זה היה שבוע די משעשע. 100 אלף איש צפו בפייס בקטע עתיק שלי מזומביט בחינוכית. אי שם ב-2004 דיברתי – למי שהצליח להבין משהו, אלוהים מי נתן מצלמה לאיש עם דיקציה כזו – על שלושה תחומים שהרשת הולכת אליהם: תקשורת קולית ו-וידיאו באינטרנט, התפשטות של הרשת למכשירים נוספים שאינם מחשבים (היום קוראים לזה "האינטרנט של הדברים"), והחלפה של המקלדת ועכבר באמצעים טבעיים יותר כמו זיהוי קולי.

Sensibo
סנסיבו

מי היה מאמין שבזכות הטלוויזיה החינוכית אזכה סוף סוף בהכרה הכל-כך מתבקשת. אלפי שיתופים ותגובות קבעו שאני גאון ונביא ומלך. בתגובות אמרו שניבאתי את אפל ווטש, את ווייז, את קודי, סוויצ'ר, סנסיבו ופופקורן טיים (מה שהופך אותי בערך לטמבל הגדול בהיסטוריה. אני עדיין פה). כמה עשרות טענו שאפשר להירגע, ושכבר ב-2004 הכל כבר די היה ידוע. לא מעט הדגישו שפספסתי את הדברים החשובים, כמו רשתות חברתיות וסמארטפונים. רק על דבר אחד לא היה ויכוח: כולם הסכימו שקלעתי פיקס.

אז זהו. שלא

האמנתי שבעוד עשר שנים, בחלק ניכר מהבתים בישראל יראו טלוויזיה בעזרת משהו כמו פופקורן טיים, קודי או סלקום טי.וי. זה לא המצב. שירותי הטלוויזיה האינטרנטיים המסחריים לא ותיקים מספיק, השירותים האינטרנטיים הפיראטיים לא נוחים (ולא חוקיים) מספיק, ולרוב הישראלים עדיין נוח יותר ללחוץ 22 בשלט של הממיר. אז נכון שהוא קפץ כמה דורות קדימה, ושישראלים רבים מחלקים את צפיית הווידיאו שלהם בין מסכים שונים, אבל כדי לזפזפ בשירות מוצלח של טלוויזיה מרובת-ערוצים באינטרנט צריך לקנות כרטיס טיסה. או IP אמריקאי.

סוויצ'ר (Switcher), מתג חכם לדוד חשמלי (צילום: אלעד בלובשטיין , TGspot)
סוויצ'ר|צילום: אלעד בלובשטיין , TGspot

האמנתי אז שבעוד עשר שנים הרבה ישראלים ידליקו את המזגן והדוד מהסלולרי כשהם בדרך הביתה. הראו לי אז מערכת כזו עובדת – מגושמת ויקרה אמנם – אבל לא חשבתי שיעברו עשר שנים עד שנתחיל לדבר על נסט, סנסיבו וסוויצ'ר כמשהו מעניין שאולי נקנה פעם. יש לי הרבה חברים שמדברים על איך שה-IoT (ראשי תיבות של Internet of Things) זה הדבר הכי חם עכשיו, אבל לי אין אף חבר שיכול ממש לנעול את הבית מרחוק. מצד שני, היה לי ברור אז שווייז זה משהו שצריך לבוא, והיום גם רואים יותר ויותר אנשים עם אפל ווטש או שעון סמסונג על היד. שלא תגידו שדיברתי שטויות גמורות.

האמנתי אז שבעוד עשר שנים לדבר למחשב תהיה דרך יעילה יותר מעכבר ומקלדת. סירי, קורטנה, גוגל ואחרים עושים עבודה טובה בזיהוי פקודות קוליות, אבל קשה להגיד שהם הפכו לאמצעי השליטה הדומיננטי, בטח לא בישראל ובעברית. אולי זה קשור לעובדה שהיום ילדים לומדים להפעיל מסך מגע של סמארטפון עוד לפני שהם לומדים לדבר, אז אני כבר לא בטוח שדיבור נחשב אצלם ליותר אינטואיטיבי. אבל הפעלה בדיבור צריכה לעבוד ממש ממש נפלא, כדי להחליף דרכי שליטה אחרות. אנחנו עדיין לא שם.

אז מה יהיה

טכנולוגיות זזות מהר. אנשים זזים לאט. הם נהנים לשמוע נבואות של כל מיני אהבלים לאיפה העולם הולך, או ליתר דיוק – לאיפה הוא היה יכול ללכת. הם נהנים לדמיין את עצמם נהנים מכל הטוב הזה. אבל ברגע שמתחילים עם המחירים – כמה זה עולה, כמה זמן לוקח ללמוד את זה, כמה תקלות וניג'וסים זה מביא איתו, אילו הרגלים צריך לשנות – פתאום הם ממהרים נורא להוציא את הילדה מהגן.

אה, נזכרתי: הרבה מגיבים ביקשו ממני לספק תחזית לעשר שנים הבאות, אם אני כזה חכם. לא הבנתי: הרי כבר נתתי תחזית. למה לעשות עבודה כפולה? היא תקפה גם ל-2025.