במוצאי שבת לפני כמה שבועות הופיעו הראפרים שרק וצוקוש באילת. "החלטנו שנעשה סופ"ש. שנתיים לא הייתי בחופשה, אני באולפן כל יום, צילומים, רדיו, עומר אדם, חפלה", מספר שרק. "ישבנו בחוף של מוש, אני שותה לי קוקוס, סטלה עם צוקוש, ואני מוצא את עצמי איזה שמונה פעמים בא למנהל של החוף ואומר, 'תגיד, איך אני מרים פה איזה אולפן?'".
רצית לחזור לעבוד.
"אני סוס עבודה, אני חולה עבודה. אחי, אני בחוף, נהנה של החיים, רילקס, ומה שאני מחפש זה איך לעשות אולפן. קם כל הזמן ושואל אותו, 'תגיד אחי, איפה יש בעיר אולפן? אולי נעשה קליפ בחוף, מחר אני אקליט, במוצ"ש אני אבוא לצלם'. כאילו אני מכור. נפלה לי התובנה הזאת, אמרתי לצוקוש, 'תשמע אחי, אני בבעיה, אני רוצה ללכת לאולפן, לא כיף לי פה'".
ירין יעקובי, המנהל של שרק, מאיר זווית נוספת של הוורקהוליזם של הראפר העולה: הוא גם פרפקציוניסט. "את ההופעה הראשונה שלו הוא כמעט ביטל, כי הוא רצה שבכניסה תהיה קערת חומוס, והייתה צלחת במקום קערה", מספר יעקובי. שרק ממהר להתערב, "לא נכון, אתה שקרן אחי, הייתה צריכה להיות צלחת והם הביאו מכסה של סיר אחי". הוא מסביר את הצד שלו במשבר החומוס: "אני הבאתי איזה 20 ק"ג חומוס וגרגירים, שאנשים ייכנסו להופעה ויעמוד שם מישהו עם חתיכת פיתה ויביא להם חומוס ככה, וולקאם. נסעתי אני לכפר קאסם, הבאתי את החומוס והתפקיד האחד שלו היה להביא צלחת. מה הם הביאו? מכסה של סיר שיש לו את הידית, אז זה מסתובב, ויש גם את השוליים של המכסה, אז זה לא נראה כמו צלחת חומוס".
לא פשוט.
"אמרתי לו, 'אתה היית צריך להביא צלחת, אם אין צלחת אני הולך'. מה, אני אסחוב 20 ק"ג חומוס שילך לפח?".
אז בסוף הייתה צלחת?
"בסוף לא הייתה צלחת, היה מכסה של סיר. נראה לך שפוצצתי את האירוע? בחיים לא מפוצץ את האירוע. אבל יש לי ויז'ן. בישראל זה לא רק מוזיקה, זה לדעת לעשות מיקס, לדעת לנגן בתופים, לדעת להפיק שיר, לכתוב, להלחין, לצלם קליפ, לערוך, לעשות קריאייטיב, לעשות שיווק, לעשות גרפיקות, לפתוח הופעה, להביא קהל. צריך לדעת את כל הדברים האלה".
התוכנית להצלחה שנכתבה על מפית בדוכן נקניקיות
שי "שרק" הורוביץ הפך השנה, בגיל 29, לאחד הראפרים העולים במדינה עם הלהיט "סטלות" ושיתוף הפעולה עם עומר אדם ואודיה בשיר "צמוד צמוד", שכבש בשבועות האחרונים את המקום הראשון בהיטליסט mako – מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל. אבל ההצלחה לא הגיעה משום מקום: הורוביץ עובד כבר כמעט עשור תחת הכינוי שרק ("זה שם שקראו לי בשכונה, ידידה שלי הדביקה לי את זה. לא חשבתי על זה יותר מדי, זה פשוט מי שאני"), ועד לפני כשנתיים בצמד "שרק וצוקוש", עם הראפר והמפיק עילי "צוקוש" רביב ("התפרקנו כצמד אבל אנחנו עדיין עובדים ביחד ועדיין החברים הכי טובים בעולם"). עם יותר ממאה שירים רשומים על שמו באקו"ם, בשנה האחרונה פרץ שרק סוף כל סוף למיינסטרים – והיום הוא חתום בחברת ההפקות של עומר אדם, מופיע איתו מול 30 אלף איש בפארק הירקון, משתף פעולה עם מוזיקאים כמו סטטיק ודולי ופן ומתבסס כאחד השמות החמים בתעשיית המוזיקה הישראלית. שום דבר מזה לא קרה במקרה: הכל היה חלק מתוכנית מוקפדת שנכתבה על מפית אי-שם בדוכן נקניקיות בפתח תקווה.
"לפני שנתיים עבדתי בנקניקייה בפתח תקווה, מרחתי חרדל וכרוב לאנשים", מספר הורוביץ על המפגש עם יעקובי, שהפך למנהל שלו. "שאלתי אותו, 'מה אתה רוצה, בקר או צ'וריסוס?'. הוא סיפר לי שהוא סחב לדי-ג'יי של עומר אדם את הציוד במשך שנה. היה בא, מנגן חצי שעה לפני הדי-ג'יי ההוא. אחרי איזה שנה הדי-ג'יי ההוא אמר לו, 'בוא, אנחנו הולכים לנגן אצל עומר אדם בחצר'. הוא סיפר לי את זה בקטע של 'מי שעובד קשה יצליח להגיע לעומר אדם'. דיברנו על זה שהוא ינהל אותי. אמרתי לו שאם נעשה את התוכנית שכתובה על השולחן, אנחנו תוך שנה מהיום בחצר של עומר אדם. אחרי שנה היינו בחצר של עומר אדם".
מה הייתה התוכנית שעל המפית?
"הוצאתי שני אלבומים אחד אחרי השני. חשבנו על הקטע עם השולחן והנגנים, כל הקונספט של החפלה עם בוזוקי, עוד, כינורות. זה בכלל ראפ על ביט מזרחי, זה משהו שניסינו להמציא וזה עבד. מול הראפרים בארה"ב עם הגטו והשרשראות, פה בישראל זה חפלה של יום שישי בחצר, הבאתי את פתח תקווה. שיקגו פינת פתח תקווה, זה מה שאני מרגיש בקליפים האלה".
עומר אדם זה לא ביזנס מגעיל כמו בהרבה מקומות בתעשייה
הפגישה של הורוביץ ועומר אדם קרתה, כאמור, לפי התוכנית. "עומר השיק את האלבום שלו לפני שנה", מספר הורוביץ, "והאח שלו הציע לי להופיע במסיבת ההשקה. עשיתי להם סט של חצי שעה, שירי ראפ, שירי מזרחית של חפלות, משהו לא קשור של החיים, 'נשבע לך לא בוגד', כאלה. הייתה שם חפלה עצבנית ונהנינו ממש, עומר שר איתי. אחרי זה ישבנו והכוונות הובהרו לי מהר מאוד, שהם רוצים להחתים אותי".
היה רגע שבו חשבת לעצמך, "או-קיי, מה קורה פה, עומר אדם רוצה להחתים אותי"?
"האמת שזה היה רגע שהייתי בו מאוד חם. 'סטלות' התפוצץ, הייתי הילדה הכי מקובלת בשכבה, כולם רצו להתחיל איתי. בלי שמות, כולם ניסו להחתים אותי, הגדולים בארץ, כולם שלחו לי הודעות כל יום".
אז למה בחרת דווקא באדם?
"אני מעריץ את הדרך של עומר. אני חושב שהוא ביג בכל קנה מידה, ועכשיו, כשהכרתי אותו, זה התעצם. הוא פתח לי את הבית ואת המשפחה שלו, זה לא ביזנס מגעיל כזה כמו שהיה לי בהרבה מקומות בתעשייה הזאת. זה מאוד משפחתי ואמיתי ומהלב. ומעבר לכל זה, הוא גם הכוכב הכי גדול במדינה, ואתה רואה את ההפקה בפארק הירקון, הפקה מטורפת, אחי. הוא חושב לפרטי פרטים איזה רקדנים יהיו, איזו תאורה, איזה סאונד. זה בן אדם שסוחב ציוד, עם הסאונדמן, סוחב איתו את הציוד".
איך היה להופיע איתו?
"כשהייתי איתו על הבמה זה היה 'אל תדאג אח שלי, אני פה איתך'. בכל פעם שהסתכלתי עליו בעיניים על הבמה הוא נתן לי הרגשה כזו, וזה הרים אותי רצח. אתה לא יכול שעומר אדם יגיד לך 'יאללה אח שלי, תן בראש' ולא תיתן בראש".
שיתוף הפעולה של שרק עם אודיה ואדם ב"צמוד צמוד" התחיל במקרה. "עומר היה באולפן בשיר אחר ואני יצאתי מהחדר עם 'צמוד צמוד'. התיישבנו באחד האולפנים והקלטנו יחד את הפזמון, ואז פתאום אודיה הגיעה. היא נכנסה ואמרה, 'מה זה השיר הזה? אני חייבת להיות בשיר הזה, זה לא יוצא בלעדיי'. ואז זה כבר נהיה שיר של שלושתנו. היא שמה וטו".
היא החליטה שהיא בשיר.
"לא התנגדנו כמובן, זה היה רעיון מדהים ובסופו של דבר אני חושב שזה מאוד-מאוד תרם לשיר. אני מת על הקטע שלה, שגם עזרתי לכתוב".
אמרתי למנהל בית הספר, "תארגן לי פה אולפן"
הריאיון נערך בדירת קרקע קטנה ומלאה בעציצים בצפון יפו, לשם עבר הורוביץ לפני שבועות אחדים מפתח תקווה. הוא נולד וגדל בשערי תקווה למשפחה דתית לאומית, אבל אם מנסים להבין איפה חי בין לבין, התשובה מסתבכת. "הייתי בכל מיני מקומות בחיים שלי", הוא צוחק, "גרתי בתל אביב בשדרות ההשכלה. גרתי באילת תקופה, הייתי טבח בחוף של מוש. גרתי בפולין תקופה, אני דובר פולנית. הייתי בקרקוב ארבע שנים עם אחי הגדול, הוא היה בבית חב"ד ואני עבדתי במסעדה כשרה". בילדותו, הוא מספר, התקרב לדת כשלמד במסגרות חרדיות. "לקראת סוף היסודי התחזקתי. עד גיל 15 הייתי בישיבה של חב"ד עם כובע, חליפה וציצית, אחרי זה עברתי לפנימייה חילונית. בין החרדים לחילונים הכרתי את הראפ".
הכניסה לפנימיית בית חגי הייתה מלווה בהלם תרבות לא קטן, לשני הצדדים. "באתי לפנימייה ביום הראשון, כולם עם טרנינגים, אדידס, כובעי נייק, ערסים כאלה. ואני נכנס עם ג'ינס רחב, חולצת מספרים, משקפי שמש, הכי לא מחובר לסיטואציה. באתי מהעולם החרדי וכל מה שראיתי זה ראפרים מגניבים באמריקה, לא הכרתי ערסים בתרבות של ישראל, לא ידעתי מה קורה".
בפנימייה נכנס לאולפן הראשון שלו, אחרי ששכנע את מנהלי המוסד להקים אחד כזה. "הייתי ילד בעייתי נורא, עשיתי להם את המוות", מעיד שרק על עצמו. "לא הייתי בכיתה, הלכתי מכות, שברתי למדריך שלי את האף, בטעות, כשבאתי להרביץ לילד אחר. המנהל קרא לי למשרד ואמר לי, 'מה עושים איתך? אתה לא יכול כל היום להסתובב, איך אני שם אותך במקום אחד?'. אמרתי לו, 'אני רוצה לעשות מוזיקה, אם אתה רוצה שאני אעשה משהו ולא אעשה בעיות, תארגן לי פה אולפן'. הוא אמר לי, 'טוב, בוא נראה מה עושים. תארגן לי רשימה, נראה כמה זה עולה'".
הוא פשוט אמר לך סבבה, נפתח אולפן?
"כן. היו שם עוד ילדים בעייתיים שגם הם אהבו מוזיקה, והמנהל חשב שזה יכול לעזור לנו. חזרתי אליו עם הצעת מחיר של ציוד אולפן ב-50 אלף שקל, משהו מטורף. מוניטורים, מיקרופונים, הכי יקר, הכי קטלני. הוא אומר לי, 'מה, לא תכננתי, חשבתי כמה אלפים, גיטרה, לא יודע'. התחלתי לעבור מורה-מורה בבית הספר ולשאול, 'כמה אתם יכולים לתרום לאולפן שאנחנו רוצים להקים?'. המחנך שלי, מומי אבן חיים, שאשתו נרצחה בפיגוע בכניסה לבית חגי, החליט שהוא תורם את כל האולפן לזכרה".
עד היום פועל האולפן בפנימייה. "נסעתי לשם, השמיעו לי שירים שעשו עם הנערים עכשיו, אמא'לה! אין כאלה. לפני שנה עשיתי עם דילן דרור קאבר ל'נופל וקם' של שב"ק ס', ולקחתי את כל התקציב של הקליפ ותרמתי אותו לקהילה. נסענו גם לבית חגי, שיפצנו להם את מגרש הכדורסל והבאנו הפנינג ענק, מתחם נינג'ה, קליעה למטרה, פופקורן וצמר גפן מתוק. שיירה של משאיות".
איך הרגשת לחזור ככה לפנימייה, הפעם בתור תורם?
"בכינו כולם, גם אני וגם הצוות. היה סופר-מרגש, אחד המרגשים שיכולים להיות. הם אנשים מדהימים ואני אוהב אותם ברמות קשות, אני מרגיש שאני מאוד חייב להם, הם אשכרה האמינו בי, נתנו לי את מה שרציתי לעשות. לכן היה לי כל כך חשוב לעשות את הדבר הגרנדיוזי הזה".
הורדתי את הכיפה והדלקתי את הג'וינט
"כשמכירים אותי מגלים שאני חמוד", מבצבץ חיוכו הרחב של הורוביץ מבעד לזקן העבות, "אבל אם אני הייתי הולך אחריך ברחוב ולא היית מכיר אותי, הייתי מפחיד אותך, לא?". הוא אולי נראה כמו דורמן במועדון במזרח אירופה, אבל פנים אל פנים קשה לקבל ממנו רושם מאיים. הורוביץ חייכן, ידידותי וחם, מדבר ברכות ודואג שארגיש בנוח כשאני מתארח בביתו. לגזרה הרחבה ולזקן שהפכו לסמלים המסחריים שלו התווספו לאחרונה גם כיפה וציצית, כחלק מתהליך התחזקות שהוא לא ממהר לתחום בהגדרות: "ההתחזקות שלי היא תהליך ארוך ומורכב. בכל פעם שניסיתי להתקרב לדבר הזה בצורה מהירה וחזקה, זה שבר אותי. הייתה שבת אחת שבה אמרתי, 'זהו, אני מתחיל לשמור שבת'. הבאתי מחם, פלטה, הכנתי אוכל לפני שבת, כל מה שעושים כדי לא לחלל שבת, גיהצתי חולצה מכופתרת, התלבשתי, שמתי בושם, נכנסה שבת, חברה שלי הדליקה נרות, הלכתי לבית הכנסת, התפללתי מנחה, קבלת שבת, התפללתי ערבית, חזרתי לבית, אמרתי 'שבת שלום' לחברה שלי, הורדתי את הכיפה והדלקתי את הג'וינט. עד פה. אמרתי, 'זהו, אני לא יכול יותר'. זה היה לי קשוח מדי כל הדבר הזה. כל ההכנה, כל ההתארגנות ליום הזה. אני אמור לנוח עכשיו, נכון? אז בא לי לנוח ולעשן. הייתי חייב לעשן, לא יכולתי לשמור את השבת הזאת, זה היה לי קשה, אינטנסיבי".
אתה כבר מכיר את כל החוקים, בשבילך זה סדר יום שלם, כל התיק.
"לכן אני אומר לך שאני אמיתי עם זה מאוד. אני לא אטיף לחזרה בתשובה, אני לא אגיד, 'אתה חייב ללבוש ציצית, אתה יהודי'. אני לובש ציצית. אחרי 7 באוקטובר אמרתי, 'או-קיי, אני חייב לעשות את זה כבר'. כל החיים ידעתי שאני אתחזק ואתקרב יותר, פשוט הייתי אפס עם עצמי. כמו דיאטה אחרי החגים".
אמו של הורוביץ נפטרה מסרטן כשהיה בן 6. הוא בן הזקונים, הצעיר בארבעה אחים, כולם גדולים ממנו ביותר מעשור. "אני זוכר את אמא שלי רק מימים שיש מהם תמונות. היינו בפארק נחשונית ויש תמונות, אז אני זוכר את היום הזה, יש לי פלאשבקים מהיום הזה או מסיפורים שסיפרו לי. אולי אני מדמיין".
איך היה לגדול רק עם אבא?
"אבא שלי היה אם חד-הורית. כשהייתי ילד כעסתי עליו על הרבה דברים. הוא היה איש צבא, כזה 'קום, לך, תחזור', לא גידל ילדים. אמא שלי גידלה את האחים שלי, אז היה קצת קשה לכלוא בבית אחד ילד קטן בן 6 בלי אמא ועם איש צבא, האחים שלי כבר היו נשואים".
בעצם, האחים שלך הכירו את אמא שלך ורק אתה...
"כן. זה טרגי. זה לא קל, אבל אני לא מכיר מציאות אחרת, אני לא יודע מה זה לגדול עם אמא, אין לי את הדבר הזה. גדלתי רק עם אבא שלי. הוא לא החסיר ממני כלום. יכול להיות שהוא לא ידע להגיד לי 'אני אוהב אותך' ולחבק אותי, אבל אלה החיים שלי, זה כמו שיש ילדים שיש להם אבא ואבא. היה לי אבא שהוא אבא ואמא".
גם לו בטח היה קשה.
"לאבא שלי היה הכי קשה. באותה שנה אבא שלו נפטר, ואז אשתו, והיה לו אח שנהרג בצבא פעם. אז הוא נשאר לבד, אין לו עוד אחים. אני חושב שאבא שלי הוא הבן אדם שאני הכי מעריץ בכל העולם. אני מעריץ הרבה אנשים, מוזיקאים בעיקר ושחקנים ואנשים שעושים אומנות, אבל אבא שלי הוא הגיבור הכי גדול שאני מכיר".
ועכשיו השולחן בבית שוב מלא, עם כל הנכדים, הילדים של האחים שלך.
"ברור, אנחנו משפחה שמחה, פולנים, יש הומור שחור קשה. אם אני הולך שלומפר כזה, אחותי תגיד לי, 'אמא לא מרשה ללכת ככה'. אז הכל טוב, אנחנו חיים עם הדבר הזה בבית".
איך אבא שלך מקבל את העשייה המוזיקלית שלך?
"בהתחלה היה לו קשה עם זה. אבא שלי בן 70 ודתי, היה איש קבע, מלח הארץ, מאוד חד, מאוד רצה שאני אהיה טייס, עורך דין אווירי, הוא לא הבין מה אני עושה כל השנים. הוא דאג לי, פתאום הילד מעשן ג'וינטים כל היום ועושה מוזיקה. היום אין שיחה שהוא לא מסיים ב'אני גאה בך ואתה עושה לי נחת'. הוא אומר לי, 'די, אני לא יכול ללכת לשום מקום, אומרים לי "הנה אבא של שרק, הנה אבא של שרק"'. הוא מתרגש מזה בטירוף".
אין תגובות שליליות? בקהילה הדתית יותר שמרנים.
"אני לא חושב שאני מגזים יותר מדי, השירים שלי לא מעודדים שימוש בסמים והם לא שירים סקסיסטיים. דתיים גם אוהבים לשמוח, לרקוד, ליהנות. אוהבים אותי בציבור הדתי, ואני אוהב את הציבור הדתי בחזרה. כולם במשפחה מפרגנים, האחים שלי, האחיות שלי, האחיינים שלי באים להופעות, כולם מתים עליי. אני אוהב אותם, אין עליהם בעולם".
החבר דרייק
לא רחוק מהתמונה הישנה של אמו המנוחה, לצד עטיפות האלבומים שהוציא, תלויות על הקירות בדירתו של הורוביץ תמונות של הראפרים שגדל עליהם. "תמיד באתי לראפ ממקום של אהבה. הראפ של היום מאוד מאכזב. אני פחות מתחבר למסרים של 'יש לי זונות, יש לי נשקים, אני מוכר סמים', וואו. לא שאני לא אוהב סמים ובחורות, אין גבר שלא. ראפרים כמו דרייק, יאנג ת'אג, ליל עוזי ורט, זה כאילו הם עובדים אצל השטן. קמים בבוקר, מקבלים בריף מה לעשות היום, 'אתם הולכים להרוס את העולם', זו התחושה. אני ממש לא מתחבר לזה. בא לי לשמח אנשים, לא להפחיד אותם".
"אתה רואה את טופאק וביגי על הקירות", ממשיך שרק ומצביע על התמונות, "הם החברים הכי טובים שלי. כשהייתי במצבים הכי קשים בחיים, כשהרגשתי שאין לי עם מי לדבר ושאף אחד לא מבין אותי בעולם, הראפרים האלה היו בשבילי כמו חברים. הם הראו לי את הבעיות שיש לי בחיים והציעו לי את הפתרונות".
טופאק גדל בגטו של הקהילה השחורה בארצות הברית, הוא היה בכלא. איך הוא הראה לך את הבעיות שלך?
"אולי אתה לא בגטו שחור בארה"ב, אבל יש לך את הבעיות שלך, אני פה בישראל בתסביך שלי, ילד פנימייה שאמא שלו נפטרה, ערסים, כמה פנימיות, ישיבות של חב"ד, מסתובב ברחוב, כל מיני. לראות בן אדם, אפילו אם מהקצה השני של העולם, שגם הוא בבעיות ומלחמות יום-יומיות והוא נהיה כוכב, כוכב הוליוודי, סרטים, אלבומים, אגדה, טופאק זה השראה. אני מרגיש שאם הייתי פוגש את טופאק ואנחנו יושבים עכשיו לשיחה, אנחנו נהיה חברים של החיים".
אתה מזדהה עם הסיפור שלו?
"אני מרגיש שהסיפור שלי לא כזה רחוק, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מאפונה למפונק. זו בעיקר הסיבה שאני עושה את כל הדבר הזה, בשביל הבן אדם השני שנמצא שם בקצה. אני מרגיש שאני יכול להיות דוגמה להרבה ילדי פנימיות שלא יודעים מה הם רוצים לעשות עם עצמם ולהגיד להם, 'תקשיבו, לכו על החלום שלכם, תעשו מה שאתם אוהבים, תשקיעו, תתאמצו, תזיעו את התחת שלכם ואתם תגיעו לאן שאתם רוצים'. בשביל זה אני עושה מוזיקה, נטו כדי לתת השראה לבן אדם שמהכי גרוע אפשר להגיע להכי גבוה. זה הכי חשוב לי בעולם".