די. חלאס עם הברדק הזה. למה שפייסבוק תיהנה מכל הטוב שמדינת ישראל יכולה להציע - הכנסות של מיליונים מפרסום, המפתחים הכי מוצלחים בעולם והמשתמשים הכי פעילים בעולם - אבל תשתין עלינו בקשת, סליחה על העברית שלי. עם כוח עצום מגיעה אחריות גדולה, אמרו באיזה סרט, אבל פייסבוק הולכת עם הכוח ומתנערת מהאחריות. אז די. חלאס.
לפני שבועיים כתבנו פה על הדרישה של עו"ד גיא אופיר מפייסבוק ישראל לפרסם מספר טלפון לפניות של משתמשים, ולא – יפרסם את הטלפון הפרטי של המנכ"לית. אם למישהו הדרישה שלו נשמעה מופרכת, באה ההתאבדות של אריאל רוניס – אחרון בינתיים בשרשרת עצובה – ושייפה את המסר הזה כסכין. אם פייסבוק לא תבין אותו בעצמה, האחריות עוברת לכנסת, שחייבת להבהיר לפייסבוק, לגוגל ולכל האתרים הבינלאומיים, שאזרחי ישראל והמשק שלה הם לא רק בטריות של מידע וכסף שאפשר לשאוב בחופשיות. הם בני אדם שנעלבים, נפגעים, ולפעמים מעדיפים להפסיק לחיות. ומי שרוצה לנצל אותם, צריך לפחות להתייחס אליהם כמו בני אדם.
אריאל רוניס: הרגעים האחרונים
הוא בטח ריפרש את הפוסט ההוא בטירוף, קורא על עצמו שוב ושוב שהוא גזען. סופג את צרורות המגיבים שמנקבים אדם שלא פגשו מעולם. ליבו צונח ככל שהקאונטר של השיתופים והלייקים ממריא. כנראה שככה נראו הרגעים האחרונים של אריאל רוניס ז"ל.
האם הוא דיווח לפייסבוק והתחנן שיסירו את הפוסט שהמית אותו מבפנים? אולי דרש מהמתלוננת שפרסמה להסיר אותו? הוא פרסם פוסטים במענה לתלונה, פוסטים שנותרו נואשים לשיתופים שלא הגיעו. דבר אחד ברור – הוא הרגיש חסר אונים ואובד עצות.
התרגלנו לחשוב שככה זה. אין מה לעשות. מין גזירת גורל הכרחית, מחיר סביר לכל הטוב הזה שבא עם האינטרנט. שנים טענו כולנו - עיתונאים, מנהלים ומשפטנים, שפייסבוק וגוגל וטינדר וכל אלה לא כפופות לחוק הישראלי, שהאתר יושב באיזה שרת בטיזינשלוך, שלא יעלה על הדעת להטיל אחריות על הפלטפורמה ובכלל, חופש הביטוי. אז זהו, שלא.
האינטרנט הוא כבר מזמן לא אינספור אתרים קטנים ועצמאיים, שלך תרדוף אחריהם. התאגידים בלעו אותו. ולצד החסרונות הרבים, יש גם יתרונות. פייסבוק וגוגל ביחד - זה שלושת-רבעי אינטרנט. ולשתיהן יש המון אינטרסים להגן עליהן בחור הקטן והרותח הזה שקרוי ישראל. הכנסות של מאות מיליוני שקלים בשנה ממפרסמים מקומיים, למשל. מרכזי פיתוח חשובים עם מהנדסים מבריקים. רוצים להמשיך להרוויח כאן? רוצים להמשיך למצוץ מהמשתמשים הישראלים הנלהבים פרטים אישיים? הגיע הזמן שיהיו לזה תנאים.
אני מבין במשפטים עוד פחות משרת המשפטים החדשה, אבל אמירה של עו"ד אלון בכר, ראש הרשות למשפט וטכנולוגיה בישראל, הקפיצה אותי לפני כמה שבועות. הוא טען שאין לו יכולת להעמיד דרישות לחברות רב לאומיות. ככה, צריך לחכות שיעשו את זה בעולם. למה בעצם? הנה, במדינה קטנה בשם סין תבעו מגוגל לצנזר מה שהמשטר לא אוהב – והרי זה פלא, החברה האמריקאית שוחרת החופש הודיעה שתעמוד בדרישות החוק בסין, ובעצם בכל מדינה, כדי שיתנו לה לפעול שם. הדוגמא השנייה היא האיחוד האירופי, שדרש מגוגל לאפשר לאזרחי אירופה לדרוש מחיקה של תוצאות חיפוש מסוימות לפי קריטריונים שנקבעו. גוגל הקימה מרכז מיוחד, שטיפל עד היום ביותר מחצי מיליון בקשות כאלה. כן-כן, אחת-אחת. מאוד פרטני, אישי ולא אוטומטי. כשליש מהבקשות גם אושרו והמידע הוסר. נכון שאלה גושי ענק כלכליים, אבל העיקרון הוכח – יש לחברות הרב-לאומיות אינטרסים מקומיים מספיק חזקים, כדי לעשות אפילו דברים בלתי אינטרנטיים בעליל כמו לשקול באופן ידני בקשה אחרי בקשה.
איפה חברי הכנסת?
אתמול נערך דיון ראשון בכנסת ביוזמת ח"כ עליזה לביא מיש עתיד, שהבינה נכון את התמונה. הדיון הועבר לוועדת המדע (חבל, כי זו סוגיה משפטית-כלכלית משמעותית בהרבה), אבל הרשו לי להציע לח"כים כמה כיווני מחשבה. ראוי, למשל, לחייב את פייסבוק, גוגל וחברות גדולות אחרות להקים מוקד טלפוני 24 שעות ביממה, דובר עברית וערבית, שיאסוף תלונות וישקול אותן אחת-אחת, כולל אפשרות להסרה מהירה של פוסטים. אפשר לחייב אותן להשיג את תגובתו של מושא התלונה, ולהצמיד את שני הפוסטים בפיד, כך שהתלונה והתגובה יקבלו את אותה חשיפה. אפשר להקים גוף שיפוט מהיר שיקבל החלטות זריזות. נשמע לכם אידיוטי? ושלוקח לבית המשפט שנתיים לברר תלונה על הוצאת דיבה, כשבינתיים פייסבוק כבר מפעילה שופט אוטומטי שנותן לאחד הצדדים יותר חשיפה על סמך איזה אלגוריתם סודי – זה לא אידיוטי?
יש בטח רעיונות יצירתיים ומוצלחים יותר. אבל הגישה שאין מה לעשות וככה זה באינטרנט היא הגרועה, המפגרת והמיתממת מכולן, והכי גרוע: היא משחקת לידיהן של התאגידים הגדולים. אלה שמיתממים כאילו אינם מחזיקים ביד גורלות, אין להם שום בעיה להפעיל את כל האמצעים והטכנולוגיות כדי להשיג מידע וכסף, אבל כשצריך לקחת אחריות ואולי להציל חיים של אדם אחד, פתאום אין להן שום מושג איך לעשות את זה.
לטור הקודם של דרור גלוברמן: (כמעט) מכתב כניעה לאפל ווטש