בשנת 1969, כשהמתיחות בין ישראל למצרים הייתה בשיאה, החלו הרוסים לספק למצרים מערכות נ"מ (טילים נגד מטוסים) מתקדמות. כתוצאה מכך נולד איום חדש על מטוסי הקרב של חיל האוויר הישראלי, וגיחות הצילום הפשוטות שנערכו עד אז מעבר לתעלת סואץ הפכו ליותר ויותר מסוכנות.

ממזל
ממציאים את המזל״ט

מיטב המוחות חיפשו פתרונות לבעיה, אך דווקא חבורה של חובבי טיסנאות, הגיקים של אותם ימים, הציעו פתרון מקורי שבאמת עבד: הם הרכיבו מצלמת סטילס על טיסן ממונע שנשלט מרחוק וכיוונו אותה לעבר הקרקע. אל מתג הצמצם הם חיברו סרוו שהופעל דרך השלט, וכאשר הטיסן היה מעל המטרה – המטיס היה מפעיל את מתג הצילום בשלט, והמצלמה בטיסן הייתה מצלמת תמונה ושומרת אותה על גבי פילם (זוכרים?). לאחר הנחיתה היו התמונות בפילם נלקחות לפיתוח ולהגדלה – ממש כמו שנעשה בגיחות הצילום המאוישות, אך הפעם בלי לסכן אף טייס.

עוד ב-Geektime:
גם לחם וגם עוגות: גלולה חדשה תמנע רגישות לגלוטן
ישראלי פיתח התקן שמצלם וידאו ב-360°, התוצאה לפניכם

ואכן, לאחר מספר ניסויים מוצלחים במרכז הארץ יצאו הטיסנאים למשימתם הראשונה. הטיסן נשלח אל מעבר למימי התעלה – ולמעשה הוא המריא מהגדה הישראלית, עבר מעל סוללות הטילים המצריות וקיבל את פקודות הצילום מהקרקע. לאחר שהטיסן שב בשלום לבסיסו והתמונות שבפילם פותחו, היה כבר ברור לכולם – המזל"ט (מטוס זעיר ללא טייס) נולד, ושיהיה במזל"ט.

המזל"ט מתבגר והופך לכטב"מ

פחות מעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1978, כבר הוקמה יחידת המזל"טים הראשונה בצה"ל והוכפפה לחיל המודיעין. אם אותו מזל"ט ראשון על גדות התעלה טס למרחק של כמה מאות מטרים בלבד ונשא מצלמת סטילס סטטית השומרת תמונות על גבי פילם - הרי שכאן כבר דובר על דור העתיד: מזל"ט חדיש יותר – "סורק" שמו, שפותח על ידי חברת תדיראן (כן, כן, זו של המקררים משנות השבעים) והופעל על ידי יחידת המזל"טים. באותן שנים הסוקר כבר נשלח למרחק של עשרות ק"מ, טס באופן אוטומטי, נשא מצלמת וידאו מתכווננת וסיפק סרטים הנצפים בזמן אמת בקרון השליטה והבקרה. המערכת המפוארת הזו הייתה סודית לגמרי, ורק מעטים בחיל המודיעין ובצה"ל ידעו על קיומה. מיותר לומר שמדובר ברעיון ישראלי: לאף צבא בעולם לא היה אמצעי איסוף דומה.

בחלוף השנים, עם הצטברות הניסיון וההצלחות המבצעיות, הלך וגבר הביקוש למזל"טים, ובהתאם גם השתכללו יכולותיהם – החל מטיסות לטווחים רחוקים יותר, דרך מצלמות בעלות זום גדול יותר וכלה בצילומי צבע וצילומים בלילה (אינפרה אדום). יכולת הולידה הצלחה, וכל הצלחה הולידה צורך חדש – במעגל כמעט בלתי פוסק של שיפור והתפתחות. גם הצבא האמריקאי וצבאות זרים נוספים הוכנסו בסוד העניין, והמזל"טים הישראליים הפכו ללהיט עולמי. מאז הפך המזל"ט לכטב"מ (כלי טיס בלתי מאויש), וכיום היקף שוק המזל"טים לשימושים צבאיים מגלגל מעל חמישה מיליארד דולר בשנה.

ממזל
הסורק, המזל״ט הראשון

 

הכטב"מ (כמעט) משתחרר לאזרחות

המעבר של הכטב"מ לעולם היישומים האזרחיים היה צפוי ומתבקש – ואכן, התעשיות הביטחוניות הישראליות השקיעו זמן ומאמצים כדי לחדור לשווקים אדירים אלו. עם זאת, יצרניות הכטב"מ נתקלו בשני חסמים עיקריים – ואלו מנעו ממערכות הכטב"מ הצבאיות להתפתח בשוק האזרחי.

הרגולציה הייתה החסם הראשון. אף על פי שחלפו למעלה משלושה עשורים מהיום שהכטב"מ הראשון נשלח למשימה צבאית, לא התפתחה באף מדינה חקיקה מסודרת לגבי הפעלתם החוקית של כלי טיס בלתי מאוישים במרחב האזרחי. גם כשכבר היה ברור לאן מועדות פניה של התעופה האזרחית, התהליך לא התקדם – ובירוקרטים כילו שנים רבות וטובות בדיונים אין קץ ובסוגיה איך מערכות אלו ישולבו במרחב האזרחי באופן שלא יסכן את ביטחונם של אזרחים תמימים. על דבר אחד הסכימו כולם: כל עוד זה לא מוסדר בחוק, כל עוד אין תשתית רגולטורית והשימוש במערכות אלו אסור, אין טעם להשקיע בפיתוח של מערכות אזרחיות.

המחיר היווה חסם משמעותי לא פחות. כל עוד מערכות הכטב"מ היו בגדר פנינה טכנולוגית ייחודית, וייצורן היה נחלתן של מדינות בודדות בלבד (ובראשן ישראל – החלוצה והמשתמשת המבצעית העיקרית באותן שנים), היו מערכות אלו וכל הטכנולוגיות הקשורות אליהן תענוג מאוד, אבל מאוד יקר. כמה יקר? ובכן, כטב"מ במשקל של חמישה ק"ג, המסוגל לטוס שעה אחת לטווח של עשרה ק"מ, עולה כמו שני רכבי מרצדס יוקרתיים, מחירן של מערכות גדולות יותר הגיע לעשרות ואף למאות מיליוני דולרים – לא משהו שחקלאי חובב צילום מהעמק יכול להרשות לעצמו.

נוכח האלטרנטיבות שהיו קיימות בתחום התעופה האזרחית (כגון מטוסים ומסוקים קלים לצילום אווירי), לא ניתן היה להצדיק כלכלית שימוש אזרחי בכטב"מ. שימוש בכתב"מ היה מייקר מאוד כל פרויקט, כמעט ללא מתן ערך מוסף אמיתי – והתוצאה הייתה שחדירה לשוק האזרחי נתפסה כחלום רחוק ויקר.

ממזל
איתן – כטבמ של חיל האוויר. 27 מטר מוטת כנפיים.

 

ומי הציל את המצב?

אך בינתיים, מחוץ לגדרות הגבוהות של המפעלים הביטחוניים – וממש מתחת לאפם – התחוללה מהפכה, די רועשת אך גם שקטה. ומי היו אחראים למהפכה? ניחשתם נכון – הגיקים. בדומה לאותם חובבי טיסנים שלפני 45 שנה המציאו את המזל"ט הצבאי חזרו הגיקים בגלגול אקסטרימי במיוחד, כיאה למאה ה-21, והמציאו אותו שוב – אך הפעם על אזרחי. הרחפן נולד.

כדרכם של גיקים, ובמיוחד הטיסנאים שבהם, הם לא עשו לעצמם הנחות: הם ישבו בבית, פירקו והרכיבו, ניסו ובדקו, הטיסו וריסקו – אך הפעם, להבדיל משנות השבעים, הם לא עשו זאת בסודי סודות, במחשכי סדנאות צבאיות ובמימון ממשלתי, אלא בשיתוף פעולה בין גיקים גאים מרחבי העולם, לאור יום, על חשבון דמי הכיס שלהם – רוכבים על רשת גלובלית במהירות האור, משתפים ידע וניסיון בזמן אמת, שואלים שאלות בפורומים משותפים, רוכשים רכיבים משוכללים וזולים בחנויות אינטרנטיות בהונג-קונג ומפתחים תוכנה בקוד פתוח.

הגבולות נפרצו. מנועים חשמליים זעירים, בקרים קטנטנים, טייסים אוטומטיים בגודל של קופסת סיגריות, אמצעי תקשורת דיגיטלית זולים, רכיבים שבתעשיות הביטחוניות היו חלומות רטובים ויקרים ושעלו עשרות ומאות אלפי דולרים – כל אלו הפכו בעולם הגיקים האינטרנטי לנחלתם של רבים.

הזמינות הבלתי נתפסת של ידע וטכנולוגיה הובילה מהר מאוד לפיתוחם של מזל"טים קטנים ומשוכללים ביותר, בעיקר מסוג הרחפנים. עלות הייצור והפיתוח של רחפנים אלו, הנחשבים נוחים ופשוטים יותר לשימוש ממטוסים בעלי כנף קבועה, הייתה אחוז בודד מעלותם של כטב"מים צבאיים – ולמעשה מחסום המחיר נפרץ בענק.

וכשהרחפנים החלו להימכר ברחבי העולם (עד היום, אגב, נמכרו כבר למעלה משלושה מיליון רחפנים) ונוצרה אלטרנטיבה אמיתית בשוק האזרחי, קרה דבר נוסף: נוצר ביקוש. הביקוש הוביל לשימוש, והשימוש יצר מציאות חדשה בשטח – מציאות שחייבה התייחסות וחקיקת חוקים מתאימים. ומי אם לא אנחנו, הישראלים, מתאימים להוביל את עולם התעופה החדש הזה ואת האופן שבו הוא מתנהל?

רן קליינר הוא מפעיל ומפתח מערכות כטב"מ למעלה מ-20 שנה, לשעבר מנהל חדשנות – מפעל "מלט" התעשייה האווירית. כיום פועל לקידום שימושים אזרחיים בכלי טייס בלתי מאויישים.

הכתבה פורסמה במקור ב-Geektime