בהתחלה באות הספקות. שנים רבות של הבטחות שווא על עולם עתידני בו זוג משקפיים אחד יכניס אותך ברגע למציאות אחרת, גורמות לאדם מן השורה לצקצק. במקרה הטוב מדובר במכשיר כבד ומסורבל שמציג דמויות מפוקסלות, וגם זה בתנאי מעבדה. במקרה הרע מדובר בגוגל גלאס. לכן, כשחבשתי את האבטיפוס המשוכלל של האוקולוס ריפט על ראשי והבטתי אל תוך החשכה, הציפיות שלי היו נמוכות. אבל אז האפליקציה הראשונה הוטענה אל תוך מכשיר המציאות המדומה, ומצאתי את עצמי שרוי בתוך סביבה אינסופית שהזכירה לי את הסרט "טרון". בזו אחר זו הופיעו מולי קוביות אור זוהרות, שהתפצלו לעוד ועוד קוביות ורקדו לפי קצב של ביט שבור שהתנגן ברקע. זה היה מחזה מהפנט, ומבלי לחשוב על מה שאני עושה, הושטתי את ידי וניסיתי לתפוס את הקוביה הכי קרובה. הופתעתי מכך שהיד שלי לא הופיעה לפניי. משום מה זה היה נראה לי טבעי שהיא תהיה שם.
לאחר מכן המשכתי לנסות עוד ועוד אפליקציות, רובן בעלות אופי משחקי. באופן מפתיע, הדבר שהרשים אותי יותר מכל לא היה הרובוט הענק עליו פיקדתי, לא הזומבים בהם טבחתי וגם לא החייזר שאיתו טסתי בחלל, אלא דווקא סימולציה פשוטה יחסית של רכבת הרים. כשהקרון שבו ישבתי הגיע לראש המסילה ואז דהר למטה במהירות, פתאום אחזה בבטן שלי תחושת חוסר משקל שהזכירה את הפעם האחרונה שהייתי על רכבת הרים אמיתית – אתם יודעים על מה אני מדבר.
לכאורה, לא הייתה שום סיבה נראית לעין לכך שאחווה את התחושה הזאת. בסך הכל ישבתי על כסא משרדי, עם משקפת משונה שמוצמדת לראשי, מול מחשב רגיל לחלוטין ששידר אליה נתונים. אבל זה בדיוק כוחה של האוקולוס ריפט (בתרגום חופשי: קרע בעין) – משקפת המציאות המדומה שעלולה להפוך ממש בקרוב לחברה החדשה הכי טובה שלכם. יש לה את הכוח להטמיע אותך בעולם אחר, שגם אם ברור לך שהוא מלאכותי לחלוטין, המוח מפרש אותו כאמיתי; הכוח לא ללכת לשום מקום, ולהיות בכל מקום. כשהסרתי מעליי את המכשיר בסוף הסשן, מיוזע ומסוחרר, הרגשתי כאילו יצאתי מטריפ. באותו רגע הבנתי שהמציאות המדומה היא כבר לא סתם פנטזיה מדע-בדיוניות מהאייטיז. היא מציאות, ומציאות מגניבה במיוחד.
אוואטרים מתיישבים לשולחן
במשך עשרות שנים אנשים חלמו על מכשיר שישגר את התודעה שלהם לעולם סינתטי ואסקפיסטי. סופרים כתבו על זה רומנים, במאים ביססו על זה סרטים, ובשנות ה-80 וה-90 חברות מסחריות שפכו מיליארדים כדי לגרום לזה לקרות, אבל הטכנולוגיה עדיין לא הייתה שם. מספר מכשירים פרימיטיביים (דוגמת הוירטואל בוי של נינטנדו) יצאו לחנויות אבל נחלו מפלה קשה, ובתחילת שנות האלפיים החזון של המציאות המדומה נקבר סופית תחת מפולת של ציפיות גבוהות.
ואז, ב-2011, ילדון בן 18 בשם לאקי פאלמר הפתיע את העולם. במשך שלוש שנים, ממעמקי המוסך שבבית הוריו בלונג ביץ', קליפורניה, הוא למד לעומק מכשירי מציאות מדומה נסיוניים, בעיקר כאלה שפותחו על ידי הצבא האמריקאי כסימולטורים, אותם רכש באיביי מהכסף שהרוויח בתיקון אייפונים. הוא פירק אותם ובנה מחדש, הוסיף רכיבים אחרים שליקט ממקורות שונים, ובסופו של דבר יצר אבטיפוס מתפקד למכשיר מציאות מדומה חדש. ההישג המשמעותי ביותר היה טמון בעובדה שעלותו של הדגם הייתה נמוכה מ-300 דולר, מה שהפך אותו למכשיר המציאות המדומה הראשון שיש לו פוטנציאל מסחרי.
פאלמר, לא ממש איש עסקים ממולח, פרסם לכל אורך הדרך דוחות מפורטים על ההתקדמות שלו בפורום של משחקי תלת מימד. למזלו אף אחד לא גנב את ההמצאה שלו, אבל היא כן הצליחה למשוך את תשומת לבו של חבר פורום נוסף – ג'ון קרמאק, המתכנת האגדי שהביא לעולם משחקים קלאסיים כמו דום, קווייק, טירת וולפנשטיין, ובעצם את כל הקונספט של משחקי תלת מימד. קרמאק ביקש מפאלמר שיתן לו לעשות סיבוב, וקיבל את המכשיר כמה ימים לאחר מכן בדואר. ההתנסות העיפה לו את המוח, והוא החליט להציג את הריפט בכנס ענק של תעשיית הגיימינג. עד מהרה המכשיר הפך לשיחת היום בקרב גיקים ברחבי העולם, ומשם הדרך הייתה קצרה לקמפיין קיקסטארטר שגייס עבור פאלמר ושותפיו הטריים לעסק 2.4 מיליון דולר – כמעט פי 10 מסכום היעד אליו הם כיוונו.
בשלב מסוים השמועה הגיעה לאזניו של מארק צוקרברג, ובשנה שעברה פייסבוק רכשה את אוקולוס VR, החברה של פאלמר בן ה-21, ביותר משני מיליארד דולר. בפוסט שצוקרברג העלה לפייסבוק אחרי הרכישה, הוא הבהיר שמבחינתו הריפט הוא לא רק קפיצת דרך בתחום הגיימינג, אלא פלטפורמה חדשה לתקשורת שלא נופלת בחשיבותה מהטלפון או מהטלוויזיה. "דמיין שאתה נהנה ממושב ליד המגרש במשחק ספורט, שאתה לומד בכיתה עם מורים ותלמידים מכל העולם או שאתה מתייעץ עם רופא פנים-מול-פנים, רק על ידי כך שאתה שם משקפת בבית שלך", הוא כתב. "אנחנו מאמינים שיום אחד המציאות המוטמעת תהפוך לחלק מהחיים היומיומיים עבור מיליארדי אנשים, שיוכלו לחלוק מרחבים וחוויות בלתי מוגבלות עם האנשים שהם אוהבים".
בעוד שפאלמר לאקי, כמו כל גיק שמכבד את עצמו, מתלהב בעיקר מההשפעה שתהיה להמצאה שלו על עולם הגיימינג, גם הוא צופה שהמציאות המדומה תחולל מהפכה בתחום התקשורת. "פעם רוב התקשורת בין אנשים היתה מתנהלת פנים מול-פנים, והיום רובה דיגיטלית – באמצעות מיילים, בפייסבוק או בסקייפ", הוא אמר השנה בראיון לטלגרף הבריטי. "בזכות המציאות המדומה, אנשים יוכלו להיפגש בכך שהם ישימו על עצמם את המכשיר, ייכנסו לחדר וירטואלי ויישבו סביב השולחן כאוואטרים (דמות בעולם הווירטואלי)".
קדימה כולם, להחליף גוף
החודש פייסבוק הודיעה שהדגם המסחרי הראשון של אוקולוס יצא לחנויות כבר ברבעון הראשון של 2016, ושניתן יהיה להזמין אותו ברשת החל מסוף השנה הנוכחית. בדומה לאבטיפוס המעודכן ביותר של המכשיר, ה-Cresent Bay, כך גם הריפט החדש יכלול אוזניות בילט אין, טכנולוגיית תלת-מימד מתקדמת ויכולת מעקב תנועה של 360 מעלות שנעה על פני שלושה צירים (x, y ו-z). ובעברית: המכשיר יגיב גם לתנועה סיבובית של הראש, גם לתנועה מעלה-מטה וגם קדימה-אחורה (מה שמכונה "אפקט הפרלקס"). בדומה לאבטיפוסים, מחירו ההתחלתי צפוי לעמוד על כמה מאות בודדות של דולרים, ובשלב ראשוני הוא יתמוך רק בפי.סי ולא במק או בלינוקס. פרטים נוספים, למשל לגבי הג'ויסטיק שיגיע עם המכשיר, צפויים להתפרסם בחודשים הקרובים.
אלא שלפייסבוק ככל הנראה לא הולך להיות מונופול על שוק המציאות המדומה. מדובר בתפוח אדמה טכנולוגי לוהט כל כך, עד שכל אחד רוצה לקחת בו חלק: סוני כבר הודיעה שבכוונתה לשחרר את מכשיר המורפיאוס שלה לפלייסטיישן 4 מתישהו במהלך המחצית הראשונה של 2016, ויש גם גרסאות לסמארטפון, בהן ה-Gear VR של אוקולוס. גם אפל לוטשת עיניים לתחום המציאות המדומה לאחר שרשמה פטנט על משקפת מיוחדת שהאייפון מתלבש לתוכה, וגוגל מתכוונת להשיק בקרוב ערכה להרכבה עצמית שתומכת במכשירי אנדרואיד ונקראת גוגל קארטבורד. וזה עוד מבלי לדבר על האח החורג של המציאות המדומה, המציאות הרבודה (Augmented Reality), תחום שצפוי גם כן להכות גלים עם מכשירים כמו מייקרוסופט הולולנס והמג'יק ליפ, סטארט אפ שגייס למעלה מחצי מיליארד דולר מגוגל וממשקיעים אחרים.
למה כולם נלחמים על הטכנולוגיה החדשה הזו? כנראה בגלל שהיא מביאה איתה מספר אינסופי של אפשרויות ופיתוחים שלא נראו כאן מעולם. אחד הפאנלים בפסטיבל פרינט סקרין השנתי המתקיים בימים אלה במדיטק שבחולון, יעסוק ביישומים של הטכנולוגיה בתחומים כמו אמנות, עיתונות ופסיכולוגיה. אחד המשתתפים בפאנל, ד"ר דורון פרידמן, ראש המכון לחקר הווירטואליות במרכז הבינתחומי בהרצליה, פרסם בשנה שעברה מחקר שבו נטען כי המציאות המדומה יכולה ליצור עבור משתמשים אשליה של מסע בזמן, לא פחות. ככזו, ניתן להשתמש בה כדי לטפל בטראומות מהעבר על ידי יצירת סיטואציה שתאפשר למשתמש לחיות מחדש את הרגע המודחק. "כרגע זאת הדרך הכי טובה שיש לנו לחזור אחורה בזמן עד שהפיזיקאים יעשו את העבודה שלהם ויבנו מכונת זמן", הוא מתבדח. "אנשים חווים את המציאות המדומה על בשרם בצורה מאוד עוצמתית".
במה מתמקד כרגע המחקר בתחום?
"בשנים האחרונות המחקר עוסק רבות בשליטה על גוף וירטואלי, למשל. אם אתה מזיז את היד האמיתית שלך ורואה את היד של האווטאר זזה בהתאם, נוצרת אשליה מאוד חזקה. זה עוזר לנו להבין מנגנונים מוחיים של ייצוגי גוף. הכיוון המחקרי שלי הוא לאפשר שליטה באווטאר בכוח המחשבה – כלומר, אתה רק מדמיין תנועות גוף והאווטאר מבצע".
יש גם פיתוחים בתחומים אחרים, מתיירות דרך חינוך ועד רפואה, אבל כמה מהיישומים הכי מסקרנים של המציאות המדומה הם בתחומי האמנות. ארתור פואנטו, אורח נוסף שישתתף בפאנל, מצא יחד עם חבריו לקולקטיב Beanotherlab דרך להשתמש במציאות המדומה כדי לגרום לאנשים לראות את המציאות מבעד לעיניו של האחר, פשוטו כמשמעו. כל אחד מבין שני המשתמשים מרכיב על עצמו קסדת מציאות מדומה הכוללת גם מצלמה ומיקרופון, ובאמצעות רצף מסונכרן של תנועות הם מסוגלים לחוות מעין החלפת גוף, כך שאישה יכולה להרגיש איך זה להיות בגוף של גבר, ילד בגוף של זקן וכך הלאה. "כשאתה מחליט לעשות תנועה, כמו למשל לגעת בעור שלך, המוח מצפה לפידבק ויזואלי תואם, וכשהוא מקבל אותו נוצר במוח דימוי קוהרנטי של הגוף שאומר לך 'זה הגוף שלי'", אומר פואנטו. "זאת תחושה שקשה להילחם בה אפילו אם אתה לגמרי מודע למה שקורה. התוצאה מאוד לא צפויה. לפעמים זה מאוד מביך, לפעמים זה מאוד טבעי. הרוב מדווחים על חוויה חיובית, ועל תחושה של קשר חזק עם האחר. אנחנו מקווים שאנשים ימשיכו לחקור גם שימושים נסיוניים במציאות מדומה, שיחברו אותנו למציאות במקום לנתק אותנו ממנה ויגרמו לנו להיות יותר אמפתיים אחד כלפי השני".
פואנטו לא לבד. אמנים כמו ביורק, דה הו ופול מקרטני כבר שיחררו לעולם אפליקציות מוזיקליות מבוססות מציאות מדומה, ולאוקולוס VR יש מחלקת סרטים שנקראת סטורי סטודיו, שהסרט הקצר הראשון שלה אפילו זכה להקרנת בכורה בפסטיבל סאנדאנס האחרון. חוץ מזה יש גם במאים עצמאיים שפועלים בתחום, בהם היוצר הדוקומנטרי כריס מילק, שיצר סטארט אפ בשיתוף עם המגזין Vice כדי לחקור את הפוטנציאל של המציאות המדומה בתחום העיתונות. "מה שמעניין אותי זה להניח את היסודות למדיום שיכול להיות יותר עוצמתי מקולנוע, מתיאטרון, מספרות, ומכל מדיום אחר שהשתמשנו בו בעבר כדי לחבר בין בני אדם", הוא אמר החודש לגרדיאן.
דבריו של מילק מהדהדים את המונח שתבע המלחין הגרמני ריכרד וגנר, גזאמטקונסטוורק, שמשמעו יצירת האמנות הכוללת, מיזוג כל צורות האמנות אל תוך מדיום חדש הפועל על כל החושים במקביל. האם וגנר חזה את המציאות המדומה? יכול להיות, אבל ספק אם הוא דמיין שדווקא תעשיית הפורנו תהיה מחלוצות התחום. לצד אלפי משחקי המחשב שכבר זמינים לריפט ברשת, ניתן למצוא גם תכנים פורנוגרפיים, כולם פותחו באופן עצמאי על ידי מתכנתים שהחליטו לנצל את גישת הקוד הפתוח של אוקולוס כדי לקחת את האוננות למאה ה-31, וזה לא נראה כאילו מישהו הולך לעצור בעדם. "הריפט הוא פלטפורמה פתוחה", סיפר פאלמר לאקי בראיון לווריאטי. "אנחנו לא שולטים בסוג התוכנות שרצות עליה, וזה ביג דיל".
ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית מאוניברסיטת תל אביב, לא מופתעת מהזווית הפורנוגרפית: "היישום של כל טכנולוגית תקשורת חדשה הוא תמיד קודם כל פורנו, לא? ולהרגיש בתוך סרט פורנו זה יותר טוב מלהתבונן בו. זה נותן לך פרספקטיבה כאילו זה קורה לך אבל הדמויות באנימציה ככה שאולי זה מאזן את האפקט לשלילה".
מטריקס? עדיין לא
כדי להבין את התנאים שאפשרו למציאות המדומה להבשיל דווקא עכשיו, צריך להבין קודם כל מה גרם לה להיכשל בסיבוב הקודם, והתשובה לכך פשוטה למדי – היא גרמה לאנשים לרצות להקיא. כדי שהמציאות המדומה תעבוד כמו שצריך, היא חייבת לרוץ בצורה חלקה לחלוטין. כשמשחק מחשב רגיל קופץ או מגיב בהשהיה (Latency, בגיקית מדוברת) זה אמנם מעצבן, אבל כשזה קורה במציאות מדומה זה גורם לתחושת בחילה קשה, קצת כמו מחלת ים. גם הגרפיקה הפרימיטיבית של שנות התשעים והמכשירים ששקלו כמו כדורי באולינג לא עזרו לחוויית המציאות המדומה להיות ידידותית למשתמש. לעומתם, הריפט החדש צפוי לשקול מעט, לרוץ חלק ולהיראות כמו מיליון דולר (או כמו שני מיליארד, ליתר דיוק).
אבל עבור פאלמר לאקי זה עדיין לא מספיק. מבחינתו העבודה שלו לא תסתיים עד שהוא יגיע לגביע הקדוש של המציאות המדומה - חוויה שתהיה בלתי ניתנת להבחנה מהמציאות. "זאת המטרה הסופית", הוא הכריז לאחרונה בנימה דיסטופית במיוחד. "עוד נגיע אליה בימי חיי".
היעד השאפתני הזה, שהוצע פעמים רבות בסרטי ובספרי מדע-בדיוני שונים, מעלה כל מני שאלות פילוסופיות מעניינות - כמה זמן ייקח עד שניצור לעצמנו עולם חלופי, מעין מטריקס, שבו נוכל לחיות בשלווה מבלי לדעת שכל מה שאנחנו חווים הוא בעצם אשליה? איך אנחנו יודעים שאנחנו לא נמצאים בעולם כזה עכשיו? האם אני קיאנו ריבס? ד"ר וייסמן מרגיעה את הרוחות: "לדעתי ההולו-דק של סטאר-טרק ממש רחוק מאיתנו והמטריקס עוד יותר", היא אומרת. "הטכנולוגיות הללו דורשות כוח חישוב ועיבוד גדול מדי ואני לא רואה עתיד שבו ידמו למהירות ולזרימה הטבעית של המציאות האורגנית או לגוף שלנו, שהמורכבות שלהם כל כך פשוטה ואלגנטית. הטכנולוגיה אף פעם לא תתקרב לרמת אותנטיות כזו וזה רחוק שנות אור ממה שרואים בסרטים כמו אקזיסטנס ומטריקס".
ובכל זאת, הרבה עתידנים טוענים שלשם זה הולך.
"אנשים שונים יגידו לך דברים אחרים. הרבה אנשי טכנולוגיה ועתידנים חושבים שההבדל בין מולקולות הסיליקון והפחמן כל כך זניח שנוכל בקלות לייצר עולמות סיליקון שירגישו אורגניים ותהיה החלפה מוצלחת של מידע חושי במידע שאינו חושי. בעיניי ההחלפה לא תוכל להיות מספיק מוצלחת במידה שתבלבל אותנו לגבי מהי המציאות החושית ומה לא. זה חלק מהמגמה הפוסט-הומניסטית שיש שחושבים שהיא העתיד, אבל זו לא דעתי. אני חושבת שיש חכמה מדהימה שטרם פיצחנו ועיכלנו בכלל בחומר האורגני. אולי נבין את עצמנו רק על ידי הניסיון הזה לשכפל את גופנו ואת עולמנו, נלמד על עצמנו מתוך הפער שייפתח".
גם וייסמן תתארח השבוע בפסטיבל פרינט סקרין, שהמבקרים בו יוכלו גם להתנסות באוקולוס ריפט בסדנה שתיערך לאורך כל הערב (חמישי, 28.5). מי שמעביר את הסדנה הוא יוסי פרמינגר, יועץ מציאות מדומה ואחד האנשים היחידים בארץ שמחזיקים בשני אבטיפוסים של האוקולוס. עד היום הוא העביר אלפי אנשים אל הגדה השנייה של המציאות המדומה, ומבחינתו מדובר בסוג של שליחות. "חוויית המציאות המדומה שינתה משהו במוח שלי", הוא מסביר את ההתלהבות שלו. "זה פתאום מכניס אפשרות חדשה של להיות בשני מקומות בו זמנית, וזה שובר לגמרי את כל המוסכמות לגבי המשכיות של מקום. אתה יכול למצמץ ואתה במקום אחר. הגמישות של המוח היא מדהימה בקטע הזה".
פרמינגר לא רואה תרחיש שבו המציאות המדומה תתגלה שוב כבלון מנופח ותתנפץ אל סלע המציאות, בדומה למכשירים של הדור הקודם או לגוגל גלאס, למשל. "מציאות מדומה זה דבר שאנשים דמיינו הרבה לפני שזה היה קיים, בדיוק כמו שהם חלמו לעוף או לייצר רובוטים דמויי אדם", הוא אומר. "לא הגיוני שחלמנו על משהו כל כך הרבה זמן ועכשיו שהוא סוף סוף יוצא לחנויות פתאום כולנו נגיד 'אני לא צריך את זה, החיים שלי מספיק טובים גם ככה'. בעיניי, כמו שלא יכולנו לדעת לפני עשר שנים איך הסמארטפון ישנה את חיינו, ככה אנחנו לא יכולים לנחש עכשיו מה תהיה ההשפעה של המציאות המדומה".
אז כמה זמן ייקח עד שכולנו נתחיל לבלות שעות מדי יום במציאות המדומה, בדיוק כפי שאנחנו מכלים אותן בתוך הסמארטפונים שלנו? האם אנחנו יכולים כבר לשים את הגוף שלנו למכירה ביד2 ולעבור להתגורר בתוך אוואטאר? לדעת ד"ר וייסמן, כאמור, אין סיבה למהר. "אני לא חושבת שהמיינסטרים האנושי יתנתק מהמציאות ויחיה כמו בשמש העירומה של אסימוב באמצעות הולוגרמות", היא אומרת. "אנחנו ממשיכים להיות יצורים מאד גופניים גם כשאנחנו חיים בעולמות שיח ומידע שיצרנו לעצמנו. הרבה עתידנים חושבים שלא נצטרך בעתיד גוף ונוכל להלביש את תודענו באיזה אווטאר של מציאות מדומה ולחיות בתוך מחשב אבל זה בולשיט, היכולת שלך לחוות בכלל את הנאות המציאות המדומה היא בגוף הפיזי. בלי הגוף אין לחוויה הזאת משמעות".