יש דברים שאי אפשר לקנות. יש דברים שכסף מקלקל, שבאים טוב יותר בחינם. ואני ממש לא מדבר על אהבה. יש אנשים שמוכנים לעשות דברים, אבל ברגע שכסף נכנס לתמונה – החשק שלהם דווקא נעלם או משתנה. מתנות תמורת למידה וציונים, למשל, היא אחת הדילמות שתלווה לא מעט הורים מהשבוע הבא. עשו לעצמכם טובה, תקליקו על ההרצאה המבריקה והפשוטה של פרופ' מייקל סנדל מהארוורד. הכסף, מסתבר, עלול להאפיל על פיתוח האהבה ללמידה ולקריאה.
ב-50 הימים האחרונים כולנו ריפרשנו את אפליקציות "צבע אדום". אף אחד לא שילם על זה שקל. זה בדיוק מה שגרם למפתחים שלהן לייצר אותן. בחלקן יש פרסומות אבל זה לא מכניס שום דבר, ותכל'ס, הם לא באמת ציפו לכסף. אבל הידיעה - ולמעשה הפנטזיה - שזה יעזור לאלפים על אלפים של ישראלים, נתנה למפתחים מוטיבציה ומשמעות. "יש אנשים שצריכים לדעת מה קורה והחדשות הרגילות לא עוזרות להם. אז אני רציתי להיות זה שנותן להם את המידע הנכון", הסביר המפתח הצעיר לירון באר. הנה לכם המוטיבציה בשתי מילים. זה אני.
לפרוץ למשרד הביטחון
זה לא שצה"ל לא חשב לבד על האפליקציה הזו. המדינה אפילו הקצתה לזה מספיק כסף (400 מיליון שקל) וזמן (שנתיים). התוצאה המגושמת, מערכת "מסר אישי", הושקה בהיסוס ובאיחור, באמצע "צוק איתן". איך לומר, מזל שאת כיפת ברזל בנו מחומרים יותר רציניים. לא שמעתי על אף אחד שוויתר על אפליקציית צבע אדום.
את המסקנה שמפתח צעיר יכול לעשות בכמה שבועות ובחינם מה שהמדינה לא מצליחה לעשות בשנים ובתקציבי ענק כבר כולם הסיקו. אבל השאלה הגדולה היא איך גורמים למפתחים האלה לקחת את זה על עצמם. מסתבר שתמורה של אפס שקל היא במקרים רבים תמריץ לא רע. כסף רק יקלקל.
את אפליקציות "צבע אדום" קיבלנו תמורת אפס שקל מתקציב המדינה ואפס שקל מתקציב האפסטור האישי שלנו. לו משרד הביטחון היה מציע מיליון שקל למי שיפתח אפליקציה – מה לדעתכם היה קורה? הנה תרחיש אחד: לירון באר בן ה-13 היה נדחק הצידה על ידי יזמים וחברות פיתוח עם קשרים, שהיו לוחצים על מערכת הביטחון להעלות את רף הדרישות, להכניס רק חברות עם ניסיון מוכח ומספר ספק של משרד הביטחון, להעלות קצת את המחיר כי העלויות וככה, ומין הון להון היו עוברות שנתיים של סחבת ו.. אה, זה כבר קרה.
אבל קרה גם ההפך. משרד הביטחון לא נתן למפתחים גישה נוחה להתראות על שיגורים בזמן אמת. הם היו צריכים קצת להתחכם כדי להגיע למידע הזה, ועל הדרך בטח הרגישו קצת כמו רובין-הודים. פורצים לקודש הקודשים כדי לעזור לכל עם ישראל. מי צריך כסף כשאפשר להפוך בתוך כמה שבועות לגיבור מעמד הפועלים, בעיני עצמך ועוד כמה אלפים שמשתמשים באפליקציה שלך.
קחו את הכסף שלכם
100 מיליון שקל שאמורים היו להגיע לפרויקט "ישראל דיגיטלית" נמצאים עכשיו בסכנת קיצוץ. מה זה "ישראל דיגיטלית"? הקמת רשות תקשוב ממשלתית באחריות משרד ראש הממשלה, שבה יפותחו שירותי ממשל דיגיטליים, הנגשת שירותים לאזרחים ולעסקים מטאבלטים ומסמארטפונים, הנגשת מאגרי מידע ציבוריים ועוד. נשמע טוב? אולי. זה יכול להיות גם בור שחור של כסף וזמן.
אם עוד ייצא משהו טוב מהמלחמה הזו ומהקיצוץ בתקציב, זה שהממשלה תיאלץ בלית ברירה להיעזר בכוחות החינמיים והאלטרואיסטים האלה. השאלה אם תצליח להבין איך מתחברים אליהם. בינתיים לא נראה שהם בכיוון: "התוכנית לייצר אפליקציות לטובת הציבור חשובה מאוד לדעתנו, כי בתקציבים קטנים ניתן לעודד יזמים לייצר פתרונות לממשלה ולציבור". ככה אמר אתמול בכיר באוצר. "כדוגמה אני יכול לתת לך את נושא התחבורה הציבורית. אנחנו בממשלה מנסים כבר הרבה זמן להקים אתר מאוחד לתחבורה ציבורית בישראל, ואפשר להגיד שנכשלנו, אבל ברגע שמאגרי המידע הפכו גלויים וזמינים, באו מפתחים מהמגזר הפרטי (למשל Moovit – ד.ג) ועשו מגוון גדול של אפליקציות טובות. זה הכיוון ואלו הדברים שצריך להתרכז סביבם".
אדון בכיר באוצר כמעט קלט את הקטע. כמעט. נכון, צריך מאגרי מידע זמינים ולא צריך תקציבי ענק. אבל איפה ראית תקציבים קטנים? Moovit לא קיבלה תקציבים כאלה. זה רק יכול לקלקל. אדון בכיר באוצר יודע למדוד הכל בכסף. אז תן למפתחים מקום נחמד לשבת בו עם בירות ופיצות חופשי. אפשר לחלק פרס ליזם המצטיין. אבל האנשים האלה רוצים להיות מפתחים עצמאיים, לסלול את הדרך בעצמם. אם היו רוצים להיות עובדי מדינה, היו מנסים להתקבל לעבודה בביטוח הלאומי. נכון, סטארטאפיסטים תמיד חולמים על כסף, אבל אם מדינת ישראל רוצה להשיג את שיתוף הפעולה האותנטי של מפתחים ויזמים, כדי שתזכור שהם קודם כל בני אדם. ומה בן אדם רוצה יותר קצת משמעות וקצת תשומת לב.