נתחיל מתקציר האירועים, לטובת מי שזכו לפספס אותם. משתמש טוויטר בשם אבנר ציפורי נהג לפרסם ברשת החברתית התבטאויות שמשתלחות באנשי שמאל. בין היתר הוא שם לו למטרה את העיתונאית אריאנה מלמד, שפעילה בשבועות האחרונים בהפגנות בבלפור. "שמעתי שמארגנים אונס קבוצתי לאריאנה מלמד, רוצה לבוא?", כתב למשתמש אחר.
תגובת הנגד לא איחרה לבוא. מלמד הגישה תלונה במשטרה נגד ציפורי, ועורך דין בשם תומר אסף בירר פרטים על זהותו של הכותב - וגילה שהוא עובד בחברת הייטק בשם AIO Systems. אסף פנה באופן פומבי למנכ"ל החברה, שאל כיצד בכוונתו לפעול וצירף ציוצים נוספים של ציפורי, שבהם ייחל לכך שאדולף היטלר יטפל ביריביו הפוליטיים.
גולשים נוספים הצטרפו לפנייה למנכ"ל, שבתגובה גינה את ההתבטאויות והודיע: "העובד יצא לחופשה ללא תשלום בהסכמה. לאחר שתתקיים בדיקה מעמיקה תחליט החברה על נקיטת צעדים נוספים". ציפורי סגר את חשבון הטוויטר שלו, וגם אם התלונה במשטרה תיגמר בלא כלום, כנראה יחשוב פעמיים לפני שיפרסם שוב התבטאויות כאלה.
הפסולת האנושית הזו, אבנר ציפורי, מטנף לי את הפיד, אז ביררתי איפה הוא עובד ומצאתי שזו חברה בשם: @AIOSystemsLtd , חיפוש קצר בלינקדאין הוביל אותי למנכ"ל החברה, איש ראוי מאוד בשם עמית מרידור, שלחתי לו הודעה בלינקדאין.
לא יודע מה אתכם, לי נמאס מהטינופת בפיד שלי, זמן לנקיון. pic.twitter.com/7pFFou8WZF
על פניו, טוב ויפה. בלי קשר לדעתנו הפוליטית, קשה שלא להיגעל מאיומי האונס והאזכורים לנאציזם פרי עטו של ציפורי, או לחוש כלפיו איזושהי אמפתיה. אלא שהסיפור הזה בכל זאת מעורר אי-נוחות: האם זהו באמת תפקידה של חברה עסקית להיות שומרת המוסר של הרשת, ולפעול נגד עובדים שמתבטאים בה כאנשים פרטיים, לא משנה עד כמה הדברים שכתבו חמורים? האם זהו העולם שאנחנו רוצים לחיות בו, והאם גישה כזאת לא עלולה לפגוע בנו?
פוסט, מה אתה בעצם?
זוהי אינה הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בסיפור מהסוג הזה, שבו אדם סופג אש ברשת ומשלם במשרתו. לא תמיד מדובר באמירות קיצוניות כמו אלו של ציפורי: גולשים פנו למקומות עבודה בבקשה לפעול נגד עובדיהם על רקע שלל התבטאויות ומעשים פוגעניים - מבדיחות שחורות, דרך עלבונות ואיומים על קבוצות אוכלוסיה שונות, ועד קללות וסכסוכים אישיים בין גולשים.
הדרישות האלה, במיוחד כאשר הן מתקבלות, שנויות במחלוקות ומעוררות תגובות סוערות וסותרות. פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם אמנם תופסות מקום מרכזי בחיינו בעשור האחרון, אבל אנחנו עדיין לא בטוחים כיצד להתייחס לתכנים שנכתבים בהן. זה כמו לדבר עם חברים? כמו לכתוב טור דעה בעיתון? כמו לעשות יח"צ למותג שהוא אנחנו? הערבוב הזה בין פרטי וציבורי, אישי ועסקי, גורר תגובות שמתייחסות אחרת לגמרי לפוסטים ברשתות החברתיות.
אפשר לזקק שתי עמדות עיקריות בנושא הזה. העמדה הראשונה רואה ברשתות החברתיות מקומות אישיים, פרטיים, שבהם אנשים אמורים לכתוב את אשר על לבם. לתאגידים, לפי הגישה הזאת, אין זכות לחדור למרחב הזה, למשטר את עובדיהם, ובטח שלא לפגוע בפרנסתם - לא משנה מה הם כתבו. אם האמירה פלילית, שהמשטרה תטפל בזה. אם לא, זה התפקיד של הציבור, לא של התאגיד.
בצד השני נמצא תגובות שאומרות שההפרדה הזאת, בין האדם העובד לאדם הכותב ברשת, לא באמת קיימת. כשאתה כותב בפלטפורמה ציבורית, אתה מייצג בעקיפין גם את המעסיק שלך. וכשאתה מנצל אותה כדי לפגוע באנשים, אתה פוגע גם בשם הטוב שלו, וזכותו לפעול בהתאם. גם אם הכותב לא מציין היכן הוא עובד - כמו במקרה של ציפורי - לדווח למעסיק שלו על אמירה פוגענית זו דרך יעילה לשמור על הרשת נקייה יותר. ואם כתבת את הדברים כך שכולם יכולים לראות, זו השלכה שאתה צריך לקחת בחשבון.
דעה כן, סכנה לא
חסידי שתי הגישות האלה יכולים להתווכח כמה שירצו, והם בהחלט מתווכחים. אלא שבעיני שתי הגישות מפספסות את המהות האמיתית של הרשתות החברתיות - גם וגם. הן גם פרטיות וגם ציבוריות. גם אישיות וגם מקצועיות. גם קשורות לחיינו במציאות וגם מתקיימות בנפרד. זה חלק גדול מקסמן ומהקושי הגדול שהן מעוררות. אי אפשר להתעלם מזה.
וזו בדיוק הסיבה שמקרים כמו של אבנר ציפורי מצריכים גישה חדשה. כזו שלא שואלת "האם למקומות עבודה יש זכות להתערב כשעובדיהם משתוללים ברשת?", אלא באילו מצבים יש להם הצדקה מספיק טובה לעשות זאת. והתשובה שלי לשאלה הזאת היא: כשהאמירה לא סתם פוגעת או אומללה, אלא בעלת השלכות מסוכנות, שעלולות להיות רלוונטיות גם למקום העבודה עצמו.
למה הכוונה? השבוע התעוררה בטוויטר מיני-סערה נוספת, כשצייצן פופולרי טען שנשים אינן צריכות לחשוף ברשת תוקפים מיניים שפגעו בהן ובחברותיהן, אלא לפעול נגדם רק במשטרה ובבתי המשפט. זו עמדה שגויה בעיני, שגם נוסחה בחוסר רגישות קיצוני. ועדיין, אילו אותו צייצן היה סופג סנקציות ממקום העבודה שלו בגלל דבריו, בעיני זו היתה טעות חמורה. אמירות כאלה לא מסכנות אף איש או אישה באופן ישיר. הן בסך הכל הבעת דעה, ואנחנו יכולים ואמורים לחלוק את מקום העבודה עם אנשים בעלי דעות שונות משלנו.
לעומת זאת, כאשר אדם כמו אבנר ציפורי מאיים באונס ברשת, AIO לא יכולים להתייחס אליה כאקס-טריטוריה. כשהוא מגיע לעבודה למחרת, מפעיל את מכונת הקפה ונובר באאוטלוק המשרדי, הוא עדיין אותו אדם - שמבחינתו לגיטימי לאיים באונס על מי שדעותיה מרגיזות אותו. זו לא סתם דעה, זה אדם שמסכן את סביבתו, בדגש על הנשים שעובדות איתו. באותו אופן, ראוי שמעסיקים יפעלו נגד עובדים שקוראים לפגוע ברשת באוכלוסיות שונות - להט"בים, ערבים, דתיים וכן הלאה. אחרת, איך אדם שמשתייך לאחת האוכלוסיות האלה יוכל לעבוד במקום כזה, או לנסות להתקבל אליו, ולא לחשוש שהוא יספוג פגיעה ואפליה?
הגישה שאני מציע כאן היא מורכבת. היא לא מספקת תשובה פשוטה וחד-משמעית לכל דילמה, כמו זו של חסידי חופש הביטוי בכל מחיר או סנקציות בכל מצב. אבל אני חושב שהמורכבות הזאת דרושה כדי להתמודד עם התפקיד המורכב של הרשת - ושל מקום העבודה - בחיים שלנו. בהנחה שהקורונה לא תמחק את כל העבודות בעולם, אנחנו ניתקל בדילמות דומות שוב ושוב בשנים הקרובות. כדאי שנפתח כלים מוסריים להתמודד איתן.