"במשך שנה וחצי התעללו בדוד-אל פיזית ומילולית בכל יום מחדש, עד אותו היום שזה הגיע לפייסבוק. כשהוא נכנס הביתה וראה את כל מה שכתבו עליו, זה כנראה היה יותר מדי בשבילו. כשמצאנו אותו לאחר המעשה הפייסבוק היה פתוח על אותם דברים מפלצתיים שכתבו עליו הבנים בכיתה", כך מספרת לימור מזרחי, אמו של דוד-אל ז"ל, שלפני כשלוש שנים, בגיל 15 וחצי, שם קץ לחייו בתלייה.
איך לא נעשה דבר כדי למנוע את ההתאבדות? לפי מזרחי התשובה ברורה: דוד-אל לא הראה שום סימני מצוקה בבית, והמשפחה לא ידעה לרגע מה עובר על הנער. "הוא לא שיתף אותנו בשום דבר ממה עבר עליו, כנראה כי הוא היה מאוים. רק למחרת הגיעה אמא ששפכה בפנינו את כל מה שהבן שלה יודע. המורה לא אמרה דבר על מה שמתרחש בכיתה, מנהל בית הספר לא לקח אחריות והילדים לא נענשו. לא נעשה שום דבר כדי למנוע את המקרה הבא", אומרת מזרחי בכאב. "חייבת להיות מערכת הרתעה כלשהי".
הטרגדיה של משפחת מזרחי היא לא דבר נדיר: בשבוע שעבר התאבד נער בן 12 מבאר שבע בתלייה בחדרו במהלך הדלקת נרות משפחתית. בתחילת השבוע ניסה נער בן 13 לשים קץ לחייו. המועצה לשלום הילד פרסמה השבוע נתונים שמעידים על פער עצום בין מספר ניסיונות ההתאבדות שדווחו והגיעו לחדר המיון לעומת מספר בני הנוער שניסו להתאבד בפועל. בעוד שמספר המקרים שדווחו הגיעו ל-743 ניסיונות אובדניים בשנת 2012, ו-700 מקרים בשנת 2011, מחקר שערך פרופ' יוסי הראל פיש מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת בר אילן, כחלק ממחקר בינלאומי על התנהגויות סיכון בקרב קטינים, קובע כי 6.8% מבני הנוער המשתתפים דיווחו על ניסיונות התאבדות בשנת 2011. זאת אומרת ש-5,982 ילדים ובני נוער מנסים להתאבד בשנה.
"מכירים שיטות להתאבד?"
"הניסיונות לחתוך את עצמי התחילו בגיל 14 בערך", מספרת שני, היום בת 16, מאזור ירושלים. "במשפחה הייתה תקופה של שפל: הרבה ריבים בבית, אבא שלי קיבל שבץ בפעם המי יודע כמה, עברנו לגור תקופה מסוימת אצל אחותי ואני הייתי אמורה להיות הסלע האיתן של אמא שלי. הרגשתי שאני המבוגר האחראי בבית. גם בבית הספר זאת הייתה תקופה לא טובה. התאהבתי במישהו וקרו בינינו הרבה דברים אבל הוא גרם לי להרגיש ממש לא טוב עם עצמי. הוא נעלם וחזר כל הזמן בלי שהבנתי למה וגם הציונים שלי התחילו להתדרדר".
שני מספרת שהרגישה שהיא ממש לבד. "האפשרות לפגוע בעצמי, לנסות לשים לכל זה סוף ולברוח, הייתה נורא מפתה. הרגשתי שעם טיפה מאמץ אני מסיימת עם הכל. כשקורים יותר מדי דברים סביבך שאת לא יכולה להתמודד איתם ואין לך למי לפנות, את פשוט קורסת. בא לך להפסיק את זה, אז הייתי חותכת את עצמי. המחשבות על לסיים עם זה היו באות והולכות".
לפני כשנה, אחרי חודשים שבהם לא ניסתה לפגוע בעצמה, עלו שוב אותן המחשבות. שני החליטה לספר עליהן לחברה והיא מצידה סיפרה לה על קבוצה ששמעה עליה: "פרויקט הפרפר". החברה אמרה לה שעליה לצייר פרפר על מפרק היד, ולקרוא לו על שמה. "בכל פעם שאת רוצה לחתוך", היא אמרה לה, "תחשבי שאת הורגת אותי". מאז שני הצטרפה לקבוצת הפייסבוק "פרויקט הפרפר" – קבוצה שפתחו בני נוער ישראלים בעקבות פרויקט מקביל שהחל בארה"ב ומונה מעל 5,100 ילדים ובני נוער. מטרת הקבוצה היא להוות מעין קבוצת תמיכה, ומרבית הפעילים בה הם בני נוער בגילאי 16-12. את הקבוצה הקימו 10 נערות ונער אחד, והיא צוברת תאוצה בשנה האחרונה. והיא לא היחידה. "זה התחיל לפני שנתיים בארה"ב אבל מהר מאוד הגיע גם לארץ", מספר גלעד האן, חוקר עבירות ופשעי מחשב שמעביר הרצאות להורים ולבני נוער. "בהתחלה זה הגיע לפורומים של ילדים ובני נוער ובהמשך עבר לקבוצות ברשת החברתית, וכיום יש כמה קבוצות עיקריות כאלה. קיבלתי פניות מהורים, יועצות בית ספר וגם ממנהלת בית ספר גדול מאוד בשרון, שסיפרו לי שילדים מסתובבים בבית הספר עם ציור של פרפר על היד ושאלו מה כדאי לעשות לגבי הקבוצות האלה. אני נתקלתי בעשרות מקרים של ילדים בארץ, בעיקר בנות, שנכנסו לפרויקט הזה עקב מצוקה וחיפשו שם תשובה לכאב שלהם".
"בשנה שעברה היה לי שוב רגע של שבירה", נזכרת שני. "רק אז פניתי לאמא שלי וסיפרתי לה על זה. היא בכתה הרבה, ואני בכיתי איתה. הסברתי לה שאני צריכה שהיא תהיה פה. אני מרגישה שהפרויקט הזה הציל אותי, כי כשיש לי פרפר על היד עם שם של מישהו שקרוב אליי, זה אשכרה אומר שיש מישהו שדואג לי. לחתוך את היד זה כבר לא אומר לפגוע בעצמי, זה אומר גם להרוג אותו".
קבוצות פייסבוק נוספות ופורומים לאותם גילאים עוסקים גם הם בנושא ההתאבדויות. אחד מהם הוא "פרויקט חתכים", שהקימו שני ראפרים צעירים, עומרי קטרי (20) ואלדור מריע (22), זמרת ישראלית בשם טלי מלאכי (26) ואלי קריחלי (18). "הפרויקט התחיל לפני חודש וקצת", מספרת מלאכי. "לעומרי ולאלדור יש המון מעריצים ובקבוצות שלהם שמנו לב להמון סטטוסים עצובים של בני נוער. התחלנו מצ'אט קבוצתי אינטימי כדי להבין מה מפריע להם, ופתאום הם נורא נפתחו והנושא של הפגיעה העצמית עלה שוב ושוב".
"ביקשנו מהם לכתוב את הסיפורים האישיים שלהם לשלוח לנו", מוסיף אלדור מריע. "קיבלנו מאות סיפורים קשים ביותר, מתוכם בחרנו שלושה שריגשו אותנו במיוחד והפכנו אותם לשיר". במקביל לתהליך כתיבת השיר נפתחה גם קבוצת הפייסבוק הסגורה. תוך שבוע צברה הקבוצה 1,000 חברים ולאחר כחודש הגיעה ל-2,000 בני נוער. שיטוט קצר בקבוצה עשוי להחשיך את עיניו של כל הורה: מעל 20 פוסטים מתפרסמים מדי דקה, חלקם של בני נוער שמשתפים בתחושותיהם ומפרסמים תמונה, חלקם מתייחסים לקבוצת הזמרים, רבים מספרים על הרצון לפגוע בעצמם.
"יש שיטות להתאבד? כאילו לא חתכים וצומי וכל הבולשיט. שיטה לגמור את זה?", שואלת אחת הנערות בקבוצה, והחברים האחרים מנסים לשנות את מצב רוחה. "מחר אני וההורים נוסעים לירושלים אבל לא כל כך בא לי פתאום", כותב נער אחר, "בא לי להישאר בבית ולגמור אחת ולתמיד את החיים האלה". אחת מחברות הקבוצה מעלה תמונה של חבל תלייה לצד המילים: "מי פה היה רוצה להכניס את הראש שלו לתוך החבל הזה?", אבל זה כבר יותר מדי מבחינת מנהלי העמוד, שמסירים את התמונה מיד. אחת הנערות הפעילות בקבוצה מספרת שקיימות עוד למעלה מעשר "קבוצות תמיכה" בוואטסאפ. בכל אחת מהן 50-15 בני נוער.
"בהתחלה, עם הקמת העמוד, בני נוער היו שולחים לנו תמונות מזעזעות ומשתפים אותן בעמוד", מספרת מלאכי, ומציגה תמונות של בני נוער שותתים דם. "מאותו רגע התחלנו להסיר פוסטים שיכולים לעשות רע או להשפיע לרעה על חברים אחרים. במצב כזה הדבר הראשון שאני עושה זה לברר מי שיתף או שלח את התמונה, מבררת את הטלפון ועושה איתו שיחה. במקרים קשים אנחנו מפנים אותם לגורמים רשמיים או אפילו מתקשרים למשטרה בעצמנו. לא מזמן מישהי הודיעה על זמן ואופן שבו היא מתכוונת להתאבד, והזמנו משטרה שתעצור אותה. היא בסוף הודתה לנו. אתמול למשל הייתה מישהי שאיימה במשך כל היום לפגוע בעצמה. רק בסוף היום הוצאנו ממנה שחבר של אבא שלה מתעלל בה. שכנענו אותה להתלונן והיום היא אמורה להתייצב במשטרה".
צריכים את העזרה בדחיפות
אבל מרבית בני הנוער שכותבים את אותם פוסטים לא באמת מעוניינים לשים קץ לחייהם. מרין ליבמן, פסיכולוגית קלינית המטפלת בילדים ובבני נוער במרכז ד"ר טל, מסבירה כי צריך להבדיל בין תופעת החיתוך העצמי למטרת אובדנות, לבין חיתוך עצמי למטרת פגיעה בלבד. עם זאת, היא מדגישה שגם החיתוך העצמי התמים לכאורה מסוכן ודורש טיפול. "חיתוך למטרת פגיעה עצמית היא משהו שלרוב מייחסים להתנהגות גבולית: אנשים שמאופיינים בהתנהגות פחות מבוקרת, מבולבלים, חסרי כיוון שמחפשים להיתלות בגורמי תמיכה סביבתיים", היא אומרת. "בהרבה מקרים רק דרך החיתוך הזה הם מרגישים שהם חיים. יש כאלה שרק דרך החיתוך בעצם מביעים מצוקה".
ליבמן מדגישה כי לא כל ילד או נער שסובל מחרדה, מדיכאון או מבלבול יפגע בעצמו, אך מסבירה כי "הבעיה מחמירה עם התפתחות הטכנולוגיה והרשתות החברתיות. בגיל הזה הם מתרחקים מההורים ופונים יותר לבני גילם לקבלת תמיכה", היא מסבירה. "אותו ילד מבולבל ורגיש שנתלה על מה שאחרים יגידו לו, ורואה שככה ילדים אחרים בגילו מתמודדים, יכול לראות בזה משהו קסום או קול".
מנהלי "פרויקט חתכים" מתנגדים לטענה שהקבוצות עלולות להשפיע לרעה, לפחות לא בקבוצה שלהם. הם מסבירים שפוסטים שעלולים להשפיע או לפגוע מוסרים מהקבוצה, ושבני נוער רבים מספרים שהקבוצה הצילה אותם בזכות התמיכה שקיבלו. אך גם מלאכי מודה שכמנהלי הקבוצה, הם חשים צורך בליווי מקצועי. "הקבוצה חדשה כל כך, והכל קרה כל כך מהר, ולכן לא הספקנו לרתום אנשי מקצוע אבל אנחנו בהחלט מחפשים כרגע יועצים ועורכי דין וגם ספונסרים לפרויקט הזה", היא אומרת. "לצערי, הרבה בני נוער בקבוצה איבדו אמון בגורמים מקצועיים כמו פסיכולוגים, מורים, יועצות ולפעמים גם הורים – ולא מוכנים להיפתח בפניהם. לכן המטרה היא שאנחנו נהיה החוט המגשר בין אנשי המקצוע ובין הנערים והנערות, והם ינחו אותנו איך להתנהל".
ליבמן סבורה שהליווי המקצועי צריך להתחיל בהקדם. "אם יש מסר שהייתי רוצה להעביר פה – זה לאותה נערה או אדם שמנהלים קבוצות כאלה: לנהל קבוצה כזאת לבד ללא הכשרה מקצועית זה מסוכן", היא אומרת. "צריך לדעת מתי להפנות לטיפול או לעזרה מקצועית ולעקוב שאותו ילד באמת פנה ומקבל אותה. אחרי הכל, נער שעושה דבר כזה, גם אם לא באמת התכוון להתאבד באותו הרגע, קורא לעזרה ולא יודע איך להשיג אותה. הוא כנראה צריך אותה בדחיפות".
סיפורו של דני (שמו האמיתי שמור במערכת), בן 13 וחצי מאריאל, מבהיר למה כל כך דחוף להעניק לנערים עזרה. הוא הצטרף לקבוצות "חתכים" ול"פרויקט הפרפר" לאחר שסבל מהתעללות במשך שנים ארוכות. "כבר מכיתה א' אני סובל מהצקות", הוא מספר ל-mako. "הייתי ילד קטן ושמח שלא הבין למה צוחקים עליו ולא התייחס לזה כל כך, אבל מאז התבגרתי והבנתי שזה רציני. זה הגיע גם למכות. יום אחד, לפני ארבעה שבועות בערך, התחילו לתת לי אגרופים ובעיטות ישר באמצע הרחוב. אבא שלי ואני הלכנו לתחנת משטרה, אבל פשוט כבר לא יכולתי יותר".
במחשבה לאחור האם מבינה שמשהו ממה שהביע בנה ברשת החברתית התפספס, שאם היו מזהים אותו קודם, אולי גם הניסיון הזה היה נמנע. "בשבוע האחרון אנחנו שקועים לחלוטין בו ובמצבו, ולא הספקנו לחקור לעומק מה בדיוק גרם לזה", היא אומרת ונאנחת, "עכשיו, אחרי כל מה שקרה, נתחיל גם לבדוק מה קורה שם בפייסבוק".
בכל כיתה יש ילד אובדני
האם יש קשר בין הצטרפותו של דני לקבוצות הפייסבוק ובין הניסיון לפגוע בעצמו? תלוי את מי שואלים. "מטרת הקבוצות האלה היא טובה, אבל אין בהן ידע מקצועי והעצות שהילדים מקבלים מילדים אחרים לרוב אינן נכונות", מדגיש החוקר גלעד האן. "כשכולם מדברים על זה ביניהם, זה נהיה דבר קול וטרנדי. מה שקורה במצבים האלה הוא שנוצרת תחרות על מי מעז יותר. זה מעודד אותם לחוות את החוויה, לעשות את הניסיון הראשון והשני, בדומה לקבוצות בנושא אנורקסיה".
כך קרה למשל במקרה של ח' (14), שסבל מנידוי חברתי ופגע בעצמו לא פעם. "צוחקים עליי שאני שמן יותר מאחרים ומכוער יותר", הוא אומר. "הבנתי שאין לי סיכוי כל כך למצוא חבר אמיתי, אז ניסיתי באינטרנט. עברתי בין קבוצות ואז הגעתי לקבוצת מעריצים של ג'סטין ביבר וראיתי שילדים שם פוגעים בעצמם. הם העלו תמונה של החתכים שלהם בוורידים ורשמו: 'סליחה, אבל זה הדבר היחיד שעזר לי ויעזור לי'. אמרתי לעצמי: 'אולי זה באמת עוזר?' וגם ראיתי שמתייחסים אליהם כשהם עושים את זה וניסיתי גם. ככה זה התחיל".
מה ההורים כן יכולים לעשות כשהילד לא משתף? אפליקציות ותוכנות מחשב חדשות שמתווספות כל הזמן מנסות לתת מענה. אחת הבולטות בהן היא אפליקציית הפייסבוק החינמית "רמזור – השגחה באהבה", העוסקת בניטור מידע בפייסבוק של הילד על פי נושאים כמו חרמות, אלכוהול וסמים, אובדנות וחברים חריגים שהתווספו לרשימה ומתריעה בפני ההורים ברגע שמתבצעת בפייסבוק של הילד פעילות חריגה – מבלי לחדור לפרטיות הילדים. בחברה מספרים שבחודשים האחרונים, בעקבות ריבוי המקרים של בני נוער שחותכים את עצמם, הוסיפו את המילים הרלוונטיות למערכת, ובשבועיים האחרונים המערכת זיהתה למעלה מ-100 פוסטים או צ'אטים של ילדים המתארים מצוקה נפשית כלשהי.
לימור מזרחי, אמו של דוד-אל ז"ל, מרצה בימים אלה בפני הורים ותלמידים ברחבי הארץ בנושא. היא מדגישה שלפעמים לא מספיק לשמור על הילד שלך. "דוד-אל היה ילד שמח ולא היה בדיכאון ולא הראה שום סימן לכך", היא אומרת. "לכן אני מדגישה בפני ההורים שצריך לנסות לדובב את הילדים כמה שיותר, לא ממקום של חטטנות, אלא כחברים, בשיחה פתוחה. לילדים, מנגד, אני אומרת שחייבים לפתוח את הפה ולספר. הילדים שהתעללו בדוד-אל לא נענשו, ולא נעשה שום דבר כדי למנוע את המקרה הבא. אני מצפה משר החינוך ומחברי הכנסת שיפעלו למען חקיקה שתאפשר ענישה, כי חייבת להיות מערכת הרתעה כלשהי. זה לא סוד: בכל הארץ, בכל בית ספר, ובכל כיתה יש דוד-אל".