היא צועדת בצהרי היום ברחוב מנומנם בצפון תל אביב. רוקעת, יותר נכון. בסוואג של לורן היל שהתערבבה עם אום כולתום, כריזמה של מירי רגב וביטחון עצמי של נועה קירל, כל צעד בעקבי המגפיים האדומים של נרקיס, בלי שם משפחה, כאילו פוער עוד חור במדרכה האפורה. החיוך שלה ממגנט את הרחוב, חצאית הפליסה השחורה בוהקת, חולצת הגולף הצמודה מונחת בדיוק נכון, עגילי החישוק המוזהבים עצומים ומעל הכל - מטפחת לבנה שקשורה אל על ויורדת עד לכתפיים. עד שלינור אברג'יל לימדה אותנו מה זה בובו, אותו כיסוי ראש מהודר של נשים חרדיות, נרקיס כבר בדבר הבא - מטפחת עם כרית פנימית שלדבריה "עושה צורה ומונעת החלקה". "לפעמים אני עם בובו ולפעמים עם כרית. כאישה גרושה אני לא חייבת כיסוי ראש אבל זה כבר חלק ממני. כיסוי ראש עושה לאישה היבא".
מה?
"היבא. את לא יודעת מה זה? זה אנרגיה של זוהר. אדם נכנס ואת רואה את זה עליו. זה גם מאריך את הפנים".
וגם מותח את המצח, במקום בוטוקס.
"יש מצב. בוטוקס אני לא עושה אז אני לא יודעת. אבל אני אוהבת לפנק את עצמי. פדיקור, מסג', מה שצריך כדי להרגיש טוב. צניעות זה לא להיות סמרטטת, גם שרה אמנו הייתה דיווה".
ראיתי אותך בהופעות גם עם בובו שמתחתיו השיער פזור. גם לזה יש שם?
"כן", היא פוסקת. "יש לזה שם. קוראים לזה 'ככה בא לי'", היא צוחקת צחוק גדול ומתגלגל.
"בא לי" הוא המפתח להצלחה הפתאומית, המפתיעה, חובקת המגזרים שנרקיס זוכה לה בימים אלה. הלוק הזוהר הוא רק מטאפורה לכל ההתנהלות. להפוך למוזיקאית רגע לפני גיל 40, כשאת גרושה עם שני ילדים, חוזרת בשאלה שחזרה בתשובה וכעת מגדירה עצמה כזמרת חרדית עם אישור מהרב לשיר בפני גברים, זה כנראה משהו שצריך בשבילו הרבה "בא לי". בא לה שכולם ידברו עליה, יכירו את שמה, יבואו לראות אותה מופיעה, יקנו את אלבומיה ובא לה לעשות את כל זה ולא לספר מהו שם המשפחה שלה, "כי זה בסדר ככה. אף אחד לא צריך לדעת". אלבום הבכורה שלה יצא לפני שנתיים, היישר מחייה הרגועים בישוב ניצן הסמוך לאשקלון, "מהמטבח עם הילדים פתאום הוצאתי אלבום", היא משחזרת, ומאז - הכל נפתח. הסינגלים "שדות", "ענני" ו"גלבי" חרכו את הפלייליסטים, היא התארחה אצל אברהם טל בקיסריה, אירחה בהופעות את מירי מסיקה, הקליטה את סבתא שלה וכעת מוציאה שיר חדש בשם "שמור לי עליך" ומשיקה סיבוב הופעות ברחבי הארץ החל מה-12.12. את המסלול הזה חצבה בעצמה. היא כתבה שירים בלי ללמוד, הרימה טלפונים, ביקשה שיחברו אותה למוקדי כוח, הודיעה למנהליה ויחצ"ניה שהם עומדים לעבוד איתה. "אני תמיד דופקת על דלתות. כמו כשכתבתי לעידן רייכל בפייסבוק שהוא חייב לשמוע את 'גלבי' והוא שמע וכתב לי על זה הודעה נורא יפה", היא אומרת בגאווה, "יש בי חוצפה טובה כזו".
המומנטום של נרקיס, שקולה הצלול, הערום והחד פעמי מתנסה במזמורים עם נגיעות מסורתיות אבל גם הרבה אוניברסליות, משתלב היטב ברגע הזה בזמן בו חרדים ודתיים הם הרוקסטארים החדשים. ישי ריבו וחנן בן ארי בפלייליסטים, לינור אברג'יל בדיוני האופנה, נועה ירון שולטת במסך ב"יס מן" וכל זאת אחרי שהתבשמנו בסדרות המופת "שבאבניקים" ו"שטיסל". נדמה שב-2019 אין חילוני שלא בא לו להתרגש קצת מההבנה ש'איזה קטע, הם בדיוק כמונו'. נרקיס, לכאורה, משתלבת היטב באבולוציית החוזרות בתשובה המודעות לעצמן, שהולידה את אברג'יל וירון. אבל ליד הבנים השרים היא משתלבת קצת פחות. "כשהתחלתי לשיר לפני שנתיים חנן בן ארי בדיוק הוציא את השיר הראשון שלו ושמעו אותו ברדיו של חרדים, 'קול ברמה'. התחיל הווייב הזה, אבל לא היו בו נשים. הכרתי זמרת חרדית שלא שרה מול גברים. היא חיברה אותי לאלנתן שלום, ויחד הקלטנו את השיר הראשון שכתבתי, 'שדות'. אלנתן אמר לי שזה מתאים לרדיו, חשבתי שהוא צוחק עלי, אבל הוא צדק".
את הדיסק הראשון הוציאה במימון עצמי. "מכרתי שטח שהיה לנו, ושמתי על זה רבע מיליון שקל. היום ההשקעה מתחילה להחזיר את עצמה". כעבור שנתיים, מגובה בנטוורקינג מתאים, השקעה ברשתות חברתיות וניהול באזז נכון סביב שמה, נרקיס כבר מוזכרת בנשימה אחת עם הכוחות הגדולים בתעשייה. "אם קודם זה היה 'אופס, השירים שלי נכנסו לרדיו, איך זה קרה', עכשיו הכל הרבה יותר מחושב. את האלבום השני אני אוציא אחרי שטפטפתי שירים לאט לאט".
פצע שיישאר לנצח
היא נולדה לפני 38 שנה לאם תימניה ואב כורדי, משפחה דתית לאומית מהתנחלות נצר חזני. הבכורה מבין חמישה אחים, אבל מתנהגת כמו בת הזקונים השובבה. "אבא היה חקלאי ואמא גננת, אנחנו בני עקיבא, אבל אני הייתי ילדה שמחפשת, מבריזה מבית ספר, הולכת לגלוש בים. אף פעם לא חשבתי מה לעשות כשאהיה גדולה. הרגשתי שיש אנשים שיש להם מסלול חיים מסודר וסחטין עליהם, אבל הלוואי שהייתי יודעת שאני טובה במדעי הוואטאבר. הבנות ביישוב היו יוצאות עם החבר מבני עקיבא, עושות שירות לאומי ומתחתנות בגיל 22. ידעתי שאני לא אהיה כזו". בגיל 18 נפרדה מהחצאית והתגייסה. "זה לא שחזרתי בשאלה, זה קרה רק אחר כך. וזו לא הייתה דרמה גדולה. בכל מקרה בבית קיבלו את הכל. לחילונים יש סטיגמה שכל מי שחוזר בשאלה יושבים עליו שבעה, אבל זה לא ככה באמת. היינו בית פתוח".
ואם הילדים שלך יהיו חילונים?
"חס וחלילה, למה את מדברת ככה?", היא צוחקת, "ועכשיו ברצינות. הבנים שלי יבחרו את הדרך שלהם, הרי גם אני לא איזו אישה חרדית אדוקה היום. בינתיים אני עם יד על הדופק ותפילות עליהם, אבל הם יחליטו מה שהם רוצים".
אחרי הצבא נסעה לטיול בדרום אמריקה וכששבה הביתה, העולם התהפך. המילה הזו מהחדשות, "התנתקות", הפכה למשהו אמיתי ומשפחתה התחילה לארוז אל הלא נודע. "התחיל התהליך של הגירוש, הפינוי, ופתאום הרגשת לבד, שכבר אין חממה וקהילה וכל מה שהיה לנו קודם. זה עשה שבר גדול".
לא האמנתם שזה יקרה?
"לא. היו דיבורים שחייב לבוא משיח. הרי זה אל-אנושי לפנות אימפריה כזו של בתים וגינות ווילות, זה חיים של אנשים. חיכינו שיגידו שמישהו צחק עלינו, זה היה הווייב והדיבור. נעתי כל הזמן בין 'מה אכפת לי מהחור הזה' ל'אין מצב שזה יקרה'. בסוף כשזה באמת קרה זה היה אגרוף לבטן לכולם. אנשים נסדקו מזה. זה פצע שיישאר לנצח, הוא חוזר ובא אצל, זה גם מה שהרחיק אותי מהדת בתקופה היא".
איפה הנושא פוגש אותך פוליטית?
"זה לא פוגש אותי בכלל. ההורים שלי לא באו לנצר חזני מאידיאולוגיה, הם היו צעירים והציעו להם מגורים במחיר נמוך והרגשה של משהו חדש. אם יתנו לך מענק לקנות בית בישוב יפה, לא תלכי על זה? זה נשמע להם טוב. היו אצלנו ערבים בבית חופשי, שותים קפה, לא הייתה מתיחות. חיינו עם ערבים יותר מאשר כל אחד אחר שלא גר בהתנחלות, אבא שלי מדבר איתם בערבית שוטפת".
והקונספט של לוותר על בית בשביל שלום, לא נשמע אפילו קצת הגיוני?
"נו, וזה קרה?", היא נאנחת, "עזבי, התנתקות בשבילי זה אישי ולא פוליטי. מעניין אותי הבית שלי וההורים שלי והחצר שלי. אני לא אגיד לך מה הצבעתי, ואל תנחשי את מה שמובן מאליו".
אז תספרי לי.
"אני לא אגיד. אני בתוך עצמי כרגע ובילדים שלי ואיפה שאני נמצאת בציר החיים שלי. אם אני רואה בבית של ההורים שלי את המרקע פתוח אני עוברת ושואלת 'מה קורה ואיך זה קשור אלי ומקדם אותי ואת הילדים שלי?'. זה כנראה לא מקדם אותי, אז אני לא משקיעה בזה אנרגיה".
בעת הפינוי מביתם, המשפחה של נרקיס לא רבה עם חיילים ("אין לי טענות לצה"ל. הם היו מסכנים יותר מאיתנו, הם בכו שם"), הלכה בשקט ובעצב לאן שאמרו להם. "שמו אותנו בבית מלון בים המלח וזה היה תסכול מטורף, את לא יודעת מה קורה, את עם כל המזוודות והחפצים בבלגן, היינו ממש פליטים. ההורים עברו לקראווילות בניצן, ישוב שהוקם למפונים. התקשרתי לחברה ובכיתי לה את החיים. נפל לי האסימון ואמרתי שאם זה המצב, אז אני עוברת לתל אביב. תוך פחות משבוע הייתי חתומה על חוזה שכירות בשינקין, גרתי עם שותפות, עבדתי אצל מעצבת והייתי תל אביבית למהדרין".
מה רצית לעשות עם עצמך?
"לא ידעתי. החלפתי עבודות, פעם מכרתי בגדים, פעם משקפי שמש. יום אחד היה לי משעמם אז נרשמתי ללימודי משחק. ככה למדתי שנה אצל יורם לוינשטיין. המודל שלי הייתה רונית אלקבץ, הערצתי אותה. עשיתי סצנות אפלות ודרמטיות כמוה. אבל אחרי שנה עזבתי, כי זה לא היה זה".
היו לך מערכות יחסים רציניות אז?
"היו מלא הכרויות. שותפה שלי הייתה ארבע שנים עם אותו חבר, בואי תהיי יותר מעצבנת, את מכירה את אלה? ואצלי זה היה 'מה עושים היום, עם מי יוצאים היום'. היו מתאהבים בי וגם אני התאהבתי, פעם אחת. נורא חזק, באיזה סטלן. הייתי בעולם ובחבר'ה כאלה שאתה קם בבוקר לבלבלה ואתה חי, עובד ומבזבז את הכסף בסוף היום. היום אני רואה צעירים מתקתקים, אנשי עסקים באינסטגרם, איפה זה ואיפה אנחנו. חיינו וזרמנו, בא לך חו"ל ויש לך כסף, יאללה תשרפי ותעשי. חיים כאלו".
האמת שזה נשמע כיף.
"כן, אבל כשאתה מחפש, אתה רוצה למצוא משהו שיקרקע אותך. אם זה לא פה, אז איפה? מסיבה, חוף, ברזיל אופנוע, גם לא פה. באתי לעולם הזה עם עיניים פתוחות וחיפשתי להרגיש משהו רוחני, לתפוס ולאחוז. היום זה בא לידי ביטוי בשירים שלי, בכיסופים האלה, חושבים שאני שרה לגבר אבל לא, אני שרה למשהו מעבר".
רציתי להגיע כמה שיותר גבוה
ההרהורים והחיפושים לקחו אותה להודו ואז שוב, בחזרה להורים. לא הייתה לה מנוחה. "הייתי בת 24, שוב בנקודת ההתחלה. חברה אמרה לי לבוא איתה לצפת אז פשוט באתי. הגענו לבית מדרש, שמעתי דבר תורה ומשהו התעורר בי, חזר איזה געגוע. ישבתי שם, כולם הבינו שאני פליטת הודו עם ג'ינס קרוע וגיטרה וראסטות בשיער. בסוף נשארתי שם שנה".
את תהליך החזרה בתשובה המחודשת שעברה בצפת נרקיס שוב מתארת בצורה חלומית. מתברר שבית של בחורות בגילאי ה-20 לחייהן שמחפשות את אלוהים, יכול להיות סוג של קומונה היפית. "הייתה שם חבורת בנות שעשתה פאוז לחיים, גרנו יחד בבית ענק עם מלא חדרים שניהלה אותו רבנית. עשיתי מה שבא לי, התפללתי, למדתי, לפעמים עבדתי בעבודות מזדמנות, אבל לא היו הוצאות כמעט. היינו שותות יין בערב שבת ועושות מלא צחוקים. היה כיף אמיתי, מדורות כל ערב, יושבות ומנגנות עם גיטרה, רואות את הכינרת מהגג".
ויוצאות לשידוכים?
"לא הרבה. הייתי רק בדייט אחד, והזמנתי בירה כי זה מה שהתרגלתי אליו. זה כנראה הפריע לו".
בסוף היא כן התחתנה, אבל היא לא מספרת עם מי, "כדי לשמור על כבודו". נרקיס - הפעם בגלגולה כצעירה חרדית - עזבה את צפת, חזרה לניצן, שם השתקעה עם בן זוגה ולהם נולדו שני ילדים: אליה מאיר, היום בן 9 ומוישי בן חמש. לפני ארבע שנים השניים התגרשו. "אני רוצה לכבד את הגרוש שלי אז אני לא מספרת עליו" היא מסבירה, "אבל כן יכולה להגיד שאנחנו ביחסים טובים היום. יש הרבה גירושים לצערנו בעולם הדתי והחרדי, יותר משנדמה".
לא אהבת להיות נשואה?
"במסגרת הנישואים הייתי בקו מאוד חרדי. היה לי נוח להחזיק את הגבולות הדוקים אלי. חשבתי שזו הדרך. כמו שבחילוניות ניסיתי וטעמתי הכל, כך גם בדת, רציתי להגיע כמה שיותר גבוה. זה יצר אצלי משהו לא טוב כי זו לא הנפש שלי באמת. כשהילדים נולדו היה לי מאוד קשה. עבדתי בתור גננת ומורה מחליפה ומנהלת חנות ספרים, אבל בעיקר הייתי בתוך עצמי. לקח לי זמן להיכנס לשגרה שאני אמא, חרדית, נשואה. משהו בתוכי לא השלים עם כל זה".
הקהילה החרדית לא ערוכה למשברים מהסוג הזה? לא היה לך עם מי לדבר?
"לא הייתה קהילה חרדית, זה לא בני ברק. ניצן זו קהילה דתית לאומית של טלוויזיות פתוחות וטלפונים ואני הייתי החרדית מדי. לקחתי על עצמי חומרות שאחרים לא יכולים לעמוד בהם. גם זה היה חלק מהקושי".
ככל שהנישואים דעכו, התשוקה למוזיקה בערה. נרקיס פנתה לרב שלה, מי שאישר לה להתגרש, וביקשה ממנו לאשר לה גם להיות זמרת ששרה בפני קהל מעורב. על אף שלא היה לה מודל להישען עליו, הרב הסכים להיות הראשון, אבל לא להיחשף בשמו. "הרבה נשים מתקשרות אלי ומבקשות לדעת מי זה, שגם הן יקבלו אישור. אבל אני לא יכולה למסור את השם שלו", היא אומרת.
את לא רוצה לפרוץ דרך לאחרות?
"האישור שקיבלתי הוא לא הלכה לכולן. אני מאוד מאוד נזהרת במה שאני אומרת, זה נושא רגיש ובסוף אני זו שחוטפת את הכדורים".
מה זאת אומרת?
"יש קהל חרדי שלא אוהב את זה. הם כותבים לי ביוטיוב, בפייסבוק, מאוד כועסים שאני שרה וזה מעליב לפעמים. הקשר שלי עם השם כל כך התחזק ואני מנסה לשמור על צניעות וקדושה איפה שאני נמצאת, וכואב לי שאדם זורק משפט כמו חץ".
מה הדבר הכי מעליב שכתבו עלייך?
"לא נחזור על זה. אני מבינה שזה באמת יוצא דופן ויושב על מקום מאוד רגיש. לי אין שום טרוניה לאף אחד, רק כאב בלב למי שלא מבין את הדרך שלי. מצד שני אני מבינה, גם אני הייתי מרימה גבה לפני חמש שנים מאישה חרדית ששרה ברדיו. אבל יש לי את הפרשנות שלי ל'קול באישה ערווה'".
שמה היא?
"מבחינתי, התורה התכוונה למשהו עמוק, משהו מעבר. הכוונה היא שכשאישה שרה זה בא מהמקום הכי עמוק, מהנשמה שלה, כי אישה יותר רוחנית מגבר. התורה יודעת שקולה של האישה חושף רובד מהנשמה שלה שהוא מאוד מאוד עמוק. התורה לא אמרה שאישה צריכה להתבייש במשהו בשום צורה שהיא. הדת עצמה היא פמיניסטית. לקדוש ברוך הוא מאוד אכפת מהאישה".
איך הרגשת כלפי פרשת הרב פיהרר, שהעצרת שלו בוטלה עקב הדרת נשים ממנה?
"אני לא אגיב על זה" היא מכריזה, אבל אחר כך בכל זאת בוחרת לומר משפט קצר: "זו הייתה מהומה על לא כלום. למה לי לרצות להיות בערב כזה? זה מה שיראה את ההערכה אלי כזמרת? זה שנשים אמרו ש'זה לא פייר', זה לא מתאים לדיווה. דיווה לא תבכה על דבר כזה. ממש לא. אני רוצה להיות על במות של חילונים, לא בערב התרמה של רב, מה יש לי לחפש שם?".
את רואה בעתיד עוד זמרות חרדיות כמוך?
"אני לא יודעת. המון נשים רוצות להשמיע את קולן וזה כואב. יש מגמה של לפרוץ את הגבולות, העולם מתקדם, אנחנו בתקופה חדשה. תקראי לזה ימות המשיח או העידן הטכנולוגי איך שאת רוצה. האישה היום במרכז ואם היא מרגישה עוולה היא עושה בלגן כמו שהיה עם הקונצרט של הרב פיהרר, נשים עושות סטופ, הן רוצות שיראו אותן וזו זכותן".
את ישי ריבו לא שואלים מה הוא עישן
בינתיים הקהל החילוני שהיא חושקת בו מסוקרן ומוקסם ממנה. נרקיס יודעת היטב שסיפור חייה הצבעוני הוא חלק מהעניין. "אבל זה באמת לא מה שחשוב", היא מבקשת להבהיר, "את ישי ריבו לא שואלים מה הוא עישן אז גם אצלי זה לא באמת מעניין. את הקהל שלי לא אכפת אם הייתי בהודו ומה יש לי על הראש. המוזיקה שלי מחברת אנשים מרמת אביב וחיילות בלי הורים ובחורים גייז, מי שרוצה, לכולנו יש את אותם כאבים ורצונות".
הקריירה המתהווה מחזירה לנרקיס את תל אביב לעורקים. "הייתי רוצה לעבור למרכז אבל זה לא אפשרי כרגע", היא אומרת, "אז אני הרבה על הקו, ההורים עוזרים לי וכולם מתגייסים. אמא שלי התפטרה מהעבודה כדי ללוות אותי בהופעות, ככה זה אצלנו, המשפחה חיה את התזוזות הרגשיות שלי".
והחיים בניצן לא משעממים לעומת מה שקורה כאן?
"זה שונה, אבל אני מאזנת בין הכל. כשרק התחיל עניין השירה, כל מה שעניין אותי זה הופעות, היה לי מוזר לבוא הביתה לסלון מבולגן ולהתחיל לסדר, מה קשור עכשיו? אבל היום אני מצליחה לאזן. עכשיו אני איתך כאן ועוד כמה שעות אני בבית עם כפכפים והילדים קופצים לי על הראש וזה בסדר גמור".
את רוצה להתחתן שוב? עוד ילדים?
"ילדים אני לא יודעת. זה משתנה כל יום. אישה חרדית היא כבר לא מכונת ילדים, היום נשים מבינות שצריך לשמור על הגוף והנפש ויש חרדיות עם שלושה ילדים, או שמחכות יותר בין ילד לילד. אבל זוגיות אני מאוד רוצה ומכוונת לשם".
אז הוא לא בהכרח יהיה חרדי?
"אני לא יכולה לענות על זה. אני כבר לא יודעת מה התשובה. אני מחוזרת, אבל צריך לדייק מי מחזר, מחמיא לי מאוד ומגניב שילדים בני 25 פונים אלי, אבל לבנות עוד בית זה משהו אחר. אני רוצה בפעם הראשונה בחיי להרגיש שאני נשענת על מישהו. שאני מרשה לעצמי לשים את הראש. מישהו אמיתי שעושה עבודה פנימית".
יצאת לדייטים מאז הגירושים?
"בטח, גם היו לי קשרים. אנחנו יוצאים ונהנים, הולכים לסרטים ומסעדות ולשבת וצחוקים. שמירת נגיעה הופכת להיות משהו חינני ורומנטי, וגם את זה צריך עוד לחקור. אם לא הבנת עדיין, אני יודעת ליהנות מהחיים".
צילום: שי ארבל כהן | סטיילינג: זוהר מאירי | איפור: אורנית ראובן