השנה היא 1999. לווין גרעיני מסתחרר לו חזרה אל עבר האטמוספירה. ההרס שהתרסקות של לווין שכזה יכול לגרום, מכניס אכלוסיות שלמות לפאניקה – פקקי תנועה, היסטריה המונית.
השנה היא 1991. הבמאי הגרמני וים ואנדרס מוציא את סרטו החדש "עד סוף העולם". בסרט, שמתרחש בשנת 1999, לווין גרעיני מסתחרר לו בחזרה אל עבר האטמוספירה.
השנה היא 1981. וים ונדרס מתחיל לחשוב על איך יראה העתיד.
העתיד הקרוב רחוק יותר מהעתיד הרחוק
קל מאוד לדמיין את המאה ה-23. מה שבדרך כלל נדרש הוא שהיא תראה בדיוק כמו ההווה של המדמיין, רק עם חפצים נוצצים יותר. מה שהופך את כל הסיפור הזה לקל במיוחד, הוא שרובנו לא נהיה בסביבה במאה ה-23, כך שגם אם פישלנו נורא, אף אחד לא יצחק עלינו.
לדמיין את העתיד עשר או עשרים שנה קדימה, לעומת זאת, זה אתגר לא קטן. כי אלא אם כן יש לכם מחלות מעניינות, יש סיכוי לא קטן שתהיו כאן עוד עשרים שנה. הפדיחה הזאת שאנחנו חשים כשאנחנו רואים את עצמנו בחליפה בצבע תכלת באלבום מהבר מצווה, או התמיהה בסגנון "מה הם חשבו לעצמם" כשאנחנו מסתכלים על הלבוש של כוכבי טלוויזיה של הערוץ הראשון משנות השבעים – זו אותה סוג של פדיחה.
יש קו מאוד מעניין בין מדע למדע בדיוני. איפה שהקו הזה נמצא, קצת לפניו, ניצב הקצה, חוד החנית, או באנגלית: The Cutting Edge, של הטכנולוגיה. הקצה מהווה את פסגת המאמץ הטכנולוגי של האנושות בנקודה מסויימת. מדובר בדברים שכבר עברו את שלב הרעיון התיאורטי, ויש להם לפחות הוכחת התכנות – משהו, אולי לא במידה הנכונה, אולי לא עם פונקציונליות מלאה, אבל משהו פיזי, שמסוגל לעשות את מה שהטכנולוגיה אמורה לעשות.
הצד השני של הקו מכיל השערות. "נראה לי שאפשר יהיה בעתיד להעביר ריחות דרך רשת החשמל". אל מול: "יש לי משהו ראשוני שמעביר ריחות דרך רשת החשמל, אבל הוא מסורבל ויקר וכרגע מוציא רק ריחות של עוגת לימון".
כשסטיב ג'ובס הציג את האייפון הראשון, הוא הפיל את העולם (ואת המתחרים שלו) מהכיסאות. אבל זה לא היה cutting edge. זה היה, לפי מיטב המסורת של אפל, טכנולוגיות מסחריות קיימות, שנארזו יחדיו באופן מחוכם ובעטיפה חלקה. האייפון אולי הקדים את שאר המתחרים בכמה חודשים, אבל הקצה לא נמצא כמה חודשים קדימה. הוא נמצא שנים קדימה.
האדונים הנסתרים של הטכנולוגיה
השנה היא 1968. במדינת ישראל רוויות האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים צריך עדיין לחכות חודשים או שנים כדי לקבל קו טלפון לבית. בתשיעי לדצמבר, כמה ימים אחרי שהביטלס הוציאו את האלבום הלבן, מתרחשת בסאן פרנסיסקו הדגמה מיוחדת. מה שלימים יוודע בתור "אם כל ההדגמות". דאגלס אנגבלרט מדגים בפני קהל של כאלף אנשי מחשבים את מחשב ה-NLS (oN Line System). אנגבלרט מראה לקהל המשתומם ממשק גרפי עם עכבר, הייפרטקסט, ועידות ווידאו, דואר אלקטרוני ועוד. אנגלברט הוא בערך ההפך מסטיב ג'ובס. יש לו כריזמה של גבינה כחושה. אבל מה שהוא מראה היה כל כך קיצוני, שנדרשו כמעט שלושים שנה עד שיהיו בשוק מחשבים שיוכלו לעשות את מה שהוא הדגים ב-1968.
הדגמות מסוג זה גורמות לך לחשוב. כמה רחוקים אנחנו בעצם מהקצה הטכנולוגי. מה יודעים רק האדונים הנסתרים של הטכנולוגיה. ומי הם האדונים הנסתרים של הטכנולוגיה?
היצרנים
התשובה הראשונה והברורה היא התעשייה. כשוים ונדרס ניסה לדמיין את העתיד, הוא הצליח לשכנע את סוני לתת לו את הצעצועים הכי, הכי מתקדמים שלהם, אלו שהם אפילו לא סיפרו עליהם לתקשורת. התוצאה היא סרט הסייברפאנק "עד סוף העולם". יש בו מצלמות דיגיטליות, ועידות וידאו, דוב שמחפש באינטרנט סרטי וידאו ב-HD. נכון, כשהם יצאו לשוק כמה שנים אחרי זה, חלק מהמכשירים נראו קצת אחרת מאיך שהוצגו בסרט. וחוץ מזה לא הצלחנו לייצר דוב שמחפש באינטרנט. אבל עדיין – קיבלנו הצצה מוקדמת מאוד למה מוגדר כ"קצה" של הטכנולוגיה בזמנו. כמה מצלמות דיגיטליות היו בסביבה ב-1989, כשצילמו את הסרט?
הפרופסורים
התשובה השניה והברורה היא באקדמיה. לפני שהוא החליט שמה שהעולם צריך זה מחשב נייד לכל ילד אפריקאי, ניקולס נגרופונטה, מי שעמד עד לא מזמן בראש פרויקט OLPC, הקים את מעבדת המדיה של MIT. מעבדת המדיה של MIT היא אחד מהמקומות שבהם עושים דברים מגניבים באמת. סוג של מפעל השוקולד של ווילי וונקה, רק בלי השוקולד. בסוף שנות התשעים הם התחילו לדבר, למשל, על מחשבים שאפשר ללבוש. לפני ארבע שנים כבר היתה להם מערכת שמסוגלת לקלוט מסרים על ידי תנועות שרירים קטנות, ולהציג מידע בהקרנה חשאית על משקפיים רגילות למראה. זה נשמע לנו מופרך גם היום, וזה היה לפני 4 שנים. היום, הם עובדים על זה.
המרגלים
מקור נוסף, ומסקרן עוד יותר, לחוד החנית של הטכנולגיה הוא הממסד הבטחוני. נכון, מצד אחד צה"ל משתמש עדיין בכלי נשק מתקופת מלחמת ויאטנם, והוציא לפנסיה את מטוסי הדקוטה שלו רק ב-2001, אחרי 53 שנים של שירות. אבל מצד שני... זוכרים את Q, איש הגדג'טים של ג'יימס בונד? אז אולי MI6 וה-CIA לא מנפקים יותר מכוניות בלתי נראות, אבל סוכנויות ביון וגופי מבצעים מיוחדים כל הזמן עסוקים בלהמציא פטנטים, שלחלקם השלכות מפתיעות.
בואו ננסה לחשוב על מודיעין אולד סקול: סוכן החשאי שמצליח להסתנן ללשכתו של מנהיג הרשע, ושותל שם מכשיר האזנה. זה קרה בשנות החמישים, זה קורה היום. ההסתננות לכשעצמה היא מבצע לא פשוט, אבל היא רק ההתחלה. המכשיר הזה שהשתלנו בלשכת האוייב צריך להקליט את השיחות שמתרחשות בחדר, או לשדר אותן אחורה. אם בחרנו להקליט, אז במכשיר ההאזנה הקטן שלנו צריך להיות נפח הקלטה עצום – מי יודע מתי אפשר יהיה לאסוף את המידע בפעם הבאה, ואנחנו לא נרצה לפספס אף שיחה, נכון? אם בחרנו לשדר, אז צריך משדר שיהיה עוצמתי מספיק כדי לא לחייב יחידת קליטה בקרבת מקום (בכל זאת, מבצר הרשע!) אבל שלא ישדר חזק מדי, במקרה שמישהו מנסה לעשות סריקת תדרים. גם אם תבחרו להקליט, וגם אם תבחרו לשדר – עדיין יש את סוגיית החשמל. הבטריה באייפוד הדנדש שלכם מחזיקה מעמד עשרים שעות. הבטריות שהפעילו את מכשירי ההאזנה של ה-CIA היו צריכות להחזיק שנים. עוד מכשיר שצריך בטריה שלא מחליפים כל שבוע הוא קוצב לב. ולכן, זה לא מפתיע שטכנולוגיית הליתיום-יוד, שמניעה את הסוללות שנמצאות בקוצבי לב של היום, נחשפה לציבור, על ידי ה-CIA בשנות השבעים.
בין הגילוי ובין החשיפה של טכנולוגיה חשאית עוברות בדרך כלל כמה שנים, ולכן אם אם הסוכנות היתה מוכנה לחשוף את הטכנולוגיה בשנות השבעים, נשאלת השאלה כמה שנים לפני כן המציאו אותה, אי שם במעבדות הסודיות בלנגלי, וירג'יניה. יש סיכוי לא רע בכלל ששה-CIA בנתה את הטכנולוגיה של היום, כבר לפני כ-40 שנה.
העניין שניצת בטכנולוגיה, ועושר הבלוגים, עיתונים ומגזינים שמסקרים אותה, גרם לכך שאת המקבילות העכשוויות ל"אם כל ההדגמות" רואים מיליוני אנשים. חלקם בתורם מקבלים השראה ממה שראו, מוסיפים קצת, וממציאים דברים חדשים. התחושה היא שהקצה קצת קרוב יותר, או נגיש יותר, ממה שהיה פעם. הסודות שמערכות הבטחון בעולם עדיין מסתירות מאיתנו, לעומת זאת, כנראה ישארו טיפה מסתוריים.