בתחילת החודש הנוכחי, רעש העולם לנוכח מה שנראה כאסון גרעיני שאותו ניסתה רוסיה להסתיר ולהכחיש. על רקע הצלחתה של סדרת הטלוויזיה ״צ׳רנוביל״ היה מי שמיהר לעשות את ההשוואה, אך החלק המעניין יותר בסיפור איננו עצם התאונה, אלא החשיפה כי רוסיה מנסה לפתח טיל שיוט המונע בכוח מנוע גרעיני. שימו לב - לא טיל עם ראש נפץ גרעיני, שהוא אומנם נשק נורא אך כזה שכולם כבר מכירים - אלא טיל שנע בכוחו של כור גרעיני קטן, ובאמצעותו מסוגל לתמרן למרחקים עצומים ולהפוך מערכת הגנה קיימות לחסרות תועלת.
ניתן לתאר כמעט כל רעיון שעלה במהלך שנות ה-50 וה-60, בנוגע לשימושים יוצאי דופן באנרגיה גרעינית. זה היה עידן של תמימות בכל הנוגע לכוחו של האטום, ומדענים מיהרו לבדוק כיצד ניתן להחליף כמעט כל מנוע שאנחנו מכירים בכור גרעיני קטן, יעיל להפליא וכלל לא מזהם. כלומר, כל עוד הוא עובד בדיוק לפי התכנית. התוצאה הייתה כמה רעיונות משוגעים למדי, שבעקבות אסון צ׳רנוביל שהוזכר לעיל נשמעים כמו טירוף מוחלט, אבל משום מה נראו בזמנם כמו העתיד.
מעבורת חלל גרעינית
הציבור בישראל מודע היטב - לרוע המזל - כי מעבורת החלל האמריקנית לא הייתה כלי בטיחותי במיוחד לשיגור בני-אדם ומטענים גם כאשר הונעה בכוח רקטי קונבנציונלי. אלא שב-1951, עשור שלם לפני שיגור האדם הראשון לחלל ו-18 שנים טרם המסע של אפולו 11 לירח, כבר היה מי שסבר כי ״רק טבעי״ שכוח גרעיני הוא שיניע את חלליות העתיד.
בעוד שמגזיני העתידנות מיהרו האמנים לצייר חלליות עצומות הממריאות לכוכבים רחוקים כאילו בכוחו של קסם, ניסו רשויות שונות בארה״ב לבחון את כדאיות הרעיון. הצבא, כפי שכבר אמרנו, לא הגיע רחוק, וגם רשויות אזרחיות ויתרו על הקונספט במהירות. כך נזנח הרעיון של טיל או חללית אזרחית המונעת בכוח גרעיני, שכן אף רשות ממשלתית אמריקנית לא הייתה מעוניינת לבדוק בכלל ברצינות את השכלות הזיהום, סיכוני הקרינה ובעיות אחרות שיצוצו בוודאי בעת הפיתוח. עכשיו נותר רק לספר על כל זה לפוטין.
מטוס גרעיני
אם לא חללית, אולי מטוס? היתרונות ברורים למדי: טווח הטיסה יהיה מדהים, הזיהום אפסי, ואם רק ניתן יהיה להתגבר על הבעיה המרכזית, התקנת כור גרעיני על מטוס באופן שבו הטייס והנוסעים לא ימותו בדרך מחשיפה לקרינה מסוכנת, אין ספק כי מדובר בפתרון המתעלה בקלות על מנועי בוכנה ישנים וגם על מנועי סילון.
ועכשיו, נכונה לכם הפתעה מרעישה - זה כמעט עבד. כלומר, על הנייר, בתחילת שנות ה-60 כבר חשבו מדענים אמריקנים שהם יודעים כיצד לבנות מטוס גרעיני שלא יהרוג את כל נוסעיו. הבעיה הפעוטה הייתה שעלות בנייתו של מטוס כזה הייתה אסטרונומית, ואיש - לא בצבא ולא מחוץ לו - לא הצליח להסביר מדוע, בעצם, כדאי להשקיע כל כך הרבה כסף בטכנולוגיה. שימו לב, זו הסיבה שחזון המטוס הגרעיני נזנח לבסוף. לא כי מישהו חשב שזה רעיון משוגע או מסוכן מידי, אלא פשוט כי… נגמר הכסף.
הנעת כוכבי לכת למסלולים חדשים
אילון מאסק הוא כמובן לא האדם הראשון שסבר כי גורל המין האנושי תמון ביכולת להתיישב בכוכבים מרוחקים, אלא שרובם לא בדיוק מסבירי פנים: הם לא רק רחוקים מאוד, אלא גם מוקפים באטמוספרה רעילה לבני-אדם. ללבוש חליפת חלל כבדה וקסדה בכל פעם שיוצאים החוצה נשמע כמו רעיון נורא, ופריץ וויטקי, אסטרונום שנחשב דווקא למוערך למדי בראשית שנות ה-60, הציע שיטה מוצלחת הרבה יותר: להפציץ את הכוכב במאות פצצות אטום.
עוצמת הפיצוצים אמורה הייתה להזיז את הכוכב, פשוטו כמשמעו. כך כוכבים חמים מידי, כדוגמת וונוס ומרקורי, ינועו למסלול רחוק יותר מהשמש, בעוד שכוכבים קפואים ומרוחקים יכולים להידחק למסלול קרוב יותר. המסע בין הכוכבים יתקצר משנים לחודשים ואף שבועות, והטמפרטורה תגיע לרמות הרבה יותר נעימות. עכשיו כל מה שנותר הוא להביא לכוכב כמויות גדולות של מים וחמצן - והנה, שטחי נדל״ן עצומים המוכנים לאכלוס.
באמת צריך להסביר למה אף אחד אף פעם לא עשה את זה?
כדורי גולף גרעיניים
חשבתם שרעיונות אטומיים משוגעים הם רעיון בלעדי למטוסים וחלליות? ובכן, מה דעתכם על הספורט הרשמי של עשירי ארה״ב: גולף. ב-1950, נרשם פטנט על כדורי גולף שבהם הוטמע חלקיק זעיר של חומר רדיואקטיבי. כאשר כדור הגולף הולך לאיבוד ביער, בשלולית או בדשא (וכדור גולף תמיד הולך לאיבוד - תמיד), כל מה שצריך הוא לשלוף גלאי קרינה שיאתר אותו. איזה פתרון גאוני!
ובכן, לא ממש. הבעיה במקרה זה לא הייתה סיכון הקרינה (כנראה שהקרינה הנפלטת מהחלקיק הרדיואקטיבי שהוטמע בכדור לא הייתה גורמת נזק ממשי), אלא העובדה שהציוד הנדרש, מונה-גייגר כבד ורעשני, הוא לא בדיוק האביזר ששחקני גולף מעוניינים לשאת איתם למגרש. עדיף כבר להביא עוד כדור (או עוד עשרה), ולא להסתבך במערכת גרעינית לאיתור כדורים אבודים. למקרה שאתם בכל זאת מתעקשים, אגב, נראה שאפילו בתחילת שנות ה-90 עדיין נמכרו כדורים שכאלה למי שבאמת מעוניין בהם.
גנרטורים גרעיניים
ובחזרה למכשור כבד. כורים גרעיניים לייצור חשמל הם מפעלים ענקיים, המעסיקים אלפי עובדים והקמתם נמשכת שנים. אלא שכבר בשנות ה-50 היה מי שחשב שאין בכל הגודל הזה שום צורך: ניתן גם לבנות כורים גרעיניים קטנים, כאלו שמזכירים גנרטור נייד, ולהעמיס אותם על משאית או קרון רכבת. הכור הגרעיני הקטן יוכל לספק חשמל לבסיסים צבאיים מרוחקים או ליישובים שטרם חוברו לרשת הארצית, או סתם עבור קראוקי בחוף.
הניסיון הרציני ביותר להרכיב כור שכזה התרחש, שלא במפתיע, בשנות ה-60. הכור עבד! הוא סיפק אנרגיה ליישובים מרוחקים בארה״ב, ואולם עלות הקמתו, כ-16 מיליון דולרים, עלתה באופן קיצוני על זו של גנרטור ״רגיל״ בעל הספק דומה. כאשר שלוש וחצי שנים לאחר מכן, ב-1968, נתגלו סדקים במערכת הקירור של הכור והסתבר כי עלות תיקונו תסתכם במיליון דולרים נוספים, הוחלט פשוט לוותר על התענוג.
מכונית גרעינית
ב-1958 יצרנית הרכב פורד, בוודאי לא גוף קטן או קיקיוני, הציגה לראווה את ה״ניוקליאון״, שהיא לא יותר ולא פחות ממכונית גרעינית. היא הייתה מעוצבת להפליא, ובעלת טווח נסיעה של לא פחות מ-8,000 קילומטרים בין טעינה לטעינה, די והותר לרואד-טריפ מדהים ברחבי ארה״ב.
הבעיה הייתה, כמובן, להכניס כור גרעיני קטן לתא המטען של האוטו, ואז ליצור בידוד טוב מספיק בכדי שהקרינה הנפלטת ממנו לא תגיע אל הנוסעים ברכב, או אל הולכי הרגל העומדים מסביבו. פורד לא הגיע הרחק מעבר לשלב הקונספט בעניין זה - החברה מעולם לא הרכיבה אבטיפוס פעיל של המכונית, והרעיון נשכח ונזנח.
קידוחי נפט
הפעם לא מדובר באיזו מכונה המונעת בכוח גרעיני, אלא פשוט בפצצת אטום - רעיון שבהחלט הוכח כאפקטיבי בדרך הנוראה ביותר שאפשר לדמיין. אלא שבמקום להפיל אותה על כוחות האויב, סברו האמריקנים כי ניתן יהיה להשתמש בה למטרות שלום, וליתר דיוק, לצורך קידוח בורות עמוקים וגדולים מכפי שניתן לחפור בכל דרך אחרת, לצורך איתור מרבצי נפט שהיו עד אז בלתי ניתנים להשגה.
הרעיון לפוצץ פצצות אטום בליבה של מדינה ידידותית (קנדה), לא הרחק מאזור שבו בני-אדם בהחלט עשויים להתגורר, הצליח בדרך כלשהי לחצות בקלילות את שלב הקונספט, ובין השנים 1961 ל-1973 נערכו לא פחות מ-27 פיצוצים גרעיניים שמטרתם לבחון האם אכן מדובר בשיטה אפקטיבית לקידוח משאבים. בסופו של דבר הפרויקט הגיע לסיומו בשל מחאת התושבים בעיירה הממוקמת קילומטרים בודדים מאתר הניסוי. למרבה המזל, איש לא חשב להתחיל אותם מחדש במקום מרוחק יותר.