השעה כמעט עשר. האורחים בחוות רונית מסיימים לאכול ומתרווחים בכיסאות. זה אירוע בר מצווה יוקרתי של נער ממשפחה אמידה, והם יודעים שבחלק האמנותי צפויה הופעה מהליגה הראשונה. דידי הררי, חבר של המשפחה, עולה לבמה. מאחורי הקלעים מתארגנת הלהקה של איתי לוי. המנהלת שלו, מעיין, דואגת לפרטים האחרונים. לוי עצמו מגיע ממש ברגע האחרון עם כמה חברים. הוא מאוד מפוקס, אולי קצת לחוץ.
רוב האורחים קמים כשהוא עולה לבמה. המבוגרים קמים כמו שאורחים שבעים קמים באירועים, אבל לא הילדים: חתן השמחה וחבריו רצים בדבוקה ונעמדים לפני הבמה. אפשר לראות שהם מתרגשים.
כשלוי מגיע ללהיט הגדול שלו, "מסיבה בחיפה", הוא מזמין לבמה את בר המצווה שנעמד לצדו ושר בביישנות. הוא מכיר את כל המילים. גם החברים שלו. כולם שרים חרישית, כדרכם של נערים על סף גיל ההתבגרות.
לוי נרגע לגמרי ברגע שהוא כובש את הילדים. על הרחבה האימהות שלהם כבר רוקדות, מביטות עליו. הוא קולט את המבטים אבל שומר על ארשת רצינית. זאת בר מצווה, הוא לא מפלרטט. מרוכז בנער. בשלב מסוים הוא מתקרב אליו, שם יד על כתפו ונותן לו לשיר גם במיקרופון. ההתרגשות של הנער כובשת את הקהל וגם את לוי. אם מישהו חשב שהוא בא לחלטר, הוא לגמרי טעה. לוי מתרגש כאילו הילד הוא אחיו הקטן. זה גורם לקהל להתאהב בו באמת.
"כשאני עומד על הבמה, אני מסתכל על הכל. הכל חשוב לי. אני נכנס לאירוע ויודע בן כמה הילד, איפה הוא לומד, מה אבא עושה, מה אמא עושה, אם יש איזה פרט מיוחד, יומולדת לסבתא, משהו. הכל אני יודע", אומר לי לוי כשאנחנו נפגשים כעבור כמה ימים. הוא מגיע במרצדס הלבנה שלו, בין פגישות, ומסביר מה בדיוק ראיתי בחוות רונית. "בסוף אני יורד מהבמה ואומר, נגעתי בהכל. אני מאוד מאמין שאני נותן שירות. שירות מלא".
סביב לוי יש כיום מערכת מקצועית חזקה מאוד שתומכת בו ועוזרת לו לספק את שירותיו. ב-27.5 הוא יחמם כאן את אנריקה איגלסיאס, ומה שיותר סנסציוני, כמעט סקופ, זה תחילתם של מגעים בינו ובין וויל איי.אם מתהילת הבלאק אייד פיז, שמשום מה מחפש עכשיו זמר ישראלי להשקיע בו. אם זה יקרה, השמיים הם הגבול. אבל את השיר הראשון שלו - "כמעט שיר אהבה" – הוא הוציא לבד, בלי גב כלכלי, לפני פחות מחמש שנים.
זה קרה ביולי 2013. בהמשך אותו קיץ הוא ירד לתימניאדה באילת. "החלטתי שאני חייב לבלוט שם, לתת לשיר איזה בוּסט, אז עשיתי 4,000 כובעים שעל כולם היה כתוב 'כמעט שיר אהבה - איתי לוי' והבאתי אותם לאילת. היו איתי עשרה חברים טובים וביקשתי מהם שיחלקו לאנשים. כשאייל (גולן) עלה לבמה, זרקו אליו את הכובעים. ואז, כשהוא חזר הביתה, הוא נכנס ליוטיוב לראות מי אני".
כך, ברגע אחד, השתנו חייו של איתי לוי מהקצה אל הקצה.
היום שבו ניתקו את המים
אייל גולן לא הרים מיד טלפון, אבל הדים התחילו להגיע אל לוי: גולן אומר עליו שהוא מעריך אותו, אוהב את הפשטות שלו, את האופן שבו הוא שר. "אחר כך התחלנו להיפגש בטעות בכל מיני מקומות, ופעם אחת הופענו ביחד בבר מצווה. זאת הייתה הפגישה הרשמית הראשונה שלנו. ישבנו באיזה מקום והוא אמר לי: 'תגיד, לא בא לך להגיע יותר רחוק? מגיע לך. אם תרצה בוא אליי'". עניתי לו 'תודה רבה'".
שמרת פאסון.
"פאסון? הייתי בהלם. זה בנאדם שגדלת עליו והוא מציע לך הצעה מדהימה. לקח לי חודשיים-שלושה בכלל לחזור אליו".
למה כל כך הרבה?
"כי לא האמנתי שזה קורה לי".
די ברור למה הוא לא האמין שאייל גולן באמת מציע לו חוזה בחברת ההפקות שלו. כמו שלוי עצמו חשף כשהשתתף ב"מחוברים", החיים שלו עד אז לא נראו כמו תחילתו של סיפור הצלחה גדול. הוא נולד ב-1988 בגן יבנה וגדל בעוני של ממש בשכונת שעריים ברחובות; אביו התמכר לסמים, יצא לגמילה, ישב בכלא ונפטר בגיל 48. באותן שנים עברה אמו סדרה של אירועים מוחיים ומאז הוא מטפל בה. "היו לי 25 שנים ראשונות מאוד קשות", הוא אומר כמעט בשוויון נפש, ואולי זה מה שכל כך נוגע ללב בסיפור שלו: העובדה שהחליט בגיל צעיר להגיע רחוק, לא משנה כמה גרועים הקלפים שקיבל.
אתה זוכר רגע ספציפי שבו החלטת שלמרות הכל, אתה תצליח?
"אני חושב שזה קרה בגיל 15. ישנתי עם אימא שלי במיטה - הייתי ישן איתה הרבה, שומר עליה – ביום שניתקו לנו את המים. אתה קם בבוקר בנונשלנט להתקלח, כמו כל ילד בישראל, ואין מים. אתה חושב, אולי ניתקו את הרחוב? אבל אז אתה יורד למטה ורואה את השלשלאות. כשאתה עולה בחזרה למעלה, אימא שלך יושבת במיטה, כולה שבורה מהחיים ואומרת: 'מה, אתה תדאג לי כל החיים? כל החיים נהיה ככה?'. ואז, לא ברור לי מאיפה, עניתי: 'חס וחלילה. אנחנו נצא מזה. כל החיים אני אדאג לך. לא נהיה ככה'. עכשיו, זה לא שהיה לי איזה בסיס להגיד את זה. סתם אמרתי. אבל איך שאמרתי, זה כאילו שכנע אותי. פתאום האמנתי בזה".
וואו.
"כן. בגיל 16 אמרתי, זהו. ואז הייתי חי באילוז. קראו לי 'ילד מדומיין'. הייתי יושב מול השולחן עם אימא והאחים שלי, ואומר להם: 'יום אחד יהיה לנו בית יפה עם כורסאות נטוצ'י כאלה וחרסינות'. זאת הייתה תקופה פסיכית. הייתי נוסע לאיקאה, קונה כריות ומסדר שייראה כאילו הבית שלנו עשיר. הייתי פותח מגזינים של 'אייס' ו'הום סנטר' ובודק ספות, כורסאות, להבין מה יש ומה אפשר. קונה לבית כל מיני אגרטלים, מתחייב ל'תמי 4' ב-60 תשלומים. הכל בוונאבי, אבל זה מה שהציל לי את החיים. לימים הבנתי שזה היה דמיון מודרך או מה שקוראים בדת 'מחשבה יוצרת מציאות'. יעני, במקום שתרצה להיות, שם תהיה".
די מדהים הסיפור הזה על הילד המדומיין.
"האמת שזה התחיל אצלי קודם, בגיל שש בערך. הייתי בא לבית ספר ומנסה להתנהג כאילו הכל בסדר, כאילו אני בא מבית נורמטיבי. בחרתי לדבר בשפה רהוטה וגבוהה כדי שהמורה תחשוב שאימא יושבת איתי בבית וקוראת ספרים, אז קראתי ספרים. או כשהייתי בא לחבר הביתה, והחברים שלי היו כולם נורמטיביים, הייתי מתנהג הכי יפה".
במודע?
"כן. יש לי חבר טוב שאמא שלו זוכרת עד היום את הילד הזה, בן שש, שמוריד את הצלחת אחרי האוכל. ולמה עשיתי את זה, כי אכפת לי מהצלחת? כי רציתי שיגידו 'איזה ילד נורמטיבי, איזה הליכות, איזה מקסים'".
עכשיו יש לי דמעות בעיניים.
"מה לעשות, זה המצב. חובת ההוכחה עליך. אתה רק רוצה שלא יגידו 'זה הילד של הנרקומן, זה הילד המסכן'. אז הייתי שחקן בסרט הזה ועם הזמן זה הופך אותך למכונה, לאוטומט".
מעניין שאחרי כל זה בחרת מקצוע של הפגנת רגשות. היה יותר הגיוני אם היית הופך לאיש עסקים קר רוח. או פוליטיקאי.
"החיים הביאו אותי למקום שאני קצת מזוכיסט, קצת רוצה להתמודד עם הכאב. נניח, אני מתנדב עם נוער בסיכון ותמיד חוזר מפורק לפירורים. אבל אני מרגיש תחושה מדהימה. לוקח לי יומיים להתאושש, אבל אני חייב את זה".
למה?
"כי לפעמים אתה צומח מכאב של האחר. נורא להגיד, אבל ככה זה".
ומתוך הכאב שאתה עצמך חווית נולד רצון להיות זמר מפורסם?
"לא בהכרח זמר. היה לי רצון להצליח, להפוך מנובדי לסמבדי. רציתי להיות משהו בחיים, שיעריכו אותי, שאוכל להיכנס למסעדה ולא להסתכל בדיוק כמה עולה כל דבר בתפריט. להיכנס לקיוסק ולא לחשוב שאם אני רוצה גם קולה וגם סיגריות, אין לי מספיק".
הילד מאחורי המסכה
חמש שנים מתחילת הקריירה יש לו יותר ממספיק בשביל קולה וסיגריות. האלבום האחרון, "שתישרף האהבה", הוא כבר הצלחה ענקית. כל הסינגלים מתוכו זוכים לאינסוף צפיות ביוטיוב. הלהיט האחרון שלו, "Maman", עדיין מככב בפלייליסט של גלגלצ; כשהוא ייצא ייכנס במקומו "אחרי הכל מתגעגע", שפשוט מחכה בתור.
כשמצליחים כמו שאתה מצליח, זה משכיח קצת את ההתחלה הקשה?
"לא. אני לא אשכח את זה לעולם. לא מקום של צביעות, ממקום אמיתי. את הרע אי אפשר לשכוח".
יש אנשים ששוכחים.
"אני אגיד לך את האמת: זה צלקתי. זה לא שהייתה לי איזו שנה קשה. היו לי חתיכת חיים קשים, אז לא שוכחים את זה. אני לא איזה ילד שגר עד גיל 18 בסביון ואז ההורים התרסקו עם היהלומים ברומניה ואמרו, נעבוד שנתיים ונחזור למרצדס. זה קצת אחרת".
קצת.
"בוא אני אספר לך סיפור. הייתה איזו שנה בילדות שרציתי להתחפש לפאוור ריינג'ר אדום. ראיתי בחנות תחפושת מדהימה ומה זה בכיתי לאימא שלי שתקנה לי, אבל זה היה יקר. 420 שקל, אני זוכר עד היום את המחיר. הייתי עובר שם כל יום, מסתכל על התחפושת ואומר למוכר שיוריד לי רגע לראות. והוא היה אומר: 'בשביל מה, אין לך כסף לזה'. אמא שלי עבדה אז בניקוי שני בתים ועשתה לי הפתעה וקנתה לי את התחפושת. והייתי מאושר, זה לא מילה. אחר כך עשו מסיבה לילדי האסירים בכלא נפחא, איפה שאבא שלי ישב. הייתה הסעה מסודרת, שמונה שעות לקח לנו להגיע. ילד בן שמונה, בודקים לך בבטן, בטוסיק, נורא. אבא שלי התלהב והראה אותי לכל האסירים. ואני לא רציתי להוריד את המסכה. לא רציתי שייראו את הפנים שלי. זה היה אחד הרגעים הכי קשים בחיים שלי. רק בגיל מאוחר אתה מבין את העומק של הדבר".
ואיך לדעתך זה מיתרגם למוזיקה, הסיפור האישי שלך?
"פחות בטקסטים, כי אני הרי לא כותב. אבל אני חושב ששומעים את זה בקול שלי, בפרייזניג, בהגשה. היכולת לקחת משהו ולהביא אותו למקום הכי אמיתי בצליל. זה לא שסבלתי בחיים ואז אני שר שירי דכאון, ממש לא. אני הולך למקומות אחרים, של איך אני שר את זה. מה אני רוצה להגיד".
תסביר.
"אני לא שר על חיי, אני שר את חיי. ואני אף פעם לא שר אותו דבר, גם לא כשזה אותו שיר".
זה בדיוק ההפך מאייל גולן. הוא אוהב לשיר מדויק, שההופעה תישמע בדיוק כמו הדיסק.
"זה באמת ההפך. אני מאמין בזמר שנשבר, בזמר מלוכלך. אפשר ללבוש חליפה ושיהיה בה ריח, לא קרה כלום. לפעמים אתה הולך להופעה והכל חרוך, מעושן. זה טוב. אני, כל השירים שלי זה סקיצה. מעולם לא הקלטתי שיר".
מעולם לא הקלטת שיר?
"לא, וגם לא צריך. אני מכיר זמרים שאם הם לא עושים 55 טייקים, הם לא מוציאים שיר החוצה. אצלי זה לגמרי הפוך. אני בא, שר, וזהו".
למדת פעם מוזיקה?
"כלום. אף פעם. ארבע שנים שרתי סקיצות וזה היה בית הספר הכי טוב שהיה לי. בתקופה ההיא בכלל לא האמנתי שאני אהיה זמר. לא האמנתי שאני ראוי".
אז מתי כן התחלת לחלום על להיות זמר?
"התחלתי בתור ברמן מזמר, אבל בהתחלה אפילו לא הייתי שר לקהל אלא לקיר. חשבתי שאני לא ראוי. אמרו לי שיש לי קול יפה, אבל לא רציתי להיכנס לסרטים. רק שזה נהיה בעייתי".
למה?
"הבוס שלי אמר לי שאי אפשר להיות ברמן מזמר. רק מלצר מזמר".
הדרך אל הקונצנזוס
בחודש שעבר הופיע במצעד ה-70 החגיגי של גלגלצ שיר של לוי - "מסיבה בחיפה", איך לא – בעוד שענקים כמו יהודית רביץ, גלי עטרי, פוליקר וריטה בכלל לא נכחו שם. אפילו שרית חדד יוצגה בשיר אחד בלבד, ובמקום נמוך ממנו.
איך אתה באמת עם גלגלצ?
"אני בטוב עם כולם".
תשובה גרועה.
"אני מקבל שם אהבה אדירה. זה היופי בלהיות אמן בישראל, אתה עובר דרך. התחנות האזוריות הן האבא והאימא של הזמר וגלגלצ זה אריאלה ממפעל הפיס. כשהם מקבלים אותך, זה כאילו ממקסם אותך. בעיקר זה לא נעים כשהם לא מקבלים אותך".
כן. יותר נעים כשהם אוהבים אותך.
"בטח. להיכנס לגלגלצ ולדעת שיש לך שיר אחרי שיר בפלייליסט - זה דבר. אבל אם השיר הבא לא ייכנס, לא צריך לקרוע בגדים. זה לא סוף העולם. חוץ מזה, כשאתה מגיע לשם ואחת השדרניות הבכירות אומרת לך 'הילד שלי מת עליך, אני חייבת להביא לו סלפי', אז אתה מבין שאולי היא לא רצתה אותך באמת בהתחלה, אבל הילד שלה רוצה וזה מספיק".
וכל זה התחיל מפגישה עם אייל גולן. מה ידעת עליו לפני שהכרתם?
"אנחנו שנינו מרחובות. אני זוכר אותו מאז שהייתי ילד, היינו רואים אותו נוסע בעיר ואהבנו לחכות לו במאפייה שבה הוא היה עוצר וקונה פיתות אחרי הופעה, או שהיינו רואים אותו בשבת בכדורגל. זה הכל. אז כשהוא הציע הצעה, זה ממש הפחיד אותי".
איזה יחסים יש ביניכם היום?
"יש נאמנות. יש כבוד. בוא אני אגיד לך, אם יש בעולם אוניברסיטאות, אז אייל הוא ההרווארד שלנו. ברור? יש כל הזמן מה ללמוד ממנו, וברמה הכי גבוהה".
ואין מתחים קטנים? בכל זאת, בסוף שניכם זמרים.
"אין, כי אני מכבד את מקומו. עד היום אני עושה לו סקיצות ולפעמים קולות בהקלטות. ואין לי התנצחות מולו. מה, הוא אייל גולן! הוא מעל כולם! אני אגיע לאן שאגיע, אבל באמת שתחרות אין".
כדי באמת להתחרות בגולן יצטרך לוי עוד כמה עשרות להיטי ענק, אלבומים, ובעיקר הרבה שנים של התמדה. אבל עם בני דורו הוא מתחרה, ירצה או לא. עומר אדם הוא האיש שמטיל עכשיו צל כבד על כל הזמרים הצעירים בישראל, וזה יכול לשתק; מהצד השני עומדים סטטיק ובן אל תבורי עם החוזה הענק אצל חיים סבן, מאיימים לכבוש את העולם.
אז כמה אתה בתחרות?
"אני רואה מה אחרים עושים, ברור, ולומד המון. בודק באינסטגרם של זה, של ההוא. הכי אוהב ללמוד. אבל בחיים לא קינאתי באף אדם, כי לכל בנאדם יש את השביל שמתאים לו".
אוקיי.
"באמת, בעיניי קנאה זה מזוכיזם".
אם תגיד לי שאין לך מחשבות על ההצלחה של עומר אדם, זה לא יישמע אמין.
"אבל אין לי. אתם בתקשורת בהיסטריה, בשוק, ואני שואל - מה השוק? הוא מצליח. מה הבעיה בזה?".
אין בעיה. זה רק קצת מעורר קנאה.
"אני חושב שעושים מכל דבר פיל. מה קרה? מה, הוא גנב ממישהו משהו? תשאל אם אני רוצה הצלחה כזאת - ברור שכן. אבל מעבר לזה, הנה פתחנו רק עכשיו קיסריה שנייה לקיץ. הכל בסדר. למה לקנא".
אז בלי קנאה, אתה יכול להסביר לי למה הוא כל כך מצליח?
"קודם כל, עומר אדם עשר שנים פה. צריך למחוא לו כפיים ולהגיד שאפו ענקי, זה הכל. אתה שואל אם האוויר בפסגה דליל? הוא דליל, כן".
בכל זאת, מה יש בו?
"משפחה מדהימה, שושלת מפוארת, הורים שאני מאחל לכולם. ילד עם כריזמה. טובי המקצוע סביבו. זמר מצוין. בחירת חומרים מופלאה. אמיץ ביותר. הוא ראוי למקום שלו, זה הכל. אין יותר מה להסביר".
נשמע מאוד בוגר.
"תראה, הוא אמנם צעיר ממני בשבע שנים, אבל הוא התחיל הרבה לפניי. והוא היה ב'כוכב נולד' כשלתכנית הזאת היה מיליון אחוז רייטינג. הוא בא בזמן הנכון, אני שמח בשבילו ואין לי בעיה ללמוד מזה".
האישה שעוד לא איתי
לא הכל עם איתי לוי זה שיחות רציניות. מתישהו הוא מסמן שנהיה לו כבד. הזדמנות טובה לדבר קצת על בחורות, אינסטגרם והסטייליסט.
כן, יש לו סטייליסט, כי ככה זה היום. מישהו צריך להביא לו בגדים יפים. באינסטגרם הוא עוקב בעיקר אחרי בלוגרים שמטיילים במקומות אקזוטיים ואחרי בחורות יפות. לשאלתכם, הוא בדרך כלל נמצא בקשר. ארוך יותר, קצר יותר, העיקר קשר. כרגע ספציפית הוא רווק, אבל אל תתפלאו אם זה ישתנה בעוד כמה דקות.
היית פעם בזוגיות אמיתית?
"כל אישה שאתה פוגש היא זוגיות אמיתית. אני בן אדם טוטאלי, לא מאמין בלצאת עשר שנים ואז לחשוב. אחרי שנה בום. זהו. אהבה מתורגמת להערכה והערכה מתורגמת לכבוד. כבוד מתורגם לביזנס. שלום וביי".
אני לא בטוח שהבנתי.
"כשזה יתאים זה יתאים".
אני בכלל לא שואל על חתונה.
"אבל כל האחרים שואלים".
שברו לך פעם את הלב?
"ברור, מעכו. כלומר פעם אחת. ופה זה נגמר. קשה לי להקשר ולהיפרד. ולא בא לי להשקיע הרבה ואז לקבל בומבה".
קשר זה גם סבל.
"והגעתי לגיל שלא בא לי לסבול. מה גם שאימא שלי היא בערך 75 אחוז ממה שקורה איתי ביומיום. אני עסוק בה הרבה מאוד".
זה משאיר מעט מאוד מקום.
"או. אז את ה-25 אחוז שנותר תחלק בין עבודה, קריירה ואהבה".
אישה חכמה לא תסכים להסתפק בדיל הזה. הוא גרוע.
"אני יודע שכשאני אתחתן ואביא ילדים, אני אצטרך לנתק משהו. רק לא בא לי שזה יבוא על חשבון אימא שלי, ולא בא לי שזה יבוא על חשבון האמנות שלי. אז איך נעשה את זה נכון? ובשפוי?".
איך באמת?
"צריך למצוא את האדם הנכון. אחת שתקבל, שתכיל. זה לא קל להכיל אותי".
אל תעוף על עצמך. זה לא קל להכיל אף אחד.
"ההפך, אני מצר על זה. יש אנשים שיותר קל לזרום איתם. אני נולדתי בעצם לפני חמש שנים, ב 17.7.2013, כשיצא הסינגל הראשון שלי. אני מרגיש בן שש, מרגיש לפני בר מצווה. תן לי לבסס את עצמי, להגיע למקום שאפשר להגיד בו: 'תנשום אוויר, הכל בסדר. יש לך בית. קריירה. הכל בסדר. לא חייב כסף למכולת'. לא הייתי רוצה שהילד שלי או האישה שלי יחוו עשירית ממה שאני חוויתי בחיים. וזה משליך.
הם כנראה לא יחוו.
"נכון, אבל אני רוצה שהכל יהיה רענן, בתולי, פרשי. אני רוצה להגיע למערכת הזאת נקי לגמרי. אדם סגור על עצמו. זה פרויקט עצום. אני רוצה לקחת את הילד לגן, לחוגים, וייקח זמן להגיע לשם. אבל בסדר. יש זמן".
איתי לוי יופיע בקיסריה ב-26.5 וב-3.7
צילום: זוהר שטרית | סטיילינג: חן בר כליפה | איפור: קרן אדרי | בגדים: חולצה פרחונית: פלאשבק, מכנסיים בז': מנגו, חולצה נקודות: עידן מגרפטה, מכנסיים ירוקים: מנגו, חליפה לבנה פרחונית: אמה ולאון, חולצה ג'ינס ומכנסיים בז': מנגו, חליפה כחולה: באמוס סקואר, חולצה פרחונית כחולה: ZARA
התמונות צולמו ב-Concierge, דיזינגוף 95 ת"א