אחרי המתנה ארוכה מאוד, היום (חמישי) יחגגו מאות אלפי גיימרים בישראל את השקת פלייסטיישן 5, הקונסולה החדשה של סוני. כיום סוני נחשבת לשחקן החזק בתחום ושולטת ביד רמה בשוק הגיימינג העולמי, אבל זה לא תמיד היה ככה, בטח לא כשסוני נכנסה לתחום שנשלט על ידי נינטנדו וסגה.
בדצמבר 1994 סוני השיקה ביפן את הפלייסטיישן הראשון. מותג הקונסולות החדש לא נחשב לשחקן מרכזי בתחום, בטח לא מול נינטנדו 64 וסגה סאטורן של החברות הוותיקות ששלטו דאז בשוק, אבל בזכות אסטרטגיה חכמה וטכנולוגיה פורצת דרך סוני לא רק הייתה חזק במשחק, אלא גם ניצחה אותו.
אחת ההחלטות הבולטות הייתה ליצור קונסולת דיסקים. נכון, פלייסטיישן לא הייתה הראשונה (קדמו לה ה-CD-i של פיליפס והסגה מגה CD) אבל היא הייתה זו שהכניסה את קונסולת הדיסק למיינסטרים. ההחלטה הזו והתמיכה בגרפיקת תלת-מימד העניקו לה יתרון טכנולוגי שהפך אותה לאטרקטיבית יותר למפתחים.
והמפתחים הגיעו. היתרון הזה הביא לפלייסטיישן את המשחק השביעי בסדרת "פיינל פנטזי", אחת מסדרות משחקי הוידאו המצליחות ביותר אי פעם שעברה לסוני אחרי שפיתחה את ששת הכותרים עבור נינטנדו וסופר נינטנדו. הסיבה העיקרית למעבר הייתה ששטח האחסון בקלטות של נינטנדו לא היה מספיק גדול כדי להכיל המשחק, שנחשב עד היום לאחד הטובים והחשובים בהיסטוריה. הבחירה של סדרת המשחקים האהובה בפלייסטיישן נחשבת בעיני אנשי גיימינג רבים לאירוע ההיסטורי שאיפשר לפלייסטיישן לנצח את נינטנדו וסגה.
"כשהגענו, משחקי וידאו נתפסו כתחביב נישתי", אמר בזמנו ג'ים ראיין, כיום מנהל חטיבת הבידור האלקטרוני של החברה. "אחד ההישגים שלנו הוא שהצלחנו להפוך את זה לעולם בידורי לגיטימי, בדיוק כמו מוזיקה או קולנוע". ואכן, קרב הדור החמישי של הקונסולות נגמר בניצחון מוחץ של סוני, שמכרה 102 מיליון קונסולות לעומת 32.9 מיליון של נינטנדו 64 ו-9.26 מיליון של סגה סאטורן.
מקונסולה למערכת בידור שלמה
אם הפלייסטיישן 1 היה השחקן המפתיע שטרף הקלפים, הפלייסטיישן 2 הגיע עם ציפיות ענקיות סביבו. עד להגעת הפלייסטיישן 2 קונסולות עדיין היו דבר נישתי, אך פיצ'ר הפך אותו מעוד קונסולה למערכת הבידור הביתית המושלמת – נגן ה-DVD שלו. הפלייסטיישן 2 הביא לסוני קהל חדש ורחב יותר, שהתפתה מהמחיר האטרקטיבי (300 דולר בארה"ב) ומהיכולת לקבל שתי צורות בידור במחיר של מכשיר אחד. השדרוג המשמעותי בחומרה, היכולת לנגן DVD, רשימת המשחקים הבלעדיים המפוארת והתמיכה במשחקי פלייסטיישן 1 גרמו למתחרה סגה להרים דגל לבן ולהפסיק לייצר את הדרימקאסט, שנתיים וחצי בלבד אחרי השקתו.
זמן קצר אחרי פרישתה של סגה מהמרוץ, נינטדו, שהחזיקה (ועדיין מחזיקה) במותגים סופר מצליחים כמו סופר מריו, זלדה ופוקימון, השיקה את הגיים קיוב. לשוק הצטרפה גם שחקנית חדשה: מיקרוסופט, אז החברה הכי חזקה בעולם, השיקה את האקס בוקס, הקונסולה הראשונה שלה, שהציגה עליונות טכנולוגית מוחלטת.
בסופו של דבר, אחרי שהעשן התפזר, סוני מכרה כ-155 מיליון קונסולות של הפלייסטיישן 2 לעומת 24 מיליון של הגיים קיוב ו-22 מיליון של האקס בוקס. המספר האסטרונומי הזה הפך את הפלייסטיישן 2 לקונסולה הכי נמכרת בכל הזמנים, שיא שלא נשבר עד היום.
לראשונה בעמדת נחיתות
למרות ההצלחה המטורית של הפלייסטיישן 2, סוני ידעה שבדור הבא של הקונסולות מצפה לה קרב קשה בהרבה. פלייסטיישן 3 שוחרר לראשונה ביפן ב- 11 בנובמבר 2005, כמעט שנה לפני אקסבוקס 360 של מיקרוסופט ולפני ההשקה של נינטנדו, שהחליטה לכוון את עצמה לקהל יעד אחר עם ה-Wii (החלטה שהתבררה כגאונית).
למרות שהקונסולה זכתה להצלחה ראשונית ביפן, סוני נתקלה בלא מעט מכשולים בעולם; הבעיה המרכזית הייתה המחיר. הקונסולה עלתה כ-499 דולר לגרסה ה-20 ג'יגה בייט ו-599 ג'יגה לגרסת ה-60 מגה בייט. מדובר במחיר גבוה מאוד לא רק ביחס לקונסולה הקודמת אלא גם בהשוואה לקונסולה המתחרה, האקסבוקס 360 של מיקרוסופט, שעלתה 200 דולרים פחות.
אם זה לא מספיק, המשחקים נראו טוב יותר על האקסבוקס, מיקרוסופט הציגה עליונות גם בשירות משחקי המולטיפלייר שצברו תאוצה אז, וסוני נאלצה להתמודד גם עם ה-"YLOD", כשל טכני שפגע בגרסאות הפלייסטיישן 3 השונות (בעיקר המקורית). ועדיין, למרות הבעיות, סוני המשיכה לבסס את היתרון הגדול שלה במשחקים האקסלוסיביים. כמה מהמשחקים הטובים ביותר דאז, ביניהם "Metal Gear Solid 4" ו-"Last of Us", היו בלעדיים לקונסולה. בנוסף סוני הימרה נכון על טכנולוגיית הבלו ריי בקונסולה שלה, שניצחה בגדול את ה-HD DVD הכושל שהיה באקסבוקס 360.
גם ברמת הקונסולה עצמה החברה לא אמרה נואש, והוציאה את ה-PS3 Slim, גרסה משופרת, רזה וזולה יותר של הפלייסטיישן 3. הקונסולה המשודרגת והשיפור המשמעותי לשירות האונליין החזירו את סוני למירוץ והתחרות מול אקסבוקס נגמרה פחות או יותר בתיקו בתיקו, כשסוני מכרה 87 מיליון קונסולות ומיקרוסופט 84 מיליון. ונינטנדו? שינוי הכיוון שלהם עם ה-Wii זכה להצלחה אדירה והקונסולה מכרה כ-101 מיליון עותקים.
שליטה בלתי מעורערת
הפלייסטיישן 4 לא היה פורץ דרך כמו קודמיו, אבל בזכותו סוני חזרה לשלוט בצורה בלתי מעורערת בשוק. הקונסולה החדשה הייתה חזקה ומתקדמת בהרבה מקודמתה מבחינה גרפית וטכנולוגית, וסוני שיפרה את ה-Playstation Network והציגה לעולם חנות מקוונת מרשימה. גם כאן היו נקודות תורפה: החברה ספגה ביקורת קשה על הדרישה לרכוש מנוי Playstation Plus כדי לשחק במשחקי מולטיפלייר, ועל כך שהקונסולה לא תומכת במשחקי דור קודם (כלומר במשחקים של פלייסטיישן 3).
בהמשך השיקה סוני את משקפי המציאות המדומה שלה (Playstation VR) וכן את הקונסולה המשודרגת PS4 Pro שתמכה בשירות 4K. משקפי המציאות מדומה אמנם לא תפסו כפי שסוני קיוותה, אך השדרוגים לקונסולה וההשקעה התמידית במותגי המשחקים האקסלוסייבים סייעו לסוני להמשיך ולבסס את שליטתה הבלתי מעורערת בתחום. נכון לספטמבר 2020 הקונסולה נמכרה בכ-113 מיליון יחידות, לעומת 48 מיליון בלבד של ה-Xbox One מבית מיקרוסופט.
מה הלאה?
הפלייסטיישן החדש זוכה עד כה לביקורות חיוביות מאוד. המומחים מציינים לטובה את השיפורים הטכנולוגיים המשמעותיים (תמיכה ב-HDMI 2.1, טכנולוגיית Ray Tracing ומשחקי 4K בקצב רענון של 120 פריימים לשנייה), את מסכי הטעינה המהירים, את העיצוב החדש (הן של הקונסולה והן של מערכת ההפעלה) ואת התמיכה במשחקי פלייסטיישן 4. רוב התשבוחות, אגב, הולכות לג'ויסטיק החדש, ה-Dual Sense, עם המנגנון האפטי שמאפשר לא להרגיש רק רטט, אלא שורה של תחושות שונות שקשורות ישירות להתרחשות במשחק עצמו. בעתיד הרחוק הקונסולה צפויה לתמוך גם בטכנולוגיית 8K. על הנייר האקסבוקס החדש חזק יותר, אך הקונצנזוס בקרב המבקרים ברור: יקח לא מעט זמן עד שנראה משחק שמנצל עד תום את יכולותיה של הקונסולה של סוני.
אהבה ממבט ראשון
באופן אישי, הפלייסטיישן מלווה אותי מגיל 5-6. עם הפלייסטיישן הראשון יש לי מעט זכרונות לא בדיוק ברורים (אני כן זוכר כמה כיף היה לשחק "טקן" ואיזה מדהים "פיינל פנטזי 7" נראה), אבל לשחק בפלייסטיישן 2 היה חד משמעית החוויה המהנה ביותר שלי כילד. הפלייסטיישן 3 ליווה אותי כבר בגיל ההתבגרות, כשאני וכמה מהחברים הטובים שלי בילינו המון שעות יחד על הקונסולה האהובה. זו ביי פאר הקונסולה ששיחקתי בה הכי הרבה, ושליוותה אותי בתקופה הכי יפה של החיים שלי - ככה שתמיד יהיה לה מקום חם אצלי בלב.
שלא תטעו, ניסיתי קונסולות אחרות. הנינטנדו 64 היה כיף מאוד, אני מהבודדים שהיה להם דרימקאסט והם אשכרה נהנו בו וגם אקסבוקס 360 זה נחמד, אבל כל אלה הן אהבות זמניות שחולפות. לעומתן, הפלייסטיישן היה אהבה ממבט ראשון שממשיכה לרגש אותי עד היום. כשהפלייסטיישן 4 הושק, קניתי אותו בלי להסס מה שגרם לי להודות במה שידעתי מזמן - לא מדובר באיזה שגעון חולף של גיל ההתבגרות אלא בדרך חיים, והפלייסטיישן ימשיך ללוות אותי עד סוף חיי (או עד שהקונסולות יחלפו מן העולם, מה שיקרה קודם). אני כבר לא יכול לנסות להתאהב בפלייסטיישן 5.
>> פלייסטיישן 5: זו הסיבה שאין מלאי בשום מקום
>> זה מה שחשבנו על האקסבוקס החדש