איפשהו ברגעים שהפכו לשגרה, בין האזעקה לבין המקלט, כשכולם רק חיכו שייפול כבר הטיל, מישהי העירה שבעצם זה בכלל לא טיל, כי הדברים האלה שהחמאס זורק עלינו כל הזמן אינם טילים, אלא רקטות. אחרים טענו שזה אותו הדבר, בעוד היו כאלה שגרסו שרקטה היא סוג של טיל (ואולי להיפך?).
ההסלמה במערכה הלשונית לא אחרה לבוא, וארטילריה כבדה נשלפה בשני הצדדים: תומכי הטילים הביאו לעזרתם את מילון אבן שושן, המגדיר כל סוג של צינור מעופף כ"טיל", בעוד אנשי הרקטות שלפו כנגדם את ויקיפדיה, על פיה ההבדל בין טיל לרקטה הוא שלאחד יש מערכת הנחיה, ולשנייה לא. בניסיון לגישור, נשלחה שאילתת חירום בהולה לאקדמיה ללשון העברית, אבל זה לא עזר: האקדמיה השיבה במהירות שאין לה עמדה ברורה בנושא זה, וכך הקרב נמשך.
טיל ורקטה זה אותו הדבר?
שאלת ההבדל בין טיל ורקטה נשמעת אולי כמו קטנוניות מיותרת: כל עוד אתה לא נמצא במקום שבו אחד כזה נופל, מה אכפת לך איך בדיוק קוראים לזה. אבל ההבדל עשוי להיות משמעותי מאוד: זה מה שעושה את ההבדל בין פאג'ר לבין כיפת ברזל, ובין ירי חסר אבחנה לבין פגיעה כירורגית.
לצורך ההסבר, יסלחו לנו רגע אברהם אבן שושן וכל חבריו, אבל נשתמש בהגדרה הצה"לית (שעליה מסתמכת גם ויקיפדיה), על פיה רקטה היא: "עצם גלילי שטס באמצעות מנוע רקטי ואין לו מערכת הנחיה", בעוד טיל הוא אותו הדבר בדיוק רק עם מערכת הנחיה. למה ההבדל כל כך חשוב?
ובכן, רבים מכלי הנשק המודרניים עובדים באותה צורה, פחות או יותר: יש לכם צינור מתכתי, ובתוכו קליע מסוג כלשהו. את הצינור אתם מכוונים (כפי שניסח זאת המומחה הצבאי הומר סימפסון) לעבר מי שאתם רוצים שימות, לוחצים על ההדק, ואז הדברים שבתוכו עפים קדימה מהר מאוד. מהתותחים שעל חומות עכו, דרך אקדח 9 מ"מ ועד לסקאד, כולם מצייתים לעיקרון הבסיסי הזה.
הקליעים באקדח, לכולנו ברור, אינם חכמים במיוחד. הם מגיעים בדיוק לאן שמכוונים אותם, ומהרגע שבו ההדק נלחץ והם עזבו את בית הבליעה של האקדח – אין דרך חזרה: הם יעופו לאן שיעופו. רקטה היא בדיוק אותו הדבר, בהבדל אחד - ההבדל בין קליע אקדח לבין רקטה הוא שהקליע נדחף קדימה באמצעות הפיצוץ שמתרחש בתוך האקדח, בעוד לרקטה יש מנוע בערה שממשיך לפעול גם כשהיא כבר באוויר החופשי, ומניע אותה קדימה – אבל אך ורק קדימה. בדיוק כמו קליע אקדח, היכולת לכוון לאן היא תגיע מסתיימת ברגע שבו אמרתם "אש".
טעות נפוצה היא לחשוב שכדורי רובה נעים בקו ישר. הם לא. קליעים נעים במהירות של מאות מטרים בשניה, אבל זה שהם זזים מהר לא נותן להם פטור מכח המשיכה; מהרגע שבו הכדור עוזב את הקנה הוא נמצא בנפילה חופשית. אם הוא ימשיך לנוע במשך שניה אחת, הוא ייפול כחמישה מטרים במהלך הזמן הזה. הרוח גם היא משפיעה על הכדור, דוחפת אותו לכיוון זה או לכיוון אחר. ובכל זאת, לכוון M-16 לעבר מטרת דמות שנמצאת במרחק 30 מטר, ולקלוע מקבץ סביר, זה קל יחסית, כפי שרבים מאיתנו למדו בטירונות. הסיבה היא שהזמן שלוקח לכדור לעבור את המרחק מלוע הרובה ועד למטרה הוא כל כך קצר (0.03 שניות, בערך) שכח המשיכה והרוח בקושי מספיקים להכיר בקיומו. לכן, אם הכוונת שלכם בסדר, הנקודה אליה אתם מכוונים היא הנקודה שאליה הקליע יגיע.
איך פוגעים במטרה שנמצאת במרחק של קילומטרים?
ככל שהמטרה רחוקה יותר, כך גם משך הזמן שבו הקליע שוהה באוויר ארוך יותר, ולכן השפעת כח המשיכה והרוח גדולה יותר. כשהמטרה רחוקה, צריך תמיד לכוון קצת מעליה, כדי לקחת בחשבון את המרחק שהכדור יעבור בנפילה. צלפים מומחים – שמאומנים כדי לקלוע ממרחקים של מאות מטרים ויותר - יודעים לחשב את המרחק, מהירות וכיוון הרוח, ואפילו הטמפרטורה – שכן אוויר קר הוא דחוס יותר, ולכן מפעיל יותר כח-גרר על הכדור. אחרי הכנסת כל המשתנים האלה למשוואה, בדרך כלל מגלים שכדי להביא את הכדור אל המטרה, צריך להפנות את קנה הרובה לכיוון שונה לחלוטין. רוצים להיות צלפים? תלמדו מתמטיקה.
ומה אם המטרה נמצאת במרחק של עשרה קילומטר? קודם כל, במקרה הזה אולי עדיף שתניחו את הרובה בצד, ותבחרו במשהו קצת יותר מאסיבי – רקטה, למשל. ושנית, אתם יכולים לשכוח לגמרי מלירות "ישר". זה לא יילך. בעשר השניות, בערך, שיידרש לקליע לעבור את המרחק הזה, הוא פשוט ייפול לרצפה. הדרך היחידה לעשות זאת היא מה שנקרא "ירי תלול-מסלול": לירות בקשת. לנסות לכוון למעלה, כדי שהקליע יצייר קשת יפה ויחזור אל הקרקע בדיוק בנקודה הנכונה. נושא שבו כבר צברתם שעות של אימונים, אם אי פעם שיחקתם Angry Birds.
כמו שכל אחד שהתנסה בהטלת ציפורים על חזירים (או למד פיזיקה בכיתה י') יודע, הזוית והכח שניהם חשובים, ואפילו תזוזה לא רצונית קלה של האצבע עלולה לשגר את הציפור הצהובה לכיוון הלא נכון ולהרוס לכם את הסיכוי להשיג שלושה כוכבים. זה לא תמיד קל, אפילו בעולמן של הציפורים הזועמות שבו מצב הרוח תמיד מצוין: מזג האויר תמיד בהיר, ושמץ של רוח לא מורגש. בינתיים, במציאות, רוחות קיימות. לפעמים חזקות, לפעמים חלשות, אבל הן בסביבה.
יותר מזה – יש הבדל עצום בין עוצמת וכיוון הרוח על הקרקע, למצב הרוח בשיא הגובה שאליו הרקטה תגיע. כל כך הרבה משתנים משפיעים על הנקודה המדויקת שאליה תגיע הרקטה בסופו של דבר, שלשלוח רקטה מעזה ולפגוע במטרה מסוימת ומוגדרת מראש בתל-אביב (מרחק של 50 ק"מ) - זה פשוט בלתי אפשרי. זאת הסיבה שלעתים קרובות כל כך אנחנו שומעים "נפלו בשטחים פתוחים, אין נפגעים ולא נגרם נזק"; כשמדובר בטווחים של עשרות קילומטרים, לא תמיד אתה פוגע אפילו בעיר הנכונה. תל אביב היא מטרה גדולה למדי בלי ספק, ובכל זאת הפאג'רים ששוגרו אליה לא מימשו את יעודם. נתניהו היה יכול לשלוח לחמאס נ.צ. מדויקת של מיקומו, ולשבת באותה נקודה על כיסא נוח ולשתות אספרסו בעוד שגרני החמאס עושים כמיטב יכולתם להגיע בדיוק אליו – ועדיין לא היתה לו סיבה להיות מודאג יותר מכל אדם אקראי אחר שנמצא ברדיוס של קילומטרים מסביבו.
את החמאס כל זה לא נורא מעניין, כי הטילים מעזה לא נועדו לפגוע במטרות ספציפיות. לחמאס לא נורא אכפת איפה בדיוק כל רקטה תפגע, כל עוד היא תגרום נזק למשהו ותפחיד את הציבור בארץ – ואת זה הן עושות. דיוק לא נמצא בדרישות התפקיד.
ומה אם אתם בכל זאת רוצים לשגר קליע למרחק של קילומטרים, וגם חשוב לכם לפגוע בנקודה מסוימת, ולא סתם איפה שייצא? במקרה כזה, מה שאתם צריכים (על פי ההגדרה הצה"לית) זה לעלות על טיל.
ההבדל, כאמור, הוא בקיומה של מערכת הנחיה. בניגוד לרקטה הטיפשה, טיל הוא חכם. רצוי בהחלט שתשגרו אותו בכיוון הכללי הנכון, אבל עבודת הניווט לא מסתיימת שם. לטיל יש אמצעי ביות – מכ"ם, גלאי חום, או אפילו מצלמה – ועל פיהם הוא בודק את עצמו בכל רגע מחדש בזמן הטיסה, מוודא שהוא בדרך הנכונה, ואם לא – מתקן ומשנה כיוון. במקרים מסוימים אין הכרח אילו לדעת איפה בדיוק המטרה שלכם נמצאת כשאתם לוחצים על ההדק – הטיל כבר ימצא אותה. כמובן, כל זה הופך את הטיל לדבר הרבה יותר מורכב (ולכן גם יקר) מרקטה, שהיא לא הרבה יותר מצינור עם מנוע רקטי מצד אחד וחומר נפץ בצד השני. מכיוון שבכל זאת מטרתו הסופית של הטיל היא להתפוצץ, כל משימה שלו היא משימת התאבדות, וכל אותן מערכות חכמות נועדו לשימוש חד-פעמי.
מערכת הטילים הסלבריטאית של הזמן האחרון, כיפת ברזל, היא חכמה מעוד כמה בחינות: לא רק הטילים יודעים מה הם עושים, אלא גם מערכת השליטה והבקרה שנותנת להם הוראות. אחד הגורמים העיקריים שהופכים אותה ליעילה הוא היכולת שלה להפעיל שיקול דעת ולא להתרגש מכל דבר. כיפת – תרשו לנו לקרוא לה בשם חיבה – היא לא כלב שמירה עצבני שמתנפל בנביחות על כל מי שהוא רואה; היא בודקת קודם כל האם בכלל כדאי לה להתאמץ.
כשהמכ"מ של כיפת ברזל מזהה רקטה מתקרבת, היא מחשבת (פיזיקה של כיתה י', כזכור) את המסלול הצפוי של אותה רקטה. בתוך רבע שניה בערך, כיפת כבר יודעת על המסלול של הרקטה יותר ממה שהרקטה יודעת על עצמה, ויודעת גם איפה בערך הרקטה צפויה ליפול. מכאן, היא מגיבה בהתאם: אם כיפת חוזה שהרקטה תיפול בשטח פתוח שבו לא תגרום נזק, היא לא מפריעה לה. שתתפוצץ. אבל אם התחזית מספרת על נפילה בשטח שעליו הוטל על כיפת לשמור, אז היא נכנסת לפעולה ומשגרת את טילי היירוט. שניים מהם, שיהיה בטוח.
עכשיו הרקטה הפכה למטרה, אם כי מטרה קטנה ומעופפת. לקלוע למטרה כזו בדיוק בזריקה מהקרקע, כאמור, זה קשה עד בלתי אפשרי, אבל לכיפת אין צורך בזה – כיוון שהטילים שלה יודעים לכוון את עצמם. מטבע הדברים, התעשייה הצבאית לא משחררת המון מידע בנוגע לעצם פעולתו של הטמיר, הטיל המשמש ב"כיפת ברזל".
אנחנו יודעים שהוא אלקטרו-אופטי – כלומר, יש לו חיישנים אופטיים שמאפשרים לו לזהות את המטרה ולנווט אליה, או במילים פשוטות יותר, הוא רואה לאן הוא הולך; יש לו כמה משטחי ניהוג – אותם "סנפירים" המוצמדים לטיל (לא, הם לא שם רק כדי להיראות מגניב), ששינוי הזוית שלהם מאפשר לטיל לשנות את כיוון הטיסה שלו. לבסוף, יש לו מרעום קירבה - חיישן בעל הקרבה עצמית ראויה לציון, שמזהה כשהגיע קרוב מספיק אל המטרה, ומתפוצץ. רקטות מטבען נועדו להתפוצץ, כך שאינן מפגינות עמידות מיוחדת לפיצוצים בסביבתה הקרובה. כשהטמיר מתפוצץ, הוא לוקח את הפאג'ר איתו. אגב, הטמיר לא חייב ממש לפגוע ברקטה מעזה. הפיצוץ שלו עצמו מפזר ענן סמיך של חלקיקים מסביב לה, וזה מספיק. מרחוק זה נראה כמו פיצוץ קטן ויפה.
בדיונים על ההגנה מפני התקפות החמאס מוזכר לפעמים – לצרכים הרטוריים של צד זה או צד אחר – חוסר האיזון המשווע בעלות אמצעי הלחימה. רקטת קסאם אפשר להשיג בשוק השחור ב-100 דולר, ולעומת זאת כל טיל יירוט של "כיפת ברזל" עולה איפשהו בין 30 ל-100 אלף דולר, תלוי למי מקשיבים.
נכון, זה לגמרי לא פייר, אבל פייריות אף פעם לא היתה חלק מהעניין. את מחשב-העל הכי יקר בעולם אפשר לנתץ עם פטיש שקניתם בעשרה שקלים, שטר של מאה שקל אפשר להצית בעזרת גפרור ששוויו פחות מאגורה, והרבה מאוד נזקים אפשר לעשות עם אבן שלא עולה כלום. קסאם הוא דבר שזורקים בכיוון הכללי של עיר ישראלית, ומקווים שיפגע במשהו (ולעתים קרובות הוא נכשל אפילו בזה); טיל של כיפת ברזל נועד לפגוע, בהתראה של שניות, במטרה בגודל של מטרים בודדים, בזמן שהמטרה הזאת עפה באוויר במהירות.