הוויתור הכי מבהיל ומדכא לא קרה השבוע מצד אחת המפלגות בכפר המכביה.
הוא קרה בשנתיים האחרונות. מי שוויתר הם אנחנו, האזרחים. ויתרנו על הפרנסה ועל החינוך ועל הפקקים. במקום להתעסק בעתיד שלנו - אנחנו מתעסקים בעתיד של הפוליטיקאים. במקום לשאול איך מקדמים את התעסוקה שלנו - התמקדנו באפשרויות התעסוקה של נתניהו, גנץ ולפיד, בנט ועבאס. במקום לחם - לקחנו שעשועים, והפכנו לחלשים יותר, מפגרים יותר, עניים יותר, סולידריים פחות, בטוחים פחות.
הדבר המדהים והעצוב הוא שככל שהמצוקות שלנו ואי הוודאות מעמיקות יותר - אנחנו מעדיפים להתמקד יותר בבובות הגרב שממלאות את אולפני הטלוויזיה. עתידם של האדונים שסוחרים ביניהם בתפקידים חשוב לנו יותר מעתידנו ומעתיד הילדים שלנו. זה עיוות מטורלל, ואי אפשר להתכחש לתרומה של התקשורת, העיתונות והפידים לקרוסלת האדרנלין הזאת. מה לעשות, המפגינים הרוקדים מחוץ לביתו של ניר פאקינג אורבך מצטלמים טוב יותר מהסכמי השכר של המורים או מהפקקים. אנחנו מתבלבלים לחשוב שהם גם חשובים יותר. הם לא. הדופמין שמציף את המוח שלנו בתגובה לצרחות באולפנים ובציוצים הוא העורך הראשי של המהדורות ושל האלגוריתמים ששולטים בפיד.
המינוי לא חשוב
הדבר החשוב ביותר שהממשלה הבאה יכולה לעשות זה להזיז את עצמה ואת הפוליטיקה ממרכז סדר היום. מערכת הבריאות הצטיינה סביב הקורונה? אולד ניוז. את חגיגות הניצחון החרימו השבוע מנהלי 7 בתי חולים במחאה על היעדר תקציבים. ידעתם שאנשים עדיין מחכים חודשים בתור ל-MRI, ושמתמחים עדיין נוהגים הביתה מסטולים מעייפות אחרי משמרות של 26 שעות? לי לא חשוב מי יהיה שר הבריאות ומאיזו מפלגה הוא בא. יותר חשוב - יש לך תוכנית?
ידעתם שבמלחמה הבאה - נגד חמאס, חיזבאללה או הקורונה - כשבתי הספר שוב יושבתו, למשרד החינוך עדיין אין פתרון מסודר ללמידה מרחוק? ושממילא הלמידה בכיתות מכשירה את הילדים לשוק העבודה של שנות ה-80'? ושילדים בישראל מקבלים מהמדינה תנאי פתיחה שונים לחלוטין לחיים - תלוי לאיזה מגזר הם שייכים? זו כותרת ראויה. לא מעניין אותי מי תהיה שרת החינוך הבאה. אבל מה הלו"ז?
ומה עם הפקקים? זו לא גזירת גורל, אלא מעשה ידינו להתפאר, כי הממשלה לאורך שנים מתמרצת שימוש ברכב פרטי על חשבון תחבורה ציבורית. כמה טמטום, כמה עצבים, כמה זיהום ונזק כלכלי. גברתי שרת התחבורה הנכנסת-כנראה, מה את הולכת לעשות עם זה?
מותו של המכנה המשותף
אחרי שנתיים פלוס בלי ממשלה ובלי תקציב, הציבור הישראלי אמור לשבוע מהזנחה ולדרוש טיפול. אבל לא. אנחנו ממשיכים להתמגנט לציוצי שבר ואכזבה, ולהתהפנט מכל דביל שממנף את השורש ב.ג.ד ללייקים. זו לא שנאת חינם. זו שנאה שעשויה למנוע מהממשלה לקום, מכל ממשלה. זו שנאה שתג מחיר מטורף בצדה.
לא סתם אנחנו לא מצליחים למצוא מספיק ישראלים שיתמכו באותו ראש ממשלה. זה לא רק המקרה הפרטי של נתניהו וכתבי האישום נגדו. קווי השבר המתרחבים בין חילונים-חרדים, ימין-שמאל ויהודים-ערבים מרחיקים וקורעים אותנו זה מזה. גם תזכורות מהדהדות כמו הקורונה או מבצע "שומר חומות" לא הצליחו להזכיר לנו את ערימת האינטרסים המשותפים הגבוהה שמחברת בין חלקי העם. אנחנו מתמקדים רק בקווי המחלוקת, הסכסוך, הקרב והעלבון. זה לא קרה במקרה.
תאגידי המדיה הגדולים בעולם מתפרנסים מתשומת הלב שלנו, וקיצוני מבחינתם שווה לייקים שווה כסף. כולנו חיים בתחושה שאנחנו מוקפים באנשים שבטוחים שנתניהו הוא השטן, או שבנט בוגד, לפחות כמו השמאל. אנשים שמאמינים ממשלה עם הערבים היא ממשלה עם האויב, או שהגזענים חובשי הכיפה הם הנאצים החדשים. 80 האחוזים הנורמלים באמצע? הם לא שווים לייקים, וגם לא כותרות.
זו לא תופעה ישראלית - רואים אותה בארה"ב, בברזיל, בהונגריה ובמדינות רבות אחרות. אבל לישראל יש יתרון. היא לא רק מדינה שסועה - היא גם מדינה טכנולוגית, שאזרחיה מתהדרים באימוץ מוקדם של טכנולוגיות חדשות ובשעות מסך מרובות. יותר קיצוניות, יותר גסות, יותר פייק והסתה לכולם.
גם אם הממשלה הרעועה הזו תושבע על חודה של אצבע מתנדנדת, וגם אם נלך לבחירות כבר בסתיו - אין ספק שהמכנה המשותף בינינו הולך ומתמוסס. במקום שנדרוש טיפול במצוקות שלנו, אנחנו מתעלים את הכאב והרעל אחד נגד השני. שאולי, ההוא ממלחמת האזרחים, לא טעה. רק הקדים קצת את זמנו.
>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: הכניעה של הישראלים
>> בזמן שעבדתם: פודקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד