היא לא ידעה שהיא עוזרת לאיראנים. אורנה נאור, צלמת בת 61 מתל אביב, מצאה את עצמה מצ'וטטת עם "אדם" בטלגרם ובאינסטגרם במשך חודשים. הוא התעניין בתנועת המחאה נגד נתניהו שבה היא פעלה, וביקש שתשלח לו תמונות שצילמה מההפגנות נגד נתניהו. הוא הבטיח להפיצן בחשבונות שלו. היא שלחה.
היא לא היתה היחידה. גם ניצן שטייגליץ מצא את עצמו משוחח בוואטסאפ עם "אדם" ושולח לו לבקשתו תמונות מהפגנות מחאה פוליטיות. שטייגליץ, כך דווח השבוע בניו יורק טיימס, החל לחשוד בשלב כלשהו שמדובר בסוכני שב"כ. הוא פנה לארגון פייק ריפורטר, שכבר חשף בעבר פעילות איראנית במטרה להתערב בשיח הישראלי ולזרוע כעס וחוסר אמון. פייק ריפורטר בדקו ואמרו לו - "אדם" הוא לא סוכן ישראלי. הוא סוכן איראני.
יש סיכוי לא רע שגם אתם שוחחתם עם סוכן איראני מוסווה ברשת, או שנחשפתם לתכתובות או למסרים שהם משגרים. ארגון פייק ריפורטר חשף מערך איראני נרחב שביצע מבצעי השפעה במספר פלטפורמות, אסף מידע, ניסה לגייס סוכנים, התערב בבחירות והפיץ דיסאינפורמציה במה שפייקרי פורטר מכנים "ההתערבות הזרה, הגדולה והמתוחכמת ביותר שנחשפה בישראל". אם זה נשמע לכם מוכר - זה בגלל החשיפה הזאת שלנו לפני שלושה חודשים על ההתערבות האיראנית בבחירות.
חשיפה ראשונה:
בבחירות 2020 גילתה מדינת ישראל התערבות נרחבת של מדינה זרה במטרה להשפיע על תוצאות הבחירות, ולהביא לבחירתו של בני גנץ ולתבוסתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
את החשיפה הבאנו בסרט "הקרב על המוח: תעשיית השקרים".
כאן לצפייה:https://t.co/JOLK1NzUR1@KesheTV @mako_feed pic.twitter.com/hltwyl58EB
אז מה ההבדל? שהפעם האיראנים הפיצו את המסרים שלהם בקבוצות אישיות וסגורות כמו וואטסאפ, טלגרם - מקום שבו קשה יותר לעלות עליהם, ולא באופן גלוי בפייסבוק או טוויטר, שם הם נחשפים על ידי הפלטפורמות עצמן. הם חדרו לקבוצות קטנות, שכונתיות. למשל - כאלה של מארגני הפגנות מקומיות. הלינקים של הקבוצות הופצו חופשי באינטרנט. והאיראנים השתמשו בהן כדי להפציץ תמונות כאלה. אחרים כבר לקחו אותן הלאה.
לפי גורמי מודיעין שמצוטטים בטיימס, המשוואה ברורה מאוד - הרשתות החברתיות מאפשרות לגורמים שרוצים את רעתנו להפנות אותנו, הישראלים, איש נגד רעהו. ככה פשוט. הקיצוניות שלנו - טובה בעיניהם. לשתי השאלות עוד אין למדינת ישראל המתוחכמת תשובה - מה עושים נגד האיראנים, ומה עושים נגד הרשתות.
טיפול ההמרה של גוגל
מדינת ישראל מובילה את העולם בחיפוש אחרי טיפולי המרה. את הנתון הזה פרסמה גוגל עצמה בימים האחרונים, לאחר שגילתה כי כאן אצלנו בישראל נמצא שיעור הגולשים הגבוה בעולם שמחפשים מידע על טיפולים ל"תיקון" הזהות המינית. מה זה עושה, האם זה עובד, כמה זה עולה ומי מעביר אותם. הבעיה היא שטיפולי המרה הוגדרו כבר על ידי גורמי מקצוע כלא יעילים אלא מסוכנים. הם לא יכולים להמיר את העדפתו המינית של אדם, כי אי אפשר לעשות זאת. זו אינה בחירה. הם כן עלולים לשלוח אותו אל מחוזות הדיכאון, התסכול והאובדנות.
כאן גוגל לא ישבה בחיבוק ידיים. היא יזמה קמפיין, שמצמיד לחיפוש מידע רלוונטי ומקצועי בשיתוף עם ארגוני גאווה. וראוי להחמיא לה על כך. אחרי שדיברנו כאן לא מעט על ההקצנה והקיטוב, על הבדידות והדיכאון שהאלגוריתמים מחדירים לחיינו, הנה דוגמה חיובית לאיך ענקית טכנולוגיה לא מתעלמת מהנזק שהיא עוזרת לחולל - במקרה הזה, להפנות מחפשים תמימים לידיהם של שרלטנים חסרי מצפון שמציעים טיפולים מסוכנים - אלא עושה צעדים אמיתיים כדי להילחם בהם. עכשיו קחו את זה ותשכפלו לכל המקומות שבהם אלגוריתם חסר מצפון מחולל נזקים בחברה ובמדינה. אפשר להחיל בפסקה למעלה.
מקום 59 בעולם
מה מהירות הגלישה שלכם בבית? מאה, מאתיים, ביטים, בייטים, למי אכפת?
אכפת מאוד. מהירות גלישה זה לא עניין לגיימרים או למורידי סרטים. בשנה האחרונה הבנו שמהירות גלישה זה כמה עבודה נספיק לעשות, כמה יהיה נוח לנו ולילדים ללמוד, האם נצליח לקבל שירות מהרופאה, או האם נוכל לתקשר עם חברים ומשפחה. הסכמנו שזה חשוב? יפה. אז איפה ישראל בסיפור הזה? במקום 59 במהירות סלולרית, אחרי אלבניה, ויאטנם או מרוקו. בגלישה מהבית אנחנו במקום 27 - שזה נשמע לא רע, אבל זה בניכוי חרדים וערבים, שעשרות אחוזים מהם בכלל לא מחוברים. מהירות גלישה מקרבת את הפריפריה, מספקת שירותים טובים יותר מהמדינה, ומגדילה לכל אחד מאיתנו את ההכנסה. ממש כך.
אז איך הסטארט-אפ ניישן עדיין תקועה כל כך למטה? בואו נראה. בארבע השנים האחרונות – קדנציה אחת - כיהנו במשרד התקשורת אחרי בנימין נתניהו גם צחי הנגבי, איוב קרא, דודי אמסלם, יועז הנדל, בני גנץ, איתן גינזבורג, ועכשיו שוב יועז הנדל. ככה קשה מאוד לקדם משהו. בשנה האחרונה אנחנו במגמת שיפור, אבל, השר הנדל, יש לך עדיין לא מעט עבודה. כי הטבלה לא משקרת.
>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: "דון קישוט"
>> בזמן שעבדתם: פודקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד