"שמע, זה לא יכול להימשך ככה. המצב נוראי. מתישהו זה חייב להירגע".
כל כך הרבה אנשים כבר אמרו לי את זה, בדרך כלל אחרי שאנחנו מדברים על לאן הטכנולוגיה לוקחת את החיים שלנו. וכל כך לא נעים לי לשבור להם את הלב ולהגיד, חברים, שום דבר לא הולך להירגע. אף אחד לא יבלה פחות זמן בסלולרי שלו. פייסבוק לא ייעלם, אולי רק יוחלף במשהו יותר אגרסיבי. השיח הציבורי האלים לא יתמתן. הפוליטיקה והכלכלה לא יירגעו. אף מפעל שנסגר לא ייפתח מחדש. החיים האלה לא הולכים להסתובב אחורה. להיפך. זה רק יילך ויחמיר. הטכנולוגיה תמשיך לטלטל אותנו יותר ויותר חזק. האישיות שלנו, הזוגיות, המשפחה, הקריירה, הכלכלה, הפוליטיקה, המדינה – שום דבר לא יציב, אף אחד לא חסין.
30 שעות ביממה
נדמה לי שהרבה אנשים כומסים איזו תקווה, אולי לא מודעת, שזה רק משבר קטן וזה חולף, הדברים עוד יחזרו למסלולם. שאלה רק כמה שנים סוערות על ציר הזמן של ההיסטוריה. הסימנים מראים שלא. אם חשבתם שהגענו לאיזה פלאטו, לאיזו רגיעה – המספרים מראים שזה ממש לא המצב.
החיים הדיגיטליים שלנו משתנים עדיין בקצב מסחרר. מספר השעות שאנחנו מבזבזים מדי יום ברשת ממשיך לטפס במהירות, אלוהים יודע לאן עוד אפשר להגיע. יש סטטיסטיקות שמדברות על יותר מ-30 שעות ביום של צריכת מסכים. לא, זו לא טעות. למה לשבת מול מסך אחד כשאפשר מול שלושה? הסקר של בזק מהשבוע שעבר דיבר על עליה של 38% בכמות המידע שאנחנו צורכים רק בשנה האחרונה. גם אני חשבתי שכבר הגעתי לרוויה כלשהי.
אבל הטכנולוגיה מחלחלת לחיים עצמם. היא מאיצה תהליכים כלכליים, חברתיים וגלובליים. הרבה אנשים מרגישים שהתהליכים האלה רעים להם, גדולים עליהם, משבשים להם את החיים ופוגעים באיכותם. רבים מהם גם צודקים. במידה לא מבוטלת, אפשר לראות את ההצבעה לטראמפ בארה"ב, כמו גם את הבחירה של תושבי בריטניה לצאת מהאיחוד האירופי, כמו הרבה אנשים שאומרים לכל הקידמה הזאת: "די, תעצרו, אני רוצה לרדת". אפשר להבין את זה. האם הצבעת המחאה הזו תועיל להם, זאת שאלה אחרת.
אתה באמת מבין למה אתה מצביע?
הצומת העולמי שבו נפגשות טכנולוגיה, כלכלה, פוליטיקה ותקשורת, הפך לכל כך מסובך, שכבר מותר לשאול האם רוב בני האדם בכלל מסוגלים להבין אותו מספיק טוב, כדי לדעת במה לבחור. אתה באמת מבין למה אתה מצביע? הרבה מומחים טוענים שהעם הבריטי עומד לסבול מהתוצאות הכלכליות השליליות של הברקזיט שלמענו הצביע, ושטראמפ לא יוכל לממש את ההבטחות שלו לבוחריו גם אם ממש ירצה.
מצד שני, בחודשים שחלפו מאז שתי ההצבעות הדרמטיות האלה, מתבררים יותר ויותר נתונים שמסבירים אותן לא רע כל כך. "בין הכלכלנים, האמונה בסחר חופשי היא גורפת", הודה השבוע הנגיד לשעבר של הבנק המרכזי הבריטי. "אבל בעוד הוא מיטיב עם המדינות עצמן, מתברר שהגאות הזו לא מרימה את כל הסירות. ההטבות הכלכליות של סחר חופשי לא נחלקות באופן שווה בין האנשים". נתונים מארה"ב מראים דברים דומים – מי שנהנה כלכלית ממהפכת הגלובליזציה באדיבות הטכנולוגיה הם בעיקר העשירים. חלק גדול ממעמד העובדים רק סובל ממנה.
זה עדיין לא אומר שתוצאות הבחירות האחרונות יועילו למי שבחרו בצד המנצח. למעשה, הצפי הוא שהתהליכים האלה ימשיכו להאיץ (שווה קריאה: ראיון עם פרופסור ריצ'ארד בולדווין).
זה לא אומר שהתוצאות היו טובות לצד השני. הטכנולוגיה גדולה מכולנו. אי הוודאות גדולה מאי פעם. אבל יש דבר אחר שעליו לא מתווכחים – על זה שכל מה שראינו עד עכשיו זה רק הפרומו לשורה בלתי נגמרת של שינויים עולמיים. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. הדבר היחיד שיחלוף זה אנחנו. גם מי שאומרים את הקלישאה הזו לא תמיד מבינים אותה לעומק: הדבר הקבוע היחיד הוא השינוי.
עכשיו תשני אותי?
אני בכלל לא מאשים אנשים שהסחרחורת הנצחית לא מתאימה להם. גם לי לא תמיד בא על זה. רק שהצורך להשתנות לא מתחשב בגיל שלך, במקצוע או ברצון שלך להשתנות. השבוע באה אלי מישהי בסוף ההרצאה, עם סיפור שהיתה חייבת לשתף: "הבת שלי בת ה-24 כועסת נורא על זה שאני לא מגיבה מיד לתמונות שהיא מעלה בפייסבוק. היא ממש נעלבת. היא חזרה ערב אחד מהעבודה במשטרה. הורידה את האקדח מהחגורה, הניחה אותו בנונשלנט על השולחן ושאלה אותי, 'מה הבעיה שלך, למה את לא יכולה לכתוב לי תגובה'". תגידי לה, המלצתי, אני לא בגיל שלך, תכבדי את זה. ותחזירי את האקדח למקום.
אם אתם בכל זאת מחפשים איזו תקווה להיאחז בה, זה רק טבע האדם. אנשים עדיין נולדים אותו דבר, על הטוב ועל החרא. לפני כמה חודשים פגשתי את המה-קשורים מאחורי הקלעים. "אתה יודע שהחלום של אסי להיות בן 40 כבר?" הצביע ציון ברוך על אסי ישראלוף, וכבר נקרע מעצמו מצחוק. "שמעת בנאדם שאומר אני החלום שלי להיות בן 40? תשאל למה".
למה?
"כי הוא אומר שאם אשתו תריב איתו, יגיד לה, 'אני בן 40, מה, תשני אותי עכשיו'?"