כתיבה של כל טור נפתחת אצלי בטקס קבוע: טלפון על שקט והפוך על השולחן. אחרת אסיים את המירוץ הזה למרחק 500 מילה במצב עוד פחות ויטאלי מהחבר'ה במרתון תל אביב. ואני לא מדבר על הצלצול, הוא ממילא הושתק לעד לפני שנים. זה יותר ההפרעות בזוית העין. המסך נדלק לשנייה, וגם אם לא ראית במה מדובר – בעצם, בעיקר אם לא ראית – משהו מחליק לך לתוך התת מודע ומערער את השקט. עד שלא תפתור את החידה הגדולה – מה היה שם, מי כתב לי מה – שקט וריכוז לא יהיו פה. לכן חייבים גם להפוך אותו עם המסך אל השולחן, ולהילחם בדחף המטופש להציץ כל שנייה, אולי בכל זאת היה שם משהו. וזה מה שהביא לי את הסעיף בטלפונים החדשים האלה שסמסונג השיקה בברצלונה השבוע, עם המסך שמתעגל אל צד המכשיר. עכשיו, גם כשהטלפון הפוך, יש איתות שקורץ לך בקטנה מהצד. סמסונג, תמותו.
ברנש אחד, טיטוס מאקיוס פלאוטוס שמו, היה מצחיק את החבר'ה ברומא העתיקה עם קומדיות שתרגם מיוונית. יום אחד הציבו בכיכר העיר שעון שמש. זוכרים? מקל תקוע באדמה, שצלה של השמש חג סביבו בעצלתיים. פלאוטוס הנרגן חטף עצבים: "מארת האלים על האיש שגילה איך להבדיל בין השעות!" שאג. "וארור האיש שהציב כאן שעון שמש, לקצץ באכזריות את ימי למנות קטנות". חבל שלא אזקו לו את היד בשעון חכם. הוא בעצמו היה מקצץ באכזריות את מנכ"לי סמסונג ואפל וגוגל ופייסבוק וכל אלה. שעות הפנאי שלנו כבר רודדו לדקות פנאי שקוצצו לשניות. והם רודפים גם אחריהן.
כשכלי התקשורת סיקרו השבוע בהתרגשות את החידושים הסלולריים שהנפיקה תערוכת הסלולר בברצלונה – גם אנחנו, ברור - מה שאני ראיתי זה החיפוש הקדחתני של החברות האלה אחרי עוד חריץ תת-מיקרוני של פנאי. איזה שבריר תודעה פנוי אצלנו שאפשר להתנחל בו ולהעמיס פנימה תכנים. אחרת, איך אפשר להסביר את המסך המעוגל של סמסונג? הרי זה לא שהמסך קטן מדי. וזה לא שיש כאן איזהו הברקה ארגונומית שמתלבשת לנו פיקס על המוטוריקה העדינה. בעיני, כל העניין זה לגזול מאיתנו עוד טיפת שקט. איזה יופי: עכשיו תוכל לדעת גם כשהטלפון הפוך ושקט שאמא שלך מתקשרת עכשיו. אז בשביל מה שמתי על הפוך ושקט, לעזאזל? מה עוד צריך לעשות בבית הזה כדי לקבל קצת שקט?
קראו גם: הצצה ראשונה לגלקסי S6 וגלקסי S6 Edge
אבל מילא מסך הצד - הלהיט השני של התערוכה, השעון החכם, צץ כמעט מכל עבר ומכל חברה. בואו נודה בזה רגע – מי שבכלל לא גדל עם ההרגל לענוד שעון, כלומר אנשים מגיל 30 ומטה, יתקשה לקבל את האזיקון החדש בהכנעה. זה שהמבוגרים יותר יחליפו את השעון שיש להם בשעון חכם כדי להיחשב צעירים – את זה אני מקבל. אבל נדמה לי שהשעון החכם יצטרך לתת ערך מוסף הרבה יותר גבוה מאשר מד דופק והתראה על שיחות נכנסות, כדי לשכנע אנשים שמעולם לא ענדו שעון - לקנות אחד (זה האתגר הקל) ולהמשיך לענוד אותו מדי יום (הרי צריך להוריד כדי לטעון). אבל זה מילא.
עוד לא ברור לגמרי איזה ערך השעון החכם נותן, אבל ברור לגמרי מה הוא לוקח: את האפשרות להעיף לרגע את הטלפון מהעיניים שלך. שים אותו הפוך, בתיק, בכיס, וואטאבר. השעון מנג'ס לכם על פרק היד, זורח, מצלצל או מושך לכם בחולצה כמו ילד מנוזל. אמא, אמא, תתייחסי אלי. המרחק בין הטלפון ובין העיניים שלנו – וליתר דיוק, המרחק בין האינטרסים של התאגידים הגדולים ובין שבבי התודעה הפנויים שלנו - יתקצר דרמטית. ואנחנו עוד נרגיש מגניבים.
המשקפיים של גוגל נחשבו גם הם להברקה, ונשארו כאלה, בעיקר בעיני מחלקת הפיתוח של גוגל. הם נעלמו, ובצדק. הם הקדימו את זמנם. הם לקחו מאיתנו יותר מדי – את הנוחות, את הפסאדה שאנחנו אנשים נורמליים, ואת הזכות לקו ראייה ישיר ובלתי מופרע עם הסביבה, ונתנו מעט מדי. אבל אם היו באים בעוד חמש שנים, אחרי השעון, אולי היינו מקבלים אותן בשמחה. אגב, גם הרכב האוטונומי של גוגל ושל אפל מתחבר לזה. הגאונות שבו היא לאו דווקא בעובדה שאנשים לא יצטרכו לנהוג ומספר התאונות בכביש יפחת. אלא בשחרור נישה חדשה לגמרי של זמן ופנאי מצד הנוסעים. לגוגל ולאפל, תסמכו עליהן, יש כמה רעיונות מה לעשות בזמן החדש שהתפנה לכם.
לטור הקודם של דרור גלוברמן: טינדר הרג את האהבה, או שלא