לאדיר מסיקה בן ה-23 היה צפוי עתיד מזהיר. בקיץ האחרון הוא סיים את שירות הקבע שלו בהנדסה קרבית וטס לטיול הגדול, ממנו חזר בראש השנה. "הוא רצה לעשות משהו משמעותי עם החיים שלו, ללמוד מקצוע שיאפשר לו לעשות משהו גדול, והוא ראה באקלים ובחדשנות אופציה להפוך את העולם לטוב יותר", מספרת דודתו, מוריאל לוטן, שעוסקת בתחום בעצמה. "רציתי להבין מה הוא יודע לעשות והוא אמר לי: 'אני יודע שכל בעיה שיתנו לי - אני אדע לפתור'. סיכמנו שהוא יתחיל לעבוד אצלי בנובמבר, ואז כל החיים התהפכו".
אדיר נסע בערב ה-6 באוקטובר עם בת זוגו לפסטיבל הנובה, שם נרצח כשהגן בגופו עליה ועל שתי חברות נוספות. במשך ימים ארוכים הייתה משפחתו של אדיר בחוסר ודאות, ימים שטלטלו את עולמם לחלוטין. "שירי היא אחותי הבכורה ואדיר הוא הבן הבכור שלה. הוא האחיין הראשון, הנכד הראשון, ויש לו תפקיד מאוד גדול בחיים של כולנו. מלהפוך אותה לאמא, אותי לדודה ואת ההורים שלנו לסבא וסבתא. אני ממש זוכרת את היום שהוא נולד, זה היה היום הראשון השמשי אחרי החורף, וחיכינו 10 אנשים בחדר המתנה עד שהוא נולד. ממש גידלנו אותו בתור שבט של אחיות ומשפחה מורחבת, הוא היה מאוד קרוב לכל אחות בצורה שונה. כשהוא גדל, מאוד התחברנו סביב הרעיון של לקחת בעיות גדולות של העולם ולנסות לפתור אותן יחד".
מה היה בבוקר ה-7 באוקטובר?
"אני גרה בניו יורק, ההורים שלי היו בלב ים על איזו אונייה באירופה, יש לנו עוד אחות בפורטוגל, ועוד אחות בניו יורק. התעוררנו להרבה מאוד הודעות בוואטסאפ המשפחתי ונכנסנו להלם. דיברנו עם אור, אחד האחים של אדיר, והוא היה רגוע ואמר שהוא בטוח שאדיר בסדר, שאם יש מישהו שיסתדר - זה אדיר. אני לא בדיוק זוכרת מה קרה במהלך אותו שבוע, אבל היה מאוד ברור שלא יודעים איפה הוא ושאנחנו פשוט בהמתנה. חיפשנו בכל האקסלים שרצו והיינו בסיוט. רק ביום שלישי גילינו מה באמת קרה. אחותי כבר הייתה בארץ, ההורים שלי עצרו את האונייה ולקחו מטוס לארץ מטורקיה, עוד אחות ממיאמי הגיעה ואני ואחותי המראנו מניו יורק ברביעי בבוקר, ולא הספקנו להגיע להלוויה של אדיר".
מוריאל, שבבעלותה חברת ייעוץ שמתמחה בטכנולוגיות של אנרגיה וחדשנות בתחום האנרגיה והאקלים, נכנסה למשבר של ממש בנוגע לתחום העיסוק שלה. "כמה ימים אחרי שנחתתי בארץ הייתה אמורה להגיע אליי לניו יורק משלחת של סטארטאפים מישראל ומאירופה. כשהייתי ממש לקראת החזרה רציתי לבטל אותם. התקשרתי לבן הזוג שלי ואמרתי לו שאני סוגרת את העסק. הרגשתי שאין לי מה לעבוד בתחום האקלים אם זה לא עולם שאני רוצה לגדל בו את הילדים שלי. מה זה פחמן? שיישרף העולם, האחיין שלי נרצח. יש לי ילד בן 8, ולפני שטסתי הייתי צריכה לספר לו שאדיר נרצח ומיד אחרי זה לומר לו שאני טסה לישראל. הוא אמר שזה מאוד עצוב ושהוא רוצה לשאול אם ירו לו בלב. אמרתי לו שלא ועליתי לטיסה. כל הזמן חזרה לי התמונה הזו. אמרתי לעצמי בתור אמא, מה אני אעשה מה יקרה לי משהו כזה?".
"כשחזרתי מהשבעה דיברתי עם ד"ר שי הרשקוביץ, השותף שלי לפרויקט שאני גם מכירה מעולם האקלים, ואמרתי לו שאני חייבת למצוא אתגר ענק, משהו עצום שיעזור לי להחלים. הוא אמר לי, למה שלא נעשה מיזם טכנולוגי שיסייע למלחמה באנטישמיות ושנאה? אני מגיעה אמנם מרקע ביזמות והרמתי לא מעט מיזמים בחיי, אבל לא ידעתי אם זה בכלל אפשרי. אחרי מחקר קצר, נולד מיזם The ADIR Challenge".
המיזם מציע פרס של מיליון דולר ליוזמות טכנולוגיות שיסייעו במאבק באנטישמיות והפצת שנאה. במיזם מעורבים קרן השואה של ספילברג, הפדרציה היהודית של צפון אמריקה והליגה נגד השמצה. יש בה שורה של מומחים עולמיים בתחומים שונים שיהיו שופטים ויועצים למתמודדים כמו מנכ"לית Google Jigsaw, האקסלרטור של גוגל להגנה על חברות דמוקרטיות, סם לסין, שהיה VP בפייסבוק ואלישע ויזל, היזם ובנו של אלי ויזל, ניצול השואה זוכה פרס נובל. "ב-6 במרץ השקנו תחרות לרעיונות בשלושה מסלולים: תלמידי תיכון, סטודנטים וכל השאר. היום יש לנו מעל 250 קבוצות שנרשמו לאתגר מ-15 מדינות בעולם. הכי מבוגר בן 76 והכי צעיר בן 16. ישראל במקום הראשון מבחינת המדינות שהגישו ואחריה קנדה. יש עוד שבועיים לשלב הראשון ורוב ההגשות מגיעות דווקא בשבועות האחרונים, אבל בינתיים הרעיונות מדהימים".
איזה רעיונות קיבלתם למשל?
"הרבה פתרונות מגיעים מעולמות ה-AI ומפוקסים למדיה החברתית. אנחנו צריכים הרבה חשיבה וחדשנות בתחומים האלה, אבל מה שמעניין זה שמגיעים המון פתרונות מתחום הפסיכולוגיה והעלאת אמפתיה. הטענה של חלק מהמשתתפים, וזה נכון עובדתית, זה שככל שאתה מצליח לראות את האחר לא כאדם - כך אתה מגדיל את היכולת לשנוא אותו. כשמישהו בלי שם או פנים, את יכולה לשנוא אותו יותר. חלק מהמשתתפים באתגר מנסים להבין איך לעשות את ההפך, להגביר יכולות אמפתיות כדי לגרום למישהו לא להיות רק נעלם במשוואה".
בתום שלב ההגשה, ישנה כוונה ברורה להפוך את הרעיונות המחקריים למוצרים פרקטיים שיתחברו לשוק. "ההגשות יסתיימו ב-30 באפריל וצוות השופטים צריכים לתת לנו המלצות עד ה-10 במאי. אנחנו לוקחים את כל הלמידה והתובנות, מתכנסים לצוות חשיבה, ומחליטים סופית על הוורטיקלים הספציפיים שאנחנו רוצים להתקדם איתם לחלק של הפתרונות. אז נשיק את השלב הבא, שהפרס בו הוא מיליון דולר. האתגר הושק בסוף אוקטובר, וזו מהירות שהתעשייה שעד עכשיו התעסקה באנטישמיות לא ראתה. הגופים הבינלאומיים והשותפים שלנו לא מאמינים שאפשר לעשות משהו בקצב כזה".
ובתוך תחרות הענק ועשרות היוזמות והרעיונות שממשיכים להגיע, מוריאל לא מפסיקה לחשוב על אדיר. "הוא חסר לי מאוד. הוא היה עף על זה. אני כל הזמן שומעת אותו אומר 'וואי מוריאלי, איזה מגניב, מה הצלחתם להרים פה, איזה דבר פסיכי'. אני חושבת שהוא יודע שבניתי את זה כדי לאפשר למשפחה שלי מין תיבת נח כזו, מקום להיות בו עד שתחלוף הסערה. אני בטוחה שהוא היה מאוד גאה בי ובמה שאנחנו עושים, אבל זה לא מחזיר אותו. זה לדבר אותו, לספר אותו, ולהיות קרובה לסיפור שלו, אבל זה לא מחזיר אותו. אנחנו לא באמת מאמינים שאפשר להעלים אנטישמיות מהעולם, אבל אנחנו כן מאמינים שצריך כלים חדשים להיאבק בה".