הוא קורא לעצמו "בחור ידידותי". בן 31, פנים מוסתרות מאחורי קארה שחור. והוא באמת נשמע ידידותי: כשאני פונה אליו ב"היי, בוא נדבר", הוא עונה מיד, "וואו, כפות הרגליים שלך יפהפיות". אני מגיב ברצף אימוג'ים מסמיקים ומספר שאני חדש פה, והוא כותב "בקרוב יהיו לך כאן הרבה מעריצים".
האתר שאנחנו משוחחים בו, FeetFinder, נועד לחבר בין מוכרים לקונים של תמונות וסרטוני כפות רגליים. רק באותו ערב הצטרפתי אליו, וכבר איש זר משבח את הרגליים שלי. אבל אז הוא מתנצל, "חייב ללכת עכשיו", ועוזב את השיחה בלי לקנות כלום. "קיבל רגליים קרות", אני מנסה להצחיק את עצמי.
כעבור שעה אני מוכר אלבום לקונה אחר. שלוש תמונות של אצבעות משוחות בלק טורקיז דורכות על מה שנראה כשטיחון מפואר, ולמעשה היה ז'קט משונמך. גביתי עליהן מחיר מינימום של 4 דולר, ולבקשת הקונה פרגנתי לו סלפי סוליות בחינם. בכל זאת, לא בכל יום מישהו משלם כדי לראות את כפות הרגליים שלי. למעשה הוא הראשון.
כמו אננס על פיצה
מילניאלים מבטאים את רגשותיהם בממים, והביטוי "למכור את כפות הרגליים שלך באינטרנט" הפך אצלם לפאנץ'. הבדיחות האלה עובדות כי אנשים אכן מוכרים תמונות של כפות הרגליים שלהם, וגם כי פוט פטיש – משיכה לכפות רגליים – עדיין נחשב לסטייה בעולם ההעדפות המיניות. אומנם סטייה נפוצה, אבל ממוקדת באיבר שמבחינת רבים הוא מוזר, מצחיק, או פשוט דוחה. משיכה לרגליים, אם תרצו, היא הגרסה הארוטית של אננס על פיצה.
בניגוד לאיברים אינטימיים מקובלים, אנחנו פוגשים כפות רגליים חשופות בכל מקום. בטח במדינה חמה כמו ישראל, שמאוהבת בכפכפים ובסנדלי שורש. לדבר כאן על רגליים כעל מקור הכנסה נשמע מופרך, ובכל זאת, תעשיית כפות הרגליים משגשגת, חיה ובועטת (סליחה). ברשת פועלות מגוון פלטפורמות (סליחה) המהוות מוקד עלייה לרגל (סליחה) למוכרות וקונים של תמונות וסרטוני פוט פטיש – כולל, לדוגמה, של הזמרת לילי אלן. יש גם גברים שמוכרים וכמובן נוכחות להט"בית – עדיין קטגוריות צדדיות, אך כאלו שמתפתחות כחלק מהצמיחה המהירה של התחום.
מילניאלים מבטאים את רגשותיהם בממים, והביטוי "למכור את כפות הרגליים שלך באינטרנט" הפך אצלם לפאנץ'. הבדיחות האלה עובדות כי כי פוט פטיש עדיין נחשב לסטייה
פיטפיינדר, מהאתרים הבולטים בענף הזה, מתגאה ב-5 מיליון משתמשים מאומתים – כמחצית מאוכלוסיית ישראל. מאז הקמתו ב-2019 נמכרו בו, לפי נתוניו, יותר מ-10 מיליון תמונות רגליים ביותר מ-80 מיליון דולר במצטבר. לצדו פועלים שלל אתרים עם שמות כמו FunWithFeet, Feetify ו-InstaFeet. הרשת מלאה במדריכים – מפוקפקים יותר ופחות – איך להרוויח כסף מהאתרים האלה, לצד קבוצות להחלפת טיפים (למשל FeetHustle ברדיט) ואפילו ניתוחים כלכליים מעמיקים על המודל העסקי שמאחורי הרגליים.
מי שלא רוצה לעשות דוקטורט בעקבים ובסוליות כדי להרוויח מהם, יכול תמיד לפנות לאונליפאנס - הרשת שהפכה לשם נרדף לתוכן ארוטי בתשלום (לעתים קרובות בכיכוב אנשים מהשורה שאינם מקצועני פורנו), וגם לפוט-פטישיסטים. רשתות חברתיות רגילות כמו אינסטגרם ו-X (טוויטר) הן מוקד מסחר פופולרי נוסף, אם כי אין בהן אפשרות לשליחת כסף או קבלת כסף, מה שמוביל להונאות ולמחלוקות. אפשרות נוספת היא לפגוש ברחוב את טרנטינו ולקוות שהוא במצב רוח נדיב.
פיטפיינדר ודומיו, בניגוד לטרנטינו, עדיין לא רשמו דריסת רגל משמעותית בישראל. אולי בגלל הנישתיות, אולי כי אנחנו תמיד קצת באיחור, אולי כי מכירת תמונות בחלק מהאתרים כרוכה בתשלום (לעומת אונליפאנס החינמי, שמנגד גובה עמלות מוגדלות), ואולי כי מסובך יותר למשוך את הכסף לחשבון בנק ישראלי. אלא שלצד החסרונות הביורוקרטיים, לאתרים האלה יש יתרון משמעותי: האפשרות להתמקד ברגליים בלבד, בלי להראות איברים אחרים או לבצע אקטים מיניים כלשהם, ובאנונימיות מוחלטת. כלומר, לטבול את הבהונות בעולם עבודת המין בלי ממש להיכנס פנימה. התנסות קינקית, מהנה ולא שגרתית, שבצדה אולי רווח נאה. האם זה באמת המצב? והאם גם אני יכול למצוא כאן הכנסה נוספת?
דוגמן רגליים ליום אחד
דף הבית של פיטפיינדר רחוק מלהרשים במבט ראשון. האתר, מסמלי תרבות הסקס הדיגיטלית של 2024, מתהדר בלוגו שמזכיר ארטיק בטעם רגליים, בעיצוב ורוד-סגול ובאיורים חביבים של מגוון רגליים חשופות.
FeetFinder מחבר בין מוכרים לקונים של תמונות כפות רגליים. רק באותו ערב הצטרפתי אליו, וכבר איש זר משבח את הרגליים שלי. אבל אז הוא מתנצל, "חייב ללכת עכשיו"
פיטפיינדר מציע שני סוגי חשבונות, חינם לקונים ובתשלום למוכרים - בין 5 דולר (מינוי בסיסי לחודש) ל-80 דולר (מינוי פרימיום עם חשיפה מוגברת לכל החיים). בנוסף מציע האתר תשובות לשאלות נפוצות כמו "איך יודעים שהמשתמשים אצלנו אמיתיים?", ומאמרים כמו "הדרך להחזיר הלוואות סטודנטים במהירות" (ניחוש אחד), ו"יתרונות וסיכונים באמבטיות לכפות הרגליים".
מדור ביזארי למדי מוקדש להשתפכויות על רגלי סלבס: החל מדוגמניות וכוכבות פורנו, דרך ראפרים כמו ליל וויין ועד לדמותה של פוקהונטס, שכפותיה המצוירות מתוארות כ"קטנות, רבות עוצמה וחמודות, שאי אפשר שלא להתעלף מהן". אגב, בשנה שעברה האתר הציע לליאו מסי 2 מיליון דולר כדי לפרסם תמונות אקסקלוסיביות של מי ש"שם את הרגל בכדורגל", אך ככל הידוע מסי התעלם מההצעה. בפיטפיינדר ייאלצו להסתפק בי, אדם שבקושי מצליח לבעוט בכדור.
זה המקום להודות: כפות הרגליים שלי ואני לא היינו חברים במשך רוב חיינו. מעבר לסרבול מוטורי, סבלתי מציפורניים חודרניות חוזרות ונשנות שהובילו לדלקות. ההמלצה במצבים כאלה היא ללכת ברגליים חשופות, אבל אני פחדתי להראות לעולם את הציפורניים הדפוקות שלי, ובילוי בים לווה לעתים קרובות בהתקפי חרדה. למדתי לחיות עם זה; אחרי הכל, כפות רגליים יפות ומטופחות זה של בנות.
רק בשנים האחרונות, בגיל 30 פלוס, הסכמתי להתיידד יותר עם הגוף שלי – וגם עם החלק הכי דרומי. זה התחיל בפנייה לפדיקור רפואי במקום לטפל בבעיות ציפורניים בעצמי, ונמשך בתהליך רחב יותר של הגמשה מגדרית, כולל אימוץ מני-פדי מוקפד ולק: בהתחלה שחור או כחול מסופר-פארם, בהמשך ג'ל צבעוני ונוצץ במכון יופי. לכאורה, לקבל כסף על כפות הרגליים שלי זו סגירת מעגל מושלמת. לא עוד גבר מדוכדך עם ציפורניים מעוותות, אלא חלק מתת-נישה קווירית, לוהטת ומשתלמת. ובכל זאת פחדתי לספר על התוכניות לבת זוגי, שיר. מי רוצה לשמוע שהאהוב שלה מראה את כפות רגליו לזרים באינטרנט, גם אם לצורך כתבה?
אחרי התלבטויות ארוכות ביקשתי משיר שתהפוך אותי לדוגמן רגליים ליום אחד. היא הרימה ראש מטוויטר והסכימה בשמחה, תוך הבהרה שאין לה מושג מה היא עושה. אחר צהריים אחד היא צילמה אותי לשלושה אלבומים – מרפסת, שטיחון, וילון – שנראים לא רע יחסית לחובבנותם. כמה שיותר אסתטיקה, כמה שפחות סליז. פוט פטיש לכל המשפחה.
האמת היחפה
בתהליך ההרשמה לפיטפיינדר אני מציין גיל, גובה ורמת פרטיות רצויה (לחשוף פנים? לא. להיפגש? לא), ואז מתבקש לתייג את עצמי בקטגוריות מתוך רשימה אין-סופית. האפשרויות כוללות כפות רגליים מכל צורה וסוג – חלקות או שעירות, עם גרביים או יחפות, חמש אצבעות או דווקא שש – לצד קטגוריות פורנו ו-BDSM, כל הגזעים והנטיות המיניות בעולם, וגם אפשרויות ספציפיות להפליא. באות F, לדוגמה, תמצאו מושגים כמו "פמדום" (שליטה נשית), אבל גם "פירורים" "פוטבול" ואפילו "פרד פלינסטון".
רק בשנים האחרונות הסכמתי להתיידד יותר עם הגוף שלי, וגם עם כפות הרגליים. לא עוד גבר מדוכדך, אלא חלק מתת-נישה לוהטת ומשתלמת. ובכל זאת פחדתי לספר על התוכניות לבת זוגי
אני מתאכזב לגלות שציפורן חודרנית היא לא אחת מהקטגוריות, ובוחר לעצמי אפשרויות בתוליות יחסית – "רגליים יחפות", "חמוד", "נקי", "לק", "פעם ראשונה". אפילו הן מספיקות כדי לעמת אותי עם עובדות החיים: מאחורי האיורים והמאמרים והעיצוב המתנחמד מסתתרים זרים שיאוננו בהשראת כפות הרגליים שלי. איך הידיעה הזאת גורמת לי להרגיש? זה מחמיא? מטריד? לוהט? מגעיל? אולי חסר חשיבות? הרי רובנו מצטלמים כל הזמן לרשתות חברתיות – בחינם, ברגליים חשופות, ובלי שליטה על מה שיעשו עם התמונות שלנו. ובכל זאת, באתר שמיועד במפורש לפוט פטיש, האמת הזאת עירומה יותר. כלומר יחפה.
כשתהליך ההרשמה מסתיים אני לא נדרש להתעמת עם השאלות האלה, כי כלום לא קורה. העליתי אלבומים, בחרתי קטגוריות, כתבתי על עצמי, שילבתי אימוג'ים מפלרטטים והמון וריאציות של המילה "כיף", אפילו רכשתי מינוי פרימיום – ועכשיו אני חווה את הקיץ של אביה, גרסת הרגליים. אני מרפרש שוב ושוב בעודי שוקע בלופים של הלקאה עצמית: "לפעמים אתה פשוט חי בסרט. מי ישלם כדי לראות את הרגליים שלך? התחרפנת סופית? נראה לך באמת שאתה הקינק של מישהו?".
אני חוזר למדריך אמין למראה שמצאתי ב-FeetHustle. הוא טוען שעליי לפנות ישירות לקונים, אי אפשר לשבת רגל על רגל ולחכות שישלמו תמורתן. חשוב להתחיל שיחות אמיתיות, ולא סתם לשלוח לכולם הודעה פרסומית – הקונים שונאים את זה. דווקא באתר שמוקדש להחפצה עצמית, הם מחפשים את הקשר עם האנשים שמאחורי הרגליים. זה מתחיל להיות כמו עבודה אמיתית.
שיטוט בפרופילים של הקונים חושף שלושה טיפוסים עיקריים. המכבד מבהיר שהוא רוצה לעשות "רק מה שנוח לך", ואפילו "מחפש חיבורים משמעותיים"; התובעני מכריז בליווי תזמורת סימני קריאה שאותו לא ינצלו, ושידו קלה על כפתור החסימה; והישיר לאללה מפרט בהרחבה על הפנטזיות שלו (לעתים קרובות פנטזיות שליטה וכוח, כמו כפות רגליים ענקיות) ואיך הוא רוצה שיפנו אליו (לדוגמה: "ילד טוב"). זו הרגשה מוזרה כשאדם זר נותן לך חוברת הפעלה לקינקים של עצמו.
קונה בשם ג'ייק שואל מה אני עושה באתר, ומתוודה שעד כה סגד רק לרגלי נשים. "אתה תתרגל אליי מהר, רואים את זה עליך", אני מתגרה והוא שולח רצף אימוג'ים מהופנטים
הקונים והמוכרים מדרגים אלה את אלה – ברוב המקרים בחמישה כוכבים ("נעים לדבר איתה", "עשה בדיוק מה שביקשתי"), ולעתים רחוקות בכוכב אחד זועם. בעקבות הגילוי הזה אני מתמקד בקונים שמקבלים ביקורות טובות, כאילו אני עושה שופינג באמזון. אני מחליט לספר שאני מקפריסין: בעולמות הארוטיקה המקוונת נתקלתי ביהודים וישראלים שמבליטים את זהותם, לעיתים כחלק ממשחק שליטה ("תשתעבד למלכה היהודייה שלך"), אבל אותי מבהילה האפשרות להסתבך עם כנופיית דירוגי רגליים אנטי-ציונית.
הביאו מגפיים ושוט
כשקונים מתחילים לענות לי, ומיעוטם גם לפנות בעצמם, מרגיע אותי לגלות שכולם מנומסים. אני מבין שהדחקתי את החשש שאני בעמדה פגיעה מאוד, מציג לראווה ולשיפוט חלק בגוף שאני לא שלם איתו. אם קונה יתבריין עליי בצ'אט, יזרוק איזו הערה על צורת הבוהן השמאלית, כנראה אלך בנעלי ספורט עד יום מותי. אבל כולם חסים על האגו הפריך שלי, מצדיקים את הביקורות הטובות שקיבלו.
זה לא אומר שהשיחות מוצלחות במיוחד. קונה אחד מבקש לדבר איתי מחוץ לפיטפיינדר – תמרור אזהרה בוהק. קונה שני מציע מיד לשלוח לי דיקפיק – היי, לפחות הוא מבקש הסכמה. שלישי מנתק מגע כשאני מסרב לחשוף עוד חלקים מהגוף. רביעי נעלם כשהוא מגלה שמידת הנעליים שלי קטנה משלו. חמישי מבקש שאצלם את הרגליים במכונית (זה אתה, קוונטין?), ושאפרט על דגמי כלי הרכב שברשותי. הוא מתאכזב לשמוע שאין לי אפילו רישיון.
כשהלילה מעמיק השיחות מתרבות, מחול מילים מורכב סביב השאלה "איך צריך להתנהג באתר הממש ספציפי הזה". הן נודדות בתזזיתיות מסמול טוק ("אתה גר בארה"ב? איך עבר היום?") לפנטזיות מפורשות ("אני נמשך לטבעות בוהן"), לשיחות על מוזיקה ("מעריץ את לינקין פארק, התחלתי לשמוע קים דרקולה") למסחר ישיר ברגליים ("אם תרכוש אלבום תקבל תמונת בונוס"). כולנו, קונים ומוכרים כאחד, צועדים על קרקע לא יציבה ומקווים לטוב.
אני מוכר אלבום עם שלוש תמונות של אצבעות משוחות בלק טורקיז דורכות על מה שנראה כשטיחון מפואר, ולמעשה היה ז'קט משונמך. גביתי עליהן מחיר מינימום של 4 דולר
והטוב מתחיל להגיע אליי. אחד הקונים, שקורא לעצמו ג'ייק, מספר שהוא עובד מהבית ובדיוק יצא להפסקה. "מגניב, אז אתה לא מסתיר את הצ'אט מתחת לשולחן במשרד", אני מקדם עניינים. הוא צוחק, שואל מה אני עושה באתר, ומתוודה שעד כה סגד רק לרגלי נשים. "אתה תתרגל אליי מהר, רואים את זה עליך", אני מתגרה. הוא שולח רצף אימוג'ים מהופנטים, והופך לראשון שרוכש ממני אלבום.
תחושה חמימה מציפה אותי. תערובת של סיפוק מהשלמת משימה, חרמנות יד שנייה וגם אלטרואיזם מוזר - עזרתי לפטישיסט בצרה לקבל את מנת הרגליים שלו תמורת סכום סמלי, איך עוד לא קראו רחוב על שמי? אני אפילו משקיע במשפטי טיזינג נוספים, אבל הוא מתעניין דווקא בטכניקות למריחת לק. השיחה דועכת ולהפתעתי אני מרגיש קצת דחוי.
את החלל ממלא מישהו שקורא לעצמו "לוזר". אולי לוזר, אבל יודע בדיוק מה הוא רוצה. הפרופיל שלו ישיר וההתכתבות הלילית איתו מוכוונת מטרה: היי ביץ', על הברכיים לוזר, תציית לי, תקנה את האלבום. וואם, באם, הוא נעלם ושנינו יודעים לאן. עכשיו התחושה החמימה הופכת לשיכרון כוח: כמה השפעה יש לי על האנשים האלה, שבזכות כמה משפטים ותמונות מתמסרים לי ועוד משלמים על זה!
אחרי כל כך הרבה שנים של עכבות וספקות עצמיים, סוף-סוף יש לי עבודת לילה אמיתית, סקסית ונועזת. איך לא עשיתי את זה קודם? אני מרגיש שהעולם מונח לרגליי, תרתי משמע. בתוך ימים ספורים אני עובר מהלקאה עצמית להיבריס, וכבר חושב על האלבומים הבאים. אולי זה הזמן ללכת רחוק יותר, להצטלם עם מגפיים ושוט, לתת לכל המזוכיסטים סיבה לסגוד לי ולפתוח את הארנק. כולנו נהנים פה, באתר המאוד ספציפי הזה, למה שנפסיק אי-פעם?
על מי אני עובד
בימים הבאים אף אחד בפיטפיינדר לא שם עליי. אני שולח הודעות לג'ייק; הוא מחובר אבל לא עונה. אני מנסה להמשיך שיחות עם קונים אחרים; הם מתעלמים. גם פניות לקונים חדשים מעלות חרס, ולמרבה המבוכה – אפילו הלוזר לא משתף איתי פעולה. אותם שמות מופיעים שוב ושוב על המסך, תזכורות לדחייה המחודשת שאני חווה.
אני שב לרפרש את האתר ובמקביל מנסה לפייס את האגו. אולי כל הגברים האלה רגילים להימשך לנשים ובלבלתי אותם. אולי הם נבהלו מהלהט שעוררתי בהם, כך שבעצם אני אמור להיות מוחמא. אוי, על מי אני עובד? כולם איבדו בי עניין, או לא התעניינו במוזרניק כמוני מלכתחילה. דיברתי עם שני האנשים היחידים בעולם שאני הקינק שלהם, הגיע הזמן לפרוש בשיא. ואז, כמה דקות אחרי שתיים בלילה, מופיעה הודעה חדשה: "הרגליים שלך נראות טוב!".
הוא קורא לעצמו "אקורד" והפרופיל שלו מעיד על אהבתו ל"כל מה שקשור לכפות רגליים". הוא לא מזוכיסט, או לוזר, אבל כן נמשך לחריגות מכללים מגדריים. הוא נשמע חמוד, מאלה שמוודאים כל הזמן שנעים לי, ומציע לשלם 15 דולר אם אצלם לו סרטון שבו אני מלטף את רגליי. כשאני מסכים ומתכוון לשלוח תמונת בונוס בחינם, הוא מסרב באבירות. "אני לא חושב שזה הגון", הוא מסביר. בחיים אחרים אולי הייתי יוצא איתו, בינתיים אני שולח לו את הסרטון המבוקש.
לא הרבה קורה בו: ידיים נוגעות ברגליים, קצת מלטפות, קצת שורטות, עולות מהכפות לשוקיים ויורדות בחזרה. זה נראה לי דל ומאכזב, אז אני משלב קלוז-אפים ותנועות מצלמה, זיכרונות נשכחים משיעורי קולנוע בתיכון. להפתעתי אקורד מגיב ב"או מיי גאד" באותיות גדולות, ומבטיח שיפנטז עליי בתקופה הקרובה. "זה מחמיא לי בטירוף", אני עונה ומתכוון לזה. הוא אפילו כותב עליי ביקורת של חמישה כוכבים: "נפלא לדבר איתו, ידע בדיוק מה רציתי, ובהחלט סיפק את הסחורה ;)".
לפנות בוקר אני נפרד מאקורד ונכנס למיטה בתחושה שניצחתי את היקום. קשה לי להירדם מרוב התרגשות. שיר כבר ישנה ואני שוכב על הגב ומנסה לעשות מדיטציה, להודות על השפע וקשקושים היפיים אחרים. אלא שכעבור עשר דקות אני ערני מתמיד, ולא מסיבות טובות.
לאן נעלמה האופוריה שמילאה אותי בזמן השיחה? עכשיו אני מוצף תחושת אשמה, משוכנע שחציתי גבול אחד יותר מדי. מישהו ביקש ממני להגשים לו פנטזיה אישית בתשלום, ואני נעניתי. גם אם מבחינתי הסרטון לא היה ביג דיל, מבחינתו הוא כן היה. אני כבר לא מרגיש שזו התנסות קינקית ומהנה אלא עבודת מין לכל דבר, מדרון חלקלק מרוב חומר סיכה, מערכת יחסים בין לקוח ל, ובכן, מילה שאני לא רוצה לכתוב.
כשאני מתעורר למחרת אין לי שום חשק להיכנס לפיטפיינדר. אני חוזר לחיי הרגילים כאילו לא קרה דבר, משאיר מאחוריי קריירה כאייקון פוט פטיש של שלושה אנשים. ממילא אני לא מקבל הודעות נוספות באתר, ונקלע לעומס של פרויקטים מקצועיים קונבנציונליים יותר. ההרגשה מזכירה התעוררות מחלום בדיוק ברגע שהוא הופך לסיוט.
השאלה שיצאתי איתה לדרך - אם אני יכול לעשות כסף מתמונות של רגליים - נראית לי עכשיו פחות מצחיקה ויותר מדאיגה. המדריכים מבטיחים שאם משקיעים מספיק, אפשר להגיע להכנסות של אלפי דולרים בחודש. אני נזכר מה הסכמתי לעשות בשביל 23 דולר בלבד, שאלוהים יודע אם אצליח למשוך לחשבון בנק ישראלי. כמה רחוק ילכו מי שאין להם חיים רגילים לחזור אליהם? האם הם יחשפו פנים, איברים אחרים, אולי ייפגשו? כמה דברים הם יעשו לא ממש מרצון? מה הם עושים כבר עכשיו?
כעבור כמה לילות אקורד שולח לי עוד הודעה. "אני מתפנן פה", הוא חולק, "מה איתך?".
"הולך לישון, לילה טוב", אני מאחל לו כאקורד סיום ליחסינו. למחרת אני סוגר את החשבון בפיטפיינדר והולך לעבר השקיעה.