מאיפה מגיע היחס האוהד לחתולים במזרח התיכון? האם אפשר להילחם בסרטן על ידי נגיפי כלבת? ואיך חמק מעונש הישראלי מבאר שבע שבשנת 2001 רצח את דודתו כי האמין שהיא ערפד? התשובות לכל השאלות האלו בידיי, אני חושבת. או לפחות מספיק בידיי על מנת לנצל אותן בסמול טוק הראשון שאקלע אליו.
מדובר בפוסטים שקראתי בקבוצות כמו "היסטוריה גדולה בקטנה", "מדע גדול בקטנה", "עובדות לא חשובות" ועוד כמה שקיימות כבר מספר שנים, אבל בחודשים האחרונים השתלטו לי על הפיד באופן די מהנה. הפוסט הזה למשל של אורטל בן דיין, שעלה בשבוע שעבר ב"קבוצת חובבי ההיסטוריה", שטח בפנינו את סיפורו המרתק של רוג'ר קולמן שהורשע ברצח ואונס והוצא להורג (ואותו היא הצליחה, אפילו בלי מילה אחת, לקשר לפאניקה הלאומית של רומן זדורוב).
לא שאני רוצה לזלזל בתמונות של סלבס מחזיקים שלטי "אל תשליכני לעת זיקנה" (סתם, אני כן רוצה לזלזל, להצטלם עם שלט לפייסבוק זאת צורת המחאה הנחותה והעצלה ביותר שיש, תפסיקו עם זה), אבל טבעי שבימים מסוימים תמונה היסטורית, ככל הנראה אותנטית, של הלן קלר ממששת את פניו של צ'ארלי צ'פלין, מצליחה להיות מרעננת ומסקרנת הרבה יותר. אולי זה עניין של מצב רוח, אבל גם פוסט על אתר ארכיאולוגי קדום בדרום טורקיה מרגיש יותר טרי מעוד בדיחת אוסקר או מחווה ל"גשם מטפטף".
בהתחשב בכך של"היסטוריה גדולה בקטנה" יש 60,000 לייקים ול"מדע גדול בקטנה" כבר 82,000, כנראה שאני לא היחידה. הפוסטים בשתי הקבוצות האלו, אגב, נכתבים על ידי היסטוריונים ומדענים, בהתאמה. היסטוריונים לא רשמיים יכולים לפרסם בעצמם ב"קבוצת חובבי ההיסטוריה" ( 85,000 לייקים) או ב"עובדות לא חשובות" (137,000).
העולם חרא, בובספוג לא
מה ההסבר לפריחה של הקבוצות האלו, שהצליחו לאחרונה לשבור את מחסום הגיקים תאבי הידע ולהגיע גם לסתם אנשים שעד היום הסתפקו בלייקים לצינור? יש כמה הסברים אפשריים. הפשוט מכולם – הקבוצות האלה מעניינות ונגישות. הן מעשירות אותנו במידע חדש (מדענים עובדים על לחם שעשוי מקמח ג'וקים, למשל) ואנחנו הרי חולים על השילוב בין מדע פופולרי, היסטוריה עסיסית ואזוטריה, לא סתם HIX הוא אחד הערוצים האהובים במאקו.
הנגישות באה לידי ביטוי בכך שאנחנו מקבלים את המידע הזה בלי לטרוח ולקרוא ספר או מאמר של אלפי מילים ב"אטלנטיק". בסך הכל פוסט של 300 מילים שצץ לנו בפיד. אפילו לא צריך להרים את הראש. אנחנו מרגישים חכמים יותר וקצת פחות אשמים על השעות הארוכות שאנחנו משחיתים מול ריבי פייסבוק, כי לפחות למדנו על הדרך איך סטיקלייטים עובדים או קראנו פוסט על המפץ הגדול. התכנים האלו גורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו ואם אנחנו משתפים אותם הם גם גורמים לנו להיראות טוב בעיני אחרים ("האמת שמאז ומעולם ממש אהבתי היסטוריה, אני רואה 'משחקי' בעיקר בגלל התקופתיות"), שזאת, כידוע, הסיבה לקיומן של רשתות חברתיות.
סביר להניח שגם לאסקפיזם יש חלק גדול בתופעה. גם בגלל שפייסבוק הוא מקום די קשוח ומתחת לכל אבן שתרים מחכה מישהו שמת לעשות לך שיימינג, וגם כי המציאות עצמה לא פשוטה. לא נשאר הרבה מרחב בטוח בין תחקירי בתי אבות להורים שמתעללים בבנם בן הארבע. המציאות חרא, אבל לגלות שסקווידוויד מ"בובספוג" הוא תמנון ולא דיונון או לקרוא הסבר על מה הופך את הלשון של הצפרדע לדביקה, יכול לעזור לנו להעמיד פנים שאנחנו לא בעיצומם של מחדלי מנופים ופרשיות צוללות. המציאות היומיומית הדוחה באה לידי ביטוי גם בחוסר האמון בתקשורת שמתווכת לנו אותה, פייק ניוז, פוסט אמת, איך שתרצו לקרוא לזה - צריכת החדשות, גם אלו שאינן איומות, השתנתה. זה מגיע מלמעלה – טראמפ רואה בתקשורת כאויב, ביבי מנהל איתה יחסים מורכבים, טבעי שגם תומכיהם יחפשו את האינטרס הנסתר ואז יחשפו אותו בטוקבק. יודעים איפה אין אינטרס נסתר? בפוסט שמגלה לנו שדבש הוא המאכל הכשר היחידי שמופק מחיה לא כשרה, או מזה שמגלה לנו שלא באמת ניתן לראות את החומה הגדולה מהירח.
איך מיצינו את עצמנו
בראשית ימי הרשת הציפייה הייתה למהפכת מידע. אחרי הכל, כולנו במרחק קליק אחד ממאגר ידע אינסופי, חופשי וחינמי ושוויוני, כל אחד יכול להיות פרופסור של כבוד במשהו או בהכל. זאת הייתה תאוריה יפה, אבל מהר מאוד החלה התכנסות פנימה. כלומר, הפסקנו לזכור מספרי טלפון כדי לפנות מקום במוח למיומנויות רלוונטיות יותר, שבהן השתמשנו כדי להעלות סטטוסים על עצמנו. בסדר, זה לא מדויק, יש גוגל ויש ויקיפדיה והכל השתנה, אבל רוב פעילות הרשת שלנו מתרכזת ברשתות חברתיות וקשורה לעצמנו ולזולת. אנחנו מתקשרים עם אחרים או מתבוננים פנימה, איך שלא נקרא לזה, העולם כולו פרוש לרגלנו ואנחנו עם המצלמה על סלפי, אם לבחור במטאפורות שחוקות.
וזה בסדר גמור, אגב, אבל היה צפוי שמתישהו תגיע תגובת הנגד. אנחנו עסוקים בעצמנו, ואם לא בעצמנו אז באנשים דומים לנו מאוד שבהם הקפנו את עצמנו באופן קפדני בעזרת סינון חברים וקבוצות פייסבוק שהופכות לקטנות וספציפיות יותר ויותר (קבוצות נשים שהפכו לקבוצות נשים מבשלות שהפכו לקבוצות נשים מתל אביב בלבד שהפכו לקבוצות נשים מתל אביב בלבד שהן גם עיתונאיות וגם רצות מרתון, נגיד). טבעי שיום אחד, אחרי שהקטנו את העולם מספיק כדי לא להתעצבן מדברים, נגיע למסקנה שקצת משעמם לנו. שאולי עכשיו, במקום לשתף זיכרון שלנו מלפני שנה שהוא שיתוף של זיכרון שלנו מלפני שנה שהוא שיתוף תמונה הכלבה שלנו כשהייתה גורה, יהיה מעניין דווקא לקרוא איזה פוסט שמתאר שעה אחר שעה איך נראה בעבר יום בחיי המלך לואי ה-14.