנו נוסעים איתו בפקקים בדרום העיר, כי אנחנו לא באמת מטיסים שום דבר לשום מקום. קצת וורד, קצת אינטרנט. בשביל זה לא צריך את כל טירוף הנתונים הזה. והעיקר – כשכבר מגיעים למקלדת ולעכבר, פתאום מגלים שנגמר הכסף ולוקחים את המבצע הקבוע של החנות, 120 שקל לשניהם, בלי לבדוק בכלל. כמה חבל שאי אפשר ללטף מעבדים מהירים במקום.