אושיות הרשת מסכמות: מה עצבן אותנו השנה?

 אריאל ויסמן נגד השיח המזרחי-פמיניסטי

השנה עצבנה אותי השתלטות השיח המזרחי-פמיניסטי על הפיד שלי. כלומר, אני תומך גם במזרחים וגם בפמיניסטיות במאה אחוז, אבל הלו??? מה יש לי לתרום לנושא בתור גבר אשכנזי??? התשובה - כלום!!!! 27 שנים חייתי בתור אאוטסיידר בתקווה שיום יבוא ומישהו ירצה לשמוע את נקודת המבט הייחודית שלי, אני - אריאל ויסמן, הדחוי, הלוזר, הלפלף משולי החברה, התפסן בשדה השיפון, אבל מסתבר שכל הזמן הזה הייתי מיסטר ביג-שוט!!!! מר פטריארכליה!!!! הגמוני ההגמון המקפץ!!!!! הלו בנות, עם מי אתן חושבות שאתן מדברות??? אני לא אלפא-מייל!!!!! נעלתי נעליים עם סקוץ׳ עד כיתה ו׳ כי לא ידעתי לקשור שרוכים!!!!!!! גם זאת פריבילגיה????? תתביישו לכן, גנבתן לי את הספוטלייט. הייתי אמור להיות הקול של הדור שלי. במקום זה אני בקושי הקול של דור צח ):

לפרופיל של אריאל ויסמן

יסמין לוי נגד העולם

השנה הזו עיצבנו אותי במיוחד כל אלה שטסו לחו"ל והיו חייבים להוכיח זאת באינסטגרם, חלילה נפספס. בזמן שנותרתי בארץ, נאלצתי לבהות מתוך קירות חדרי בכל אלה שעשו שופינג בפריז, סעדו את נפשם במילנו ונרגעו מול הגלים המתנפצים על איזה אי אקזוטי. אבל זה בסדר, אני יודעת שהם רק נראים מאושרים למראית עין. או לפחות ככה אני מנחמת את עצמי.

אני מאחלת לפייסבוק לחזור להיות רשת חברתית כמו שהיא היתה פעם בימים הטובים, ולא רשת כלכלית שחושבת בעיקר על המשקיעים. אבל הכי חשוב: אני מאחלת לרשת להתמלא בתמונות שלי מנפנפת בשקיות שופינג פריז, סועדת את נפשי במילנו ונרגעת מול הגלים על איזה אקזוטי.

>> לפרופיל של יסמין לוי

אמיר (הפרופסור) חצרוני נגד "לא קונה מערבים"

השילוב של מלחמה עם פטריוטיזם הוליד שורה של קבוצות פייסבוק מחליאות כמו "לא קונה מערבים", "מחרימים עסקים של שמאלנים" וכולי. בלטו במיוחד הבריונים שנכנסו לבית מרקחת ערבי לעשות רמונט, וסטודנט מאוניברסיטת אריאל שהציע הובלות בחינם לשמאלנים בתנאי שהיעד הוא נתב"ג. הדברים האלה השתלבו היטב בחיטוטים בדפי פייסבוק של סטודנטים, מרצים וסתם עובדי כפיים בניסיון לגדוע את מטה לחמם של מי שהעזו לא לתמוך במחיקת עזה ותושביה מהמפה.

>> לפרופיל של אמיר חצרוני

יותם זמרי נגד המתחסדים

מי ייתן ובשנה הבאה לא נשמע יותר את המשפט המטומטם: "מה אתם רוצים, הוא כתב את זה בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו". בואו נעשה שנייה סדר: צבע עור, גזע, דת, מין, מראה חיצוני, כתובת מייל ובמקרים מסויימים אפילו חיבה לג'אז - אלו דוגמאות לדברים בגינם לא לגיטימי לשפוט אדם. דעה שנכתבת בפייסבוק, היא לא אחת מהם. מי ייתן ובשנה הבאה עיתונאי שקורא להורי נערים חטופים "מטורללים" , רופא שמאחל הצלחה לחמאס, עורך דין שמאחל מוות לערבים, כל אלה ועוד לא יוכלו להשתמש בטיעון "זה עמוד הפייסבוק הפרטי שלי"

לטובת הקוראים, זמרי ניסח גם חמישה כללים שיהפכו את קטטות המקלדת להרבה יותר מעניינות: 

1: בתחילת כל דיון יודיע כל אחד מהצדדים כמה זמן עומד לרשותו. זה מתיש לגלות פתאום באמצע יום עבודה שאתה מתווכח עם מישהו "בין עבודות"

2: כל עריכה של תגובה תחייב הורדת פריט לבוש

3: על כל צד ייאסר להשתמש ב-4 מילים אותן ייקבע הצד השני

4: לאחר כל 10 תגובות יחוייב כל אחד מהצדדים להעלות תמונה של דורון מזר או אורי פיינמן. לבחירתו.

5: לא יתנהלו ויכוחי פייסבוק מול טבעונים. הם ינצחו. חבל.

>> לפרופיל של יותם זמרי

עמיר שיבי נגד אברי גלעד

>> לפרופיל של שיבי

נועה אנג'ל נגד היומרנות

לא הרבה דברים עצבנו אותי השנה ברשת כמו זה שכולם עברו לנאום ברצינות תהומית על פוליטיקה. וזה הגיע לשיא ב"צוק איתן". הלהט ראוי אמנם לציון, אבל עוד לא שמעתי על מישהו שהחליף מחנה בגלל שמשה כהן כתב סטטוס של 750 מילה על איך המדינה הזאת צריכה להתנהל.

בקיצור, חברי פייסבוק יקרים מימין ומשמאל, כולכם בהייד אצלי כבר שלושה חודשים חוץ מהמשפחה ובחורה אחת מנהריה שמעלה תמונות של חתולים. זה לא אישי. מתה על כולכם ומאחלת לכם יותר תחביבים ושהייה מחוץ לבית. שנה טובה.

מתוך פייסבוק: "מנתוני הלמ"ס מתברר כי השם הנפוץ לילדים בישראל הוא "אלוהים אדירים שוב שכחתי אותו באוטו".

>> לפרופיל של נועה אנג'ל
 

דור מוסקל נגד מירי נבו

בשבילי  שנת 2014 תיזכר לעוד הרבה שנים כשנה שבה מירי נבו עדיין לא עשתה שום דבר מיוחד ברשתות החברתיות. לא סטטוסים, לא תמונות מהפאנג'ויה. לא את אתגר הציזיקי. דווקא בשנה כזו (יש שיגידו שנה מעוברת אבל את זה רק ימים יגידו!), הייתי מצפה מאייקוני תרבות להבין שכדי להישאר כאלו, צריך לעבוד קשה ולא רק בלחם.

משהו טוב שקרה ברשת הישראלית השנה זה תופעת הshelfie בה אנשים מצטלמים עם האלבום ״מדפים״ של בית הבובות. השיא כמובן היה כשאפילו דרור קרן הצטלם כשהוא אוחז את האלבום בשיניו ומסרב לעזוב גם כשאמרו לו שזה עשוי מאסבסט.

גיא לייבה נגד חסרי הכישרון

בשנה האחרונה מעגל הצייצנים וכותבי הסטטוסים ברשת גדל. אני מאושר שיצא לי להכיר כותבים חדשים אשר העשירו לי את הפיד בתובנות המשעשעות שלהם. אולם יש חלק מעצבן בגדילה, רבים מהם לא מספיק מוכשרים ומצחיקים כדי לכתוב דברים חדשים מדי שעה. וכדי למלא את המחסור בתשומת לב רבים משתמשים בבדיחות לעוסות ובנושאים שמיצו את עצמם עוד ב-2010.

תנו לי להגיד לכם משהו: שמעון פרס לא כזה זקן, פתח תקווה כבר מזמן לא שוממת ויום ראשון לא כזה נוראי. ואם הוא כזה נוראי, כדאי שתחליפו עבודה.

>> לפרופיל של גיא לייבה

נוי אלוש נגד העדר

מה שעצבן אותי השנה, זה הקלות בה אנשים שצברו פופולריות ברשת, בגלל סטטוסים מצחיקים, או פחות, או ממש פחות, הופכים כביכול למובילי דעת קהל, או לפחות מרגישים שהם כאלה בנושאים שהם לא תמיד מבינים בהם, ואז פשוט מתחילים לאבד שליטה ולכתוב שטויות מחרפנות על בסיס יומי. ועדר של אנשים הולך אחריהם עם כפתור הלייק. ובתקופת המלחמה זה היה השיא. פשוט בא לך לשבור את המסך.

מצד שני, אני גם חטאתי בזה בעצמי מדי פעם. וכתבתי גם כמה שטויות בעצמי בדברים שלא מבין בהם, אז אני שונא גם את עצמי לפעמים. ואת צוקרברג ופייסבוק באופן כללי. ומה שמאחל לשנה הבאה, זה שכל השטויות האלה יקרו רק בווצפ. ושפייסבוק יפלו ושנשתף רק קליפים. בהצלחה עם זה.

>> לפרופיל של נוי אלוש

טל נברו נגד כעס ועצבים

קשה לי לומר שהצלחתי להתרגז על אנשים, אבל לפעמים אני מרגישה שאני מצטערת בשביל אנשים שמגיעים למקומות לא נעימים של כעס ותסכול שיוצא מהם, ניבול פה, קינאה או הטחת עלבונות באחרים ברחבי הרשת. אבל יותר משאני מצטערת בשביל אנשים שהלכו "מכות" נגיד בפייסבוק או טוויטר - אני הרבה יותר מצטערת על אלה שמצאו נחמה בלעשות את כל זה בצורה אנונימית נגד אנשים אחרים בפלטפורמות שמאפשרות להם אנונימיות מוחלטת לא פחות מחופש ביטוי מוחלט, אותו הם מנצלים לרעה כנגד אחרים. בהחלט מצטערת בשבילם על כך.

>> לפרופיל של טל נברו


עידו קינן נגד חוסר הגיון

שני העשורים החולפים הכניסו לחיינו המון דרכי תקשורת חדשות: סמסים, צ'אטים, שיחות וידאו בסקייפ, תיוגים בפייסבוק, וואטסאפ וטוויטר. אבל לא מדובר באבולוציה שבסופה הטוב ביותר שורד, אלא בהצטברות של יותר ויותר דרכים ליצור איתנו קשר, ולהצפה במידע ובאינטראקציה שדווקא מקשה לנהל תקשורת.

אני מייחל לעתיד שבו שסוגי האינטרקאציה לא יחולקו באופן שרירותי לפי האפליקציות והרשתות החברתיות שאנחנו משתמשים בהן, אלא יעברו חלוקה הגיונית יותר של בחירת אמצעי תקשורת לפי דחיפות, נוחיות, והצורך בתקשורת סינכרונית או היעדרו. כלומר - אם למישהו יש משהו דחוף להגיד למישהו אחר, לשני הצדדים יהיה ברור באיזה אמצעי תקשורת הכי נכון להשתמש. וחוץ מזה, אני מקווה ששיחות הטלפון יעברו מהעולם.

מתוך פייסבוק: על החלון ישבתי / וזכרון לך כתבתי /פתאום נגמרה הסוללה /וזהו סוף הזכרון.

>> לפרופיל של עידו קינן