לפני כעשרים שנה קיבל אבא שלי במתנה את ה-Psion Organizer II. הפלא דמוי הלבנה הזאת היה סוג של פאלם פרימיטיבי, עם מקלדת שהכילה את כל האותיות בסדר אלפבתי, מסך בגודל שלוש שורות, ושפת תכנות בסיסית דמויית בייסיק, שגם אז לא הצלחתי להבין. הייתי מאוהב. אבי, שאינו חובב גדג'טים גדול אבל מרגיש אשם לגבי זה, נשבר לאחר מסע תחנונים של כמה שבועות והעביר אותו אלי. הייתי בגן עדן. ילד בן תשע, עם מכשיר כל כך מתוחכם. נכון שבאותו זמן קאסיו הוציאו את שעוני ה-Data-Bank הנחשקים שלהם, שעשו משהו מאוד דומה: ספר טלפונים, יומן פגישות וכולי. אבל ה-Data Bank לא נראה כמו לבנה.
חמש עשרה שנה אחר כך נפגשתי באקראי עם מישהו מחברת Psion – בחור בריטי גאה שעבד בחברה בריטית גאה, שבדיוק החליטה שהיא מוכרת את עצמה, כמנהג חברות בריטיות גאות, לחברה אחרת מהיבשת. הזכרתי לו את הלבנה הנוסטלגית. "כן, אני זוכר אותם", הוא אמר, "למען האמת, המשכנו לייצר אותם עד לפני כמה שנים בתור מסופי רכישה ניידים".
הידיעה על המשך חייו של הפסיון הדהימה אותי. היא הדהימה אותי בגלל שזה די מעניין לחשוב, בעולמנו, על שימושים למוצר שהיה בחוד החנית של הטכנולוגיה לפני 15 שנה. מצד שני, כשחושבים על זה, 15 שנה זה כלום. כי האמת הסודית היא שגדג'טים ישנים נזרקים לפח, אבל גדג'טים ישנים ממש חיים לנצח.
רמקולים שלא נראים טוב
השנה היא 1958. הסטריאו רק הומצא, ויוביל לגל של תקליטים שנהנים לעשות לנו אפקטים מיוחדים של שמאל וימין. פיטר ווקר בדיוק התקין את התיקונים האחרונים במגבר והרמקול המהפכני שהוא מתכנן: הקוואד II והקוואד ESL-57. המגברים – אחד לשמאל ואחד לימין – הם מגברי שפופרות שנראים כמו מגברי שפופרות, והרמקולים הם הרמקולים האלקטרוסטטיים המלאים הראשונים. מה זה רמקול אלקטרוסטטי? הרמקולים שיש לרובנו בבית מזיזים אוויר דרך ממברנות עגולות שמחזיקות מגנט קטן במרכזן. רמקולים אלקטרוסטטיים הם הסיוט של מעצב פנים. הם נראים כמו ארון, ובתוכם יש ממגרנה שממוקמת בין שני קטבים חשמליים, לאורך כל הרמקול. או במילים אחרות: זה נשמע הרבה יותר טוב מההסבר שלי. הרמקולים של קוואד היו ה-גאדג'ט של סוף שנות החמישים. הזקפה הזאת שיש לגברים לבנים בגילאי 24-35 כשהם רואים אייפון – בשנות החמישים זה היה לקוואד.
האייפונים הראשונים כבר שרוטים ומקרטעים, אבל הרמקולים של שנות החמישים עוד לא עזבו אותנו. זוג קוואדים, מגברים או רמקולים, במצב טוב, יעלו היום הרבה, הרבה יותר ממה שהם עלו אז. זוג קוואד במצב NOS – מילת הקסם שמשמעותה New Old Stock – סטוקים ישנים שנשכחו והתגלו זה עתה – יעלו לכם הון קטן.
ויש לזה סיבה: מערכת שלמה של קוואד עושה סאונד שקשה לשכוח. הצליל מכניס לכיס הקטן את כל מערכות הדולבי-סראונד-קופץ-בפה-מחליף-צבעים שיש בנמצא.
גדג'טים ישנים באמת, כאמור, חיים לנצח.
עט שלא כותב מתחת למים
הרמקולים והמגברים של קוואד הם דוגמה טובה, אבל הם לא לבד. לא בתחום האודיו (מגברים ישנים של leak, Marantz , פטיפונים של לין, ועוד מדהימים לא פחות ועולים לא פחות), ולא בכלל. יש אסופה שלמה של גדג'טים שהיו מושא חלומותיהם של ההורים שלכם, שעדיין מתפקדים כמושא החלומות של אנשים היום. פרקר 51, עט שיצאה לראשונה ב-1941, ממשיכה להיות כלי כתיבה נחשק היום לא פחות מאז. ומי שיכתוב בה יבין למה. תשיגו פנדר טלקסטר משנות החמישים ואתם יכולים להתפטר מהעבודה שלכם לאיזה שנה. ואם מישהו רוצה להחליף את הרולקס סאבמרינר שלו משנות החמישים תמורת סווטש חדש ונוצץ, אנא צור קשר. אני מוכן להוסיף גם חומרים על בוי ג'ורג' ומכתביות.
"כן, שמענו עליכם, אתם אספני הווינטאג' האובססיביים", אני שומע מישהו ממלמל בפינה. "גם על יצירות אמנות משלמים וזה לא גדג'טים". וכאן בדיוק הטעות. כן, אנשים אוספים מגברים ועטים, אבל אנשים משתמשים בהם. בניגוד לאוסף אמנות, אוסף טלכרטים, או אוסף חרבות, אנשים עוד משתמשים במוצרים האלו – ולמטרה שלשמה הם נוצרוהעט של פארקר כותבת חלק ונעים, הרמקולים של קוואד נשמעים חלום. הסאבמרינר של שנות השישים, שאיאן פלמינג צייד בו את הסוכן בונד בלי שום תשלום מצד רולקס, צולל לעומק של כמעט 11 קילומטר, ונראה לי שעדיין אפשר לעשות איתו כמה בריכות.
מצד שני גם לי, כמו לכל אחד ממכם, יש במגירה טלפון סלולרי ישן שאני עדיין משלם עליו. אם הייתי מוצא את המטען שלו ודוחף בו סים הוא היה עובד. אני בחיים לא אעשה את זה. למה? את השאלה הזאת שואלת אנני לאונרד בסרט הצדקני משהו, "The Story of Stuff". התשובה הצפויה של לאונרד היא שהתאגידים שטפו לנו את המוח כדי שנחשוב שמה שישן הוא לא טוב. אבל אם התאגידים כל כך חזקים, איך זה שהגדג'טים הישנים באמת מסרבים למות? למה אשים שומרים, משפצים, סוחרים ברמקולים בני חמישים שנה, אבל זורקים לפח בלי לחשוב פעמיים מכשיר דיגיטלי שמכיל יותר כוח חישוב ממה שליווה את אפולו לירח?
אחת הסיבות היא העובדה שהפורמט שהם עובדים בו ממשיך להיות סטנדרטי. הנייר הוא אותו נייר, הכבלים של האודיו הם אותם כבלים וביממה יש עדיין 24 שעות. לעומת זאת, מוצרים של ימינו ממש גרועים בזה. נגני תקליטורים לא מנגנים תקליטים. חלונות XP לא תומכת בתוכנות של חלונות 3.11. קחו עכבר מ-1995 ונסו לחבר אותו למחשב החדש שלכם. מצליחים?
מערכת הפעלה משוכללת, נוצצת וחדשה
עולם הגדג'טים חי במתח המתמיד הזה של "אפשר לעשות את זה יותר טוב". העיסוק בגדג'טים הוא עיסוק גברי – אפשר למדוד גדלים, להשוות ביצועים. למי יש יותר גדול (או יותר טוב – למי יש יותר קטן). אחת מאמונות היסוד של הקדמה היא השיפור המתמיד – הדור של היום טוב מהדור של אתמול, וזה של מחר יהיה טוב יותר. ייתכן וברמה הנמדדת זה נכון – ייתכן והשעונים של היום מדוייקים יותר, אבל ברמה החווייתית, בשלב מסויים זה מפסיק לשנות. אנחנו לא יודעים להבדיל בין פעולה שמתבצעת באלפית שניה או מיליונית שניה. בתחילת שנות האלפיים התחרות היתה מי עושה את הטלפון הסלולרי הקטן ביותר. מישהו ניצח בתחרות הזאת, אבל זה כבר לא היה מעניין.
יש שמוצאים את הפתרון הנוח לצורך מסויים, יש כאלה שממשיכים הלאה ומנסים לעשות טלפון קל בכמה מיליגרם ויש כאלה שמנסים להמציא את הצורך הבא, ואז מתחיל כל התהליך מחדש. הצורך הבא מגיע הרבה פעמים בצורת המילה "וגם" – המכשיר הסלולארי שלכם מאפשר לכם גם לדבר וגם לצלם. גם לדבר ולצלם וגם לשמוע מוזיקה. גם לדבר ולצלם ולשמוע מוזיקה וגם לגלוש באינטרנט. אבל בני אדם הם יצורים פשוטים, בסופו של דבר, פשוטים יותר ממה שמתכנני הגדג'טים חושבים.
בשנת 2007 מישהו מאוד לא צפוי הראה לנו כמה המירוץ הזה מטופש. מיקרוסופט שיחררה את חלונות ויסטה. ויסטה היתה גדולה יותר מה-XP, נוצצת יותר, ובעיקר – מיותרת. ברמה הנחווה, היא לא עשתה שום דבר יותר ממה ש-XP עשתה, או עושה היום. כן, היו לה שיפורים ושינויים. הם כבר לא שינוי. הם היו בעיקר ברמה הנמדדת, לא הנחווה.
ואז קרה משהו שעוד לא קרה בכל ההיסטוריה של מיקרוסופט: אנשים החליטו שהם נשארים עם הגרסה הישנה. אנשים שקנו ויסטה שידרגו לאחור וחזרו ל-XP. טכנולוגיה היא לא שדה שבו פונדמנטליזם, חזרה למקורות או השענות על נוסטלגיה, מופיעים הרבה. והנה זה קרה. ויסטה היתה בדיוק השיפור הנמדד, שלא התבטא בשום שיפור נתפס. אני כותב את הרשומה הזאת על מחשב בן חמש עם XP, ולא מרגיש שיש משהו שאני רוצה לעשות ולא יכול לעשות איתו. יכול להיות שהגענו לשלב התשואה השולית הפוחתת, ומי שהביאה אותנו אליו היא, למרבה האירוניה, אם כל התאגידים.
יכול להיות שהגענו למישור מסויים, לקו פרשת מים, בתחום הזה שנקרא "דברים שרוב האנשים עושים עם מחשב". ויקח זמן לא מבוטל עד שימציאו צרכים חדשים משכנעים מספיק כדי לגרום להם לעזוב. גם הפורמט שלנו – האינטרנט, לא הולך להתחלף בזמן הקרוב. מקסימום להשתכלל. תחשבו על שוק המצלמות. לפני כניסת המצלמה הדיגיטלית אפשר היה לקנות מצלמה ועדשה טובה, ולהשתמש בה במשך שנים. נדרש משהו מהפכני כמו שינוי של כל פורמט הצילום כדי להזיז את השוק.
הצורך בצילום סופק במשך שנים על ידי אותם מכשירים – עשרות שנים, בדיוק כמו שאנשים המשיכו וממשיכים לשמוע בזוג רמקולים של קוואד גם כשמסביבם משתוללים פורמטים של סראונד. תסתכלו מסביב. יכול להיות שתראו מועמדים להשתחל לרשימת הגדג'טים הישנים באמת, אלה שחיים לנצח.