ואלרי חמאתי גרה עם הוריה בחולון. אני מגיעה אליה בשעת צהריים קשוחה, אזעקות ופיצוצים נשמעים ברקע. ובימים האלה, שבהם אמני ישראל נקראים לצו 8 משלהם ומגיעים לשמח חיילים, פצועים ומשפחות מפונות – כשחמאתי רוצה להשתמש במוזיקה ובקולה, כדי לקרב ולאחד, היא נאלצת לחשוב פעמיים. "אני לא עוד זמרת שהולכת לשיר לפצועים", היא מסבירה. "אני חושבת פעמיים ומתלבטת איך יקבלו אותי. כן, אני שרה את 'הללויה' של לאונרד כהן, אבל אני שרה בערבית. האם זה לגיטימי לשיר בערבית? אני ממש חושבת על זה. סבתא שלי שאלה אותי, 'את לא מפחדת שתדפקי על דלת של פצוע ויקלטו שזו את? או שתתחילי לשיר בערבית ויגידו לך, סליחה, זה לא מתאים?'. אמרתי לה, 'לא, אני לא מפחדת, לקחתי את זה בחשבון', אבל אני מבינה שזה לא מעסיק רק אותי. זה משהו שעובר לכולם בראש".
אז מה את עושה?
"אני אומרת לעצמי, אל תפחדי מהפחד של עצמך. אל תיכנעי לקולות החשוכים האלה שצצים לך בראש. תהיי הדבר שאולי אנשים רוצים לראות בך, שאפשר אחרת. ואני שרה לאנשים ששמעו את שפת אמי מפיות של מפלצות, ויכולים לא לסבול את השפה הזאת כי זה מזכיר להם את הזוועות, אבל אני הייתי אצלם ושרתי להם בערבית, והם הכי התרגשו בקטעים האלה. הייתה אמא שחיבקה אותי ולא עזבה, ואמרה לי 'זה הכי יפה בעולם מה שאת עושה, אל תפסיקי, זאת התקווה היחידה שנשארה לנו. אני עיראקית, גדלתי על אותם זמרים שאת גדלת עליהם. זאת השפה שלי'. אי אפשר להכליל תרבות שלמה ועצומה של דורות על גבי דורות בגלל תתי אדם רוצחים". 
את עושה סרטונים לחיילים שנלחמים?
"אני מחשבת מיליון חישובים לפני כל סיטואציה. אני עושה סרטונים לחיילים, לגדודים ואני תוהה – בטוח לא לכולם זה יבוא טוב, שערבייה תעשה להם סרטון עכשיו. זה עובר לי בראש, אבל אני מאוד משתדלת לא לפעול מתוך פחד. אני מעדיפה להסתכל על כל האהבה שאני מקבלת אל מול המיעוט, משני הצדדים אגב, שבוחר להתנגח בי ולהשמיץ. חשוב לי להזכיר את זה לאנשים, שהטוב הרבה יותר גדול מהרע".
את יכולה באותו הסרטון להגיד "כנסו ולכו תנצחו"?
"מה זה 'תנצחו'? אני אומרת להם, אנחנו ביחד ננצח, יהודים וערבים".
את תומכת בכניסה הקרקעית?
"ברור שאני תומכת. אני חיה פה. החיילים האלה, על מי הם שומרים? הם שומרים על סבתא שלי, על המשפחה שלי, החיילים האלה זה החברים שלי".
לך תוכיח שאתה לא בוגד
היא התפרסמה לפני שלוש שנים ב"הכוכב הבא". היא אמנם הפסידה את המקום הראשון לתמיר גרינברג, אבל יצאה משם עם קריירה מבטיחה, שמאז גם קיימה. ועדיין, למרות התקווה שיראו בה קודם כל זמרת, היא נדרשת להוכיח את נאמנותה למדינה שבה נולדה וגדלה שוב ושוב. "אני מוצאת את עצמי באמצע של משהו שלא אמור להיות אמצע בעיניי. יש פה צד אחד וברור של אנושיות שצריך להיות בו. בן אדם שפוי, בעל היגיון בריא, לא יכול להצדיק את המעשים שנעשו, את הרצח הנורא. לא צריך לבחור צד כדי להיות אנושי ולגנות רצח. וחוץ מזה, אני ערבייה ישראלית. אני מפחדת על המשפחה שלי כאן, על עצמי, על חברים שיש לי בדרום ובצפון. אנחנו מפחדים אפילו לתרום. כערבי אתה צריך לתרום בסתר, כי אתה מפחד שיאיימו עלייך מהצד הערבי, כי אתה חלילה תופס צד, ומצד שני אתה רדוף מהצד היהודי כי אתה ערבי ואתה צריך להוכיח את חפותך על לא עוול בכפך. להוכיח שאתה לא בוגד".
ולפני שאת צריכה להוכיח את חפותך כערבייה בתוך ישראל. איך את, מה שלומך?
אני מתנדנדת בין רגעי תקווה ואופטימיות ואז מגיע הערב ואז יש דאון. אני בת 24, וביקשתי מאמא שלי שתבוא לישון לידי, כי פחדתי לצאת מהשמיכה, כאילו מפלצת מחכה לי מתחת למיטה או בתוך הארון. לקח לי זמן עד שהתחלתי להבין את גודל האסון. יצאתי לשיר לפצועים, למפונים, ואני קולטת שאני על אוטומט, לא מצליחה לבכות. אני צריכה רגע לעכל את כל מה שראיתי ושמעתי ממקור ראשון, ואני מתחילה לשחזר את המבטים של הפצועים, את העיניים שלהם, את הניתוק הגדול, את הנפש שפגועה. אני מתחילה לעכל ושוקעת. ובתוך כל זה, זה גם כאוס אחד גדול להיות בסטטוס שלי, להיות ערבייה ישראלית בימים האלה. אני רואה המון שנאה, הסתה, גזענות".
איזה סוג של הודעות את מקבלת?
"אני אתחיל מהלייט. 'יש לך קול מדהים, אבל סורי, אני לא יכולה לשמוע את השפה הזאת'. יש גם הודעות של 'את לא רצויה במדינת היהודים', 'כולכם אותו דבר, אתם רק רוצים לרצוח אותנו', 'יאללה לכי לגור בעזה ונראה אותך מתלבשת איך שאת מתלבשת ואומרת את מה שאת אומרת בלי שיערפו לך את הראש'. אנשים, איפה אתם חיים? אני לא אלך לעזה, כי אני לא עזתית. אני ישראלית, אני דור תשיעי בארץ, אני כאן ואני אשאר כאן. אני אוהבת את המדינה שלי ואני אעשה הכל בשביל המדינה שלי, כמו כל אזרח אחר במדינה".
איך את מתמודדת עם המילים האלה?
"מזה אני לא מתרגשת. אני הרבה יותר מתרגשת ממשפיענים שנותנים יד לאמירות הקשות האלה. זה מקומם אותי נורא. ראיתי משפיענית שמלמדת את הבת שלה, 'אלוהים איתנו ולא עם הערבים'. למה להגיד לילדה דבר כזה? מה את רוצה ללמד אותה, שהיא מעל אנשים אחרים? אמירות כמו 'השתיקה שלך רועמת'. ההודעות שאני מקבלת מגיעות בעקבות המילים של אותם משפיענים שאומרים 'התפכחתי'. התפכחתם ממה? אולי התפכחתם על הרוע שיש בעולם, אבל אל תכלילו אוכלוסייה שלמה ש'התפכחתם' עליה".
את אחד הפוסטים של "השתיקה שלך רועמת" פרסמה אורטל עמר כלפי לוסי איוב, למרות שאיוב שיתפה שבעלה גויס למילואים והיא נשארת עם תינוקת בת שלושה חודשים.
"זה נורא קומם אותי. מי שמכם להגיד 'תתבטאו'? חשבתם אולי שלאנשים קשה להיות ברשתות בימים האלה? לוסי היא לא העניין, אבל ניקח אותה כדוגמה – האישה ילדה לפני שלושה חודשים, יש לה תינוקת בבית, בעלה במילואים. היא צריכה לטפל בה, להתמודד עם המצב הקשה הזה ולעבד אותו. מה אתם חושבים, שאנשים כל עולמם זה האינסטגרם? זאת לא העבודה שלנו. לוסי היא שחקנית ומנחה, אני זמרת. זה שאנחנו נרתמים זה מתוך תחושת המחויבות האישית שלנו כישראלים. גם מה שיוסף חדאד עושה, שאף אחד לא יקח את זה לרגע כמובן מאליו. וזה לא קשור לזה שהוא ערבי".
וכאחת שמדברת, מתבטאת ומסכנת את הקריירה וחייה האישיים, יש בך צביטה על אלה שלא עושים את זה?
"מפריע לי שהם לא מגנים רצח, אבל אני מבינה שחלקם באמת מפחדים. אין לכם מושג מה משפיען ערבי עובר כשהוא בוחר לעשות את הדבר הכי פשוט, לגנות רצח. אין לכם מושג איזה איומים על החיים אנחנו מקבלים. גם אני, ולא רק על החיים האישיים שלי, על המשפחה שלי. על חלילה לשרוף עסקים של המשפחה. אז כל מי שאומר, 'השתיקה שלך רועמת', אתם מוכנים לקחת על עצמכם אם יקרה לי משהו? אם יקרה למשפחה שלי משהו? אתם מוכנים לקחת על המצפון שלכם? כי אם לא, אז אל תגידו. אנשים לא מודעים לרמת הסכנה שאפשר להגיע רק בגלל סטורי באינסטגרם".
אולי כי צפו תגובות פרו פלסטיניות מצד ערבים ישראלים, נהייתה ציפייה לשמוע את הדעה של מי שלא דיברו. מה דעתך על התגובות של לינה מחול ומאיסה עבד אלהאדי?
"אני לא מבינה איך אם מישהו רואה לנכון לגנות רצח של אנשים חפים מפשע בעזה, הוא לא רואה לנכון לגנות רצח חפים מפשע בישראל. ללעוג לחטיפה ולרצח של ישראלים זה דפוק. אם את כבר רוצה להיות נאורה ואנושית, אז תהיי עד הסוף. אל תהיי נאורה על חשבון דם של אנשים אחרים".
מבחינת ההד התקשורתי שזה מקבל, איפה זה נוגע בך?
"כשפרסמו על הדברים של מאיסה עבד אלהאדי התחילו תגובות, 'אנחנו צריכים ללמוד לקח, חשבנו שאפשר לחיות איתם בשלום'. מי זה 'איתם'? מאיסה עבד אלהאדי מייצגת את עצמה ואת המיעוט השפל שמעז להגיד דברים כאלה מכוערים. זה לא אנחנו, זה לא אני, שאף אחד לא יכניס לי מילים לפה. זה מיעוט שצריך לגנות, וצריך לטפל בו ביד קשה ולהראות לו שאין לגיטימציה לדבר הזה, וזה הורס לשאר. יש המון המון שהם בדיוק ההפך. יוסף חדאד, לוסי איוב, לוסי אהריש. למה לא מסתכלים על הדוגמאות האלה ונותנים להם את מלוא התמיכה והספוטלייט? גזענות קיימת בכל העולם, אבל אני לא אתן לה את הספוט, כי רוב העולם הוא שפוי ורוצה בטוב".
בלה חדיד פלסטינית כמו שאני שוודית
הקושי של חמאתי, כמו של כל ישראלי בתקופה הזו, לא מסתיים בגבולות הארץ. "האינסטגרם נורא מדכא אותי, אני לא יכולה לשאת אותו יותר. אבל אני יודעת וכל הזמן מזכירה לעצמי את הרשתות הן לא המציאות. מי שלא חי בישראל, מי שלא חי בעזה, ומי שלא נמצא בלב הסכסוך, בעיניי אין לו זכות דיבור. לא כל הנאורים בארצות הברית, לא בלה חדיד שחיה עם מיליארדי דולרים במדינה הכי נאורה בעולם. היא פלסטינית כמו שאני שוודית. אין לך מושג מה קורה. כל כך כואב לך על הילדים בעזה? בואי תנסי למצוא פתרון יותר טוב מלהעמיק את הסכסוך. זה הנזק הכי עצוב שעושים לשני הצדדים. בשני הצדדים יש בסוף חפים מפשע. תינוק לא נולד רע, הוא נהיה רע ברגע שמחנכים אותו ואת החינוך הרע צריך לעקור מהשורש".
נשאלת השאלה איך עוקרים חינוך רע מהשורש, ומה פרופורציונלי?
"קטונתי מלדעת שום דבר שהוא מדיני או פוליטי. אני לא יודעת מה יכול להיות פרופורציונלי לעריפת ראש של תינוק. אני רק יודעת שאני קוראת לכל המשפיענים לנשום עמוק, לספור עד עשר לפני פוסט שהם מעלים או תגובה. אנחנו אחראים על עיצוב של דור, שיחשבו רגע לפני אם בא להם לקחת על המצפון שלהם איזה מסע נקמה שיקרה למישהו בארץ".
יש מישהו שפגע בך ספציפית?
"יש חברים של חברים שהעלו סטורי, 'מתקשרים אלי מספרים אנונימיים, בטח ערבים. מתי הם ימותו כבר?'. יצא לי להגיב לאחד מהם, כתבתי תודה עם סמיילי. תודה שאיחלת לי למות. ואני חושבת שאנחנו דווקא פה בארץ, צריכים ללמוד יותר מכולם להיות סובלניים. העם היהודי, עם רדוף לאורך כל ההיסטוריה, שחווה אנטישמיות אינסוף, שיודע מהי גזענות והכללה, דווקא פה צריכים להיות הכי רגישים לכל הנושא".
איזה תגובות את מקבלת מהצד הערבי?
"תגובות נאצה של 'בוגדת' ושל free Palestine, 'שכחת את העם שלך ואת המקורות שלך'. 'את מתייפייפת, מפחדת על הקריירה שלך'. משני הצדדים אני מקבלת את 'הבוגדת', כן? אני לא יודעת במי בגדתי".
יש כאלה שחושבים שאת סתם תומכת בישראל כי את מפחדת על הקריירה שלך, אבל הדעה האמיתית שלך היא free Palestine?
"בטח. אבל אני יודעת שכשאני הולכת לישון בלילה, המצפון שלי נקי. אני יודעת מי אני. תמיד הייתי מאוד שקופה בדעות שלי, באמירות שלי, ספגתי על זה לא מעט, ועודני סופגת. בסוף יש שני אנשים שאני חייבת להם דין וחשבון, וגם זה בערבון מוגבל באיזשהו שלב, ואלה ההורים שלי. אוקיי, אז ערבים מהצד הזה יגידו 'היא חיה במדינה של יהודים, היא מלקקת ומפחדת על הקריירה שלה, כי לא תהיה לה קריירה'. ויהודים אומרים 'היא מלקקת לנו, כי היא מפחדת על הקריירה שלה, כי אנחנו נותנים לה פרנסה'. אין איך לצאת מזה".
ערבים מצפים ממך להיות יותר אמביוולנטית, לכתוב שאת עם שני הצדדים?
"כן, אבל אני חיה פה. זאת המדינה שלי וכשיש מלחמה על הקיום שלי, אני לא יכולה לעמוד עם צד שרוצה לרצוח אותי. אני אעמוד עם הצד שמגן עלי. טיל שמשוגר מהצד השני שאתם מצפים שאני אעמוד איתו, הוא בורר אם אני ערבייה או לא? חמאס שנכנס לבתים, הוא ברר אם לרצוח מישהו? אני לא אעמוד עם צד שהוא צד רע. אני אעמוד עם הצד שלי, עם הצד הישראלי. עם העם שלי, שהוא עם ישראל, שהוא מדינת ישראל, ערבים ויהודים ביחד. אני לא יודעת איך אפשר לשתוק אל מול מראות הזוועות שראינו, אני לא מבינה איך אפשר לטעון שזה פייק ולא קרה, הם נכנסו עם מצלמות גו פרו על הראש. הם צילמו בעצמם, הם רצו שכולם יראו. הם מתגאים בזה. הלוואי שזה היה פייק, אבל זאת המציאות".
עבורך להסתובב בחוץ כיום, זה שונה?
"לא סבבה לי להסתובב בחוץ בכלל. אני מפחדת לדבר בערבית ברחוב. אבא שלי מאבד את העשתונות אם אנחנו מדברים איתו בטלפון ברחוב בערבית. אנחנו בחרדה. אנחנו מפחדים מאוד".
יש אנשים שהפתיעו אותך בתמיכה שלהם לאחד מהצדדים?
"מכרים מחו"ל הבינו לליבי ודאגו לי, אבל יש לי משפחה בקנדה והם חיים את הטרנד העולמי, וזה הכי עצוב. יש לי משפחה בירדן, שצייצו אמירות חד צדדיות ופרו פלסטיניות, שהלב שלהם עם אנשים שנהרגים ונרצחים בעזה, בלי שום אזכור למשפחה שלהם שחיה בישראל. דודה שלי התקשרה לבת דודה שלה שבחו"ל ואמרה לה בדמעות, 'את לא מתביישת? אוקיי, ליבך עם אנשים חפים מפשע שנרצחים בעזה, אבל רק? אנחנו כלום? המשפחה שלך חיה פה'".
מה הייתה התשובה שלהם?
"הם התגוננו. 'לא, לא התכוונו לזה. אנחנו אוהבים אתכם מאוד, אל תיפגעו, ברור שאנחנו מפחדים עליכם'. זה טרנד כאילו? זה להיות המקובלים? כולם עושים חרם, אז את מצטרפת לחרם? זה לא שהם באמת מאמינים בזה, אבל הם לא יגידו, 'יש לי משפחה בישראל והם עוברים ככה וככה'. כשהם יגידו על אנשים בעזה אף אחד לא ישלח להם הודעות נאצה, אבל אם הם יגידו על המשפחה שלהם בישראל אז ישלחו".
איך המשפחה שלך חווה את המצב?
"מאוד קשה להם. אבא שלי עולה למטוס לקפריסין בעוד יומיים לחפש בית. הוא מפחד נורא, הוא דאג לשמור עלינו יפה כל השנים והוא מרגיש שהשליטה חומקת לו מבין האצבעות. הוא מבקש, בבית שלנו עצמנו, שלא נדבר ערבית בקול רם. הם מאוד חרדים. יש גם דאגות שהן יותר ארוכות טווח, דאגות כלכליות מכל מה שקורה, קריאות להחרמת עסקים ערבים. לא חסר ממה לדאוג".
בא לי לצאת לרחוב בלי לפחד
ובסוף, כמו בהתחלה, יש מוזיקה ויש חלומות. "בלי קשר למה שקורה, תמיד ראיתי את עצמי עושה קריירה מעבר לים. אבל אני לא מסוגלת לעזוב לתמיד. אני רואה את עצמי על הקו, אני אוהבת את המדינה שאני חיה בה. ומבחינת חיים בחו"ל, אני יכולה להגיד לך שזה בדיוק אותו דבר, גם לנו אין לאן ללכת. אנחנו אומנם ערבים, אבל אנחנו לא קשורים לכל השיח בעולם הערבי והמשטרים הערביים. אנחנו מאוד מערביים וליברלים לעומת מדינות ערב. גם כשההורים שלי חושבים על מעבר, הם עושים את זה בלב מאוד כבד. זאת אופציה אחרונה, זה רק ליתר ביטחון וזה אף פעם לא לתמיד. אבל זכותנו וזכות ההורים שלי להגיד, בא לי לנשום אוויר צח לרגע, בלי התופת הזו. בא לי לצאת לרחוב בלי לפחד. לא רק ממחבלים, גם מסתם אנשים".
מבחינת הקריירה שלך, יש חשש שהמלחמה תיקח אותך צעד לאחור ותזיק לך מקצועית?
"בטח. בתקופה הזו יוצא לי ליצור הרבה, יש לי בחדר אולפן קטן, ויש לי שיר שרלוונטי למצב ולתקופה קשה שאני עברתי לפני, שעוד לא קיבלה ביטוי ואדבר עליה לכשאהיה מוכנה. ופתאום הכל התערבב לי ביחד. האם הקריירה שלי יותר בסכנה יותר מכל זמרת מוכשרת אחרת, בגלל המוצא שלי? זה תמיד היה, אגב. אני רוצה להאמין מכל הלב שזו תקופה של זעם שתעבור ונתעשת על עצמנו. אני עשיתי הכל כדי שזה לא ידרדר למקומות של שנאה, אבל אני אחת. אני לא יכולה להשפיע על הכול לבד. לכן אני קוראת למי שיש לו השפעה, לתת לי יד. לכן אני פה ועושה את הריאיון הזה, לא כי אני רוצה לקדם את הקריירה שלי על גב המלחמה. 
"אם כבר, יש שיגידו שזה רק עושה נזק", היא מוסיפה. "אם הייתי דואגת רק לתחת של עצמי הייתי שותקת כמו עוד משפיענים ערבים, או שהייתי מאוד פוליטיקלי קורקט, אבל אני לא. חשוב לי השיח. חשוב לי שיהיה כאן טוב גם לא בזמנים של מלחמה. כמו שאת ואני יושבות כאן ומדברות על דברים, ואת יהודייה ואני ערבייה".
רגע לפני סוף הראיון, הרחוב הומה שוב, הפעם כי מתקיימת הכנסת ספר תורה לבית כנסת סמוך וההמון שר את "מי שמאמין לא מפחד". חמאתי ואמא שלה מזדקפות להביט בתהלוכה, והדו-קיום מקבל פנים ברורות מאוד.
בריאיון הקודם שעשינו לפני שנתיים, תהינו אם יבוא יום ותוכלי להתראיין מבלי לדבר על היותך ערבייה, והנה אנחנו.
"אני לא מאבדת את התקווה ואת האופטימיות. אני רוצה להאמין בכל ליבי, למרות שכרגע המציאות מאותתת בדיוק אחרת, שיבוא יום ולא נעסוק בזה שאני ערבייה. אם נעסוק בזה, זה כי אני ארצה לעסוק בזה, כי שרתי בערבית או הבאתי את התרבות שלי מרצוני, לא כי זה האישיו. מה אני אגיד לך, הלוואי. אמן".