"עד לפני שליאור חלתה היינו משפחה נורמלית, רגילה. אבא שעובד בהייטק, אמא פסיכולוגית, 3 ילדים. הבכור בהייטק, האמצעית בהפקות, וליאור הצעירה נכנסה גם למסלול של ההייטק, אחרי שלמדה מדעי המחשב", כך פותחת את שיחתנו מיכל דברת, אמא של ליאור דברת ז"ל, שהלכה לעולמה ביוני האחרון כשהיא בת 27, ממחלת הסרטן.
ליאור חלתה בסרטן ברגל מסוג סרקומה. אחרי חצי שנה של טיפולים קשים והקרנות, היא עברה ניתוח להוצאת הגידול. "היא עשתה פיזיותרפיה והשתקמה והרגישה שחוזרת לחיים, ואז לצערנו הסרטן חזר שוב, באותו מקום ברגל", מספרת מיכל. "הפעם לא הייתה ברירה, היה צריך לעבור קטיעה של הרגל. עברנו שוב מסע לא פשוט של התמודדות עם הקטיעה והשיקום. זה היה בחודש נובמבר 2023, והיינו כולנו בתל השומר עם כל החיילים שהגיעו באותה תקופה מהמלחמה. גם שם ליאור התאוששה והתחילה להתחזק, להתמלא תקווה. חשבה איך תהיה עם פרוטזה, ואולי אפילו תהיה מקור השראה שאפשר להצליח בחיים גם אחרי טלטלות כאלה קשות. אבל לצערנו אחרי 3-4 חודשים הסרטן התפשט לריאות, ובעצם זה הוביל אותנו לסוף. עברנו מסע מאוד מאוד קשה וטלטלה כל המשפחה".
"בשנה וחצי הזאת, ליאור הובילה מאבק ללא פשרות והייתה מאוד חזקה וגילתה תעצומות נפש", מוסיף אביה דורון. "ברגעים הקשים הדהים אותי איך היא מתאוששת ומתחילה להילחם. כל פעם חשבנו שעשינו את זה, וגמרנו את זה, והופ, הסרטן חזר לאותו מקום ברגל. ואז הגיעה המחלה הסופית גם לריאות. גם אז היא נלחמה בכמה סבבים מאוד אגרסיביים של כימותרפיה, אבל הסרטן בסוף הכריע את גופה".
ליאור, שגרה בהוד השרון, הייתה בצעירותה עד הצבא רקדנית, תלמידה מצטיינת במקצועות הריאליים, אבל גם מאוד אהבה את המקצועות ההומניים, כמו ספרות והיסטוריה. "הייתה לה מחשבה מעמיקה וחוש הומור נהדר. בצבא באופן טבעי עם כל האישיות שלה היא הגיעה ליחידה מובחרת במודיעין, והייתה קצינה מובילה בפרויקט שקיבל את פרס ביטחון ישראל", מספרת מיכל.
לאחר שהשתחררה מהצבא, ליאור טיילה במזרח, יצאה למכינה שלאחר הצבא, ולאחר מכן החלה את לימודיה במדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים. כשהייתה בשנה ב' החלה לעבוד כמתמחה במיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח, בקבוצת "קוסטו", המתמקדת בניתוח וארגון מידע בענן. "מבחינתה השמיים היו הגבול. עברה בסך הכול שנה, ובשנה ג' החלום נקטע על ידי המחלה".
ליאור כמעט הצליחה להשלים את התואר, והיו חסרות לה נקודות זכות ספורות. אחרי מותה הנהלת האוניברסיטה החליטה להעניק לה את התואר הראשון. "היא הצליחה קצת לשלב את הלימודים עם המחלה, אבל לא את העבודה", אומרת מיכל. "סרטן ברגל הוא כבר גילוי מאוחר, והיא עברה מההתחלה טיפולים מאוד אגרסיביים. היה צריך להתחיל מיד. אנחנו כל כך מעריכים את את ההתמודדות שלה והעובדה שנשארה חיונית. היא מאוד רצתה לחזור לעבודה, כל הזמן שמרה על קשר. כשאנחנו היינו אופטימיים, כשחשבנו שעוד 3 חודשים זה נגמר ויוצאים מזה, היא ביקשה כל הזמן שיחכו לה ואמרה שהיא מתכוונת לחזור".
לאורך תקופת המחלה, חברים של ליאור מכל תקופות החיים היו מגיעים לבקר אותה באדיקות. "היא הקצתה יום בשבוע לכל חבורה, והם התמידו והגיעו לאורך כל השנה וחצי הזאת. גם עכשיו מגיעים אלינו, תומכים ומתגעגעים", אומרת מיכל.
"אחד השכנים אמר לי יום אחד, כבר לקראת הסוף, כשליאור יצאה מאשפוז והייתה בבית, 'אני מבין שליאור כבר הרבה יותר טוב ובסדר'", מספר דורון. "תמונת המצב הייתה הפוכה, אז שאלתי, 'מה הביא אותך לחשוב את זה', והשכן ענה: 'שמעתי את החברות שלה, עם כל הצחוקים במרפסת'".
ליאור כתבה יומן במחשב שלה לאורך תקופת המחלה. "ממש בימים האחרונים היא ביקשה שאני אקבל את היומן, אעבור עליו ואחליט מה מתוכו ראוי לפרסם ולהוציא החוצה. יש שם בעצם קטעים מאוד מרגשים", מספרת מיכל. "היא כתבה על הרגשות שלה, על התקווה, הייאוש. מסע של דילוגים בינה לבין המחלה. אנחנו עוד מתלבטים מה ואיך לפרסם. יש שיר שהיא כתבה שרצינו לבקש מזמרת שאהבה להלחין אותו".
בין קטעי היומן, ליאור אף כתבה הספד לעצמה, שהוקרא בלוויה שלה. העיתונאי בן כספית, שהכיר אותה בשיקום כשהגיע לבקר חיילים שנפצעו בגפיהם, העלה פוסט לזכרה אחרי מותה, עם קטעים מתוכו. בין היתר כתבה כך ביומנה: "אני עוזבת את החיים עם תחושת החמצה, עוד לא הספקתי לעשות הרבה דברים ולהגשים הרבה חלומות. הסרטן תפס אותי בשיא חיי.... למות כ"כ צעירה... התקבלתי ל'מועדון 27" (והיי, למה? אני הרי לא איימי ויינהאוס)... אך יש לי גם תחושת סיפוק אדירה. האנשים שהיו בחיי, החוויות, הקשרים המיוחדים והעמוקים שרכשתי, זכיתי לאהוב. כל אלו נותנים משמעות אדירה לחיי".
"הימים האחרונים שלה לוו בשיחות פרידות מאוד אמוציונליות, שליאור עשתה עם כל אחד ואחד מבני המשפחה", מספרת מיכל. "היא ביקשה שנישאר שמחים, שניסע יחד למקומות שהיא אהבה ונהנתה שם. היא אמרה לי לנסוע ליער הסודי בקפריסין. בנוסף, היא אספה את החברות, אחת אחת, ואמרה להן דברים טובים ומיוחדים. עד הרגעים האחרונים היא ביקשה מהחבר שלה שייכנס לטלפון שלה ויקריא לה הודעות, שלא היה לה כוח כבר לענות אליהן ביומיים האחרונים. אמרה לו מה לכתוב. הייתה לה כתיבה אישית לכל אחת. לא הודעה של 'אני אוהבת אותך' לכולם, אלא לכל אחת עם הכינוי החיבתי שלה. כמה מילים טובות, 'היית משמעותית בשלב הזה של החיים שלי'".
בימיה האחרונים ליאור אף כתבה לרופא המטפל שלה, האונקולוג בשיבא. "היא אמרה לו 'שהיא מצטערת שלא הצלחנו בסוף, אבל אני מאוד מודה לך על המאמצים שעשית, על היחס ועל האדם שבך. זכיתי שהיית הרופא שלי, ומאחלת להרבה חולים אחריי רופא כמוך'", מספר אביה. "אני חושב שזה היה צעד מאוד אצילי. התגובה של הרופא הייתה בהתאם. הוא התרגש עד דמעות, ואמר שהיא השאירה בו חותם".
לזכרה של ליאור, תורמת מיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח 15 מלגות לעמותת קווין בי (QueenB) הפועלת למען שילוב נשים בהייטק, ומחברת נערות כבר מכיתה ח' אל תחום מדעי המחשב. 15 המלגות על שם ליאור יינתנו לסטודנטיות למדעי המחשב והנדסה המתנדבות כמדריכות העמותה בקבוצות בחיפה והרצליה, ויחד הן מתארחות במהלך כל שנת הלימודים בקמפוסים של מיקרוסופט.
"הייתה לה מודעות חברתית גבוהה", אומר דורון. "היא מאוד רצתה לשלב - איך מצד אחד היא עושה קריירה, ומצד שני עוזרת להביא אנשים נוספים למסלול שהיא עשתה, שלא היה בדיוק נגיש להם. היא מאוד רצתה לפעול חברתית. הרבה אנשים פנו להתייעץ איתה, וסיפרו לנו אחרי מותה איך היא השפיעה על החשיבה שלהם, עזרה להם להחליט מה ללמוד, במה לעבוד. זה מאוד הרשים אותי, כמות האנשים שהיא נגעה בהם".