פרידה קלי היא בריטית בת שישים פלוס, שחיה חיים קטנים ונעימים: בית אנגלי טיפוסי, כוס תה עם חלב בבוקר, קורנפלקס בארון, מיץ תפוזים. כשהיא לא מבלה עם הנכד, ניל, היא עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין, והרושם הכללי שהיא מותירה תואם לחלוטין למה שהייתם מצפים: דודה עגלגלה עם חוש הומור, בגדים צנועים, ליפסטיק ורדרד ונימוסים – ובכן, בריטיים מאוד.
ובכל זאת, מסתבר שהגברת האפרורית למראה גם יודעת להפתיע. בסרט החדש "סיפורה של פרידה", שיוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב, היא מגלה לעולם שלכל פקידה יש גם צד פרוע: היום היא אולי מהדקת מסמכים בשביל עורכי דין מעונבים, אבל בשנות השישים היא עבדה צמוד צמוד עם הלהקה הכי מפורסמת בעולם: הביטלס. וכשאנחנו אומרים צמוד אנחנו מתכוונים צמוד: במשך יותר מעשור ליוותה פרידה הצעירה את ארבעת המופלאים מליברפול, והייתה שם איתם בכל הצמתים הקריטיים – בפריצה המטאורית, בסכסוכים, במוות הנוראי של האמרגן בריאן אפשטיין ובהתפרקות המתוקשרת. עבורה הם היו ג'ון, פול, ג'ורג' וריצ'י (כן, רינגו אצלה הוא ריצ'י), והיא הייתה שם איתם לאורך כל הדרך מבחורים רגילים עם גיטרה לסופרסטארים הכי גדולים בעולם.
"הכרתי את פרידה כל חיי, כי דוד שלי מכיר אותה. ידעתי שהיא אישה נחמדה ושהיא עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין, אבל כמו כל השאר, פשוט לא ראיתי את זה בא", אומר במאי הסרט, ראיין ווייט, בראיון בלעדי מטורונטו, שם משתתף הסרט בפסטיבל "הוט דוקס". "לא העליתי על דעתי שהיא הייתה כל כך קרובה לביטלס, כל כך חשובה בהיסטוריה שלהם. היא לא דיברה על זה עם אף אחד, גם לא עם המשפחה שלה, אבל זו אישה שהייתה לה תרומה אמיתית לביטלמאניה ואף אחד לא הכיר אותה מאז. הסיפורים שלה פשוט הדהימו אותי".
לקחת טרמפים עם מקרטני
"את מי מעניין הסיפור של המזכירה", שואלת פרידה בתחילת הסרט, ובאמת לא מבינה. במשך יותר מארבעים שנה, מאז שהתפרקה הלהקה, דחקה את החוויות שלה עם הביטלס לקרקעית התודעה, וגם את ילדיה ואת בעלה, שהפך מאז לגרוש שלה, בקושי שיתפה בימים ההם. בעשרים השנים האחרונות קיבלה לא מעט פניות מצד עיתונאים, סופרים ויוצרי קולנוע שהפצירו בה לדבר – אבל רק כשהגיעה טרגדיה אישית, הייתה מוכנה סופסוף לפתוח את הפה.
"כשהבן שלה היה שואל אותה על החיים שלה בעשור ההוא פרידה תמיד אמרה לו שהיא טרודה מדי בענייני היום מכדי לשבת ולספר על זה, אבל אז הוא נפטר ומשהו בה השתנה", אומר הבמאי ווייט. "באותה תקופה בערך נולד לה נכד, והיא החליטה שהיא רוצה שהוא יידע על העשור הנפלא שהיה לסבתא שלו, שיבין שהיא עשתה את כל זה. היא ידעה שאם זה לא יקרה עכשיו זה כבר לא יקרה לעולם".
העשור הנפלא של פרידה מתחיל בשנת 1961, כשהייתה בת 16 בלבד, במועדון הקוורן (the cavern) הליברפולי. "יום אחד יצאתי לצהריים עם שני בחורים והם הביאו אותי למועדון הזה", היא מספרת בסרט. "זה היה מרתף הקטן שהריח משתן, זיעה ופירות רקובים, ושם על הבמה ראיתי את הביטלס בפעם הראשונה. לא שמעתי דבר כזה בחיים שלי! אמרתי לעצמי שאני מגיעה לשם גם מחר, ומאותו יום אני חושבת שראיתי אותם לפחות עוד 180 פעם...".
לפרידה היה מקום קבוע במועדון, וממנו הייתה מגיעה בקלות לחדר שבו המתינה הלהקה כדי לשבת ולקשקש עם הבנים. הם, מצדם, שמחו לאמץ את הנערה הנלהבת – אחת המעריצות הראשונות שלהם. "הם גרו באותו צד של העיר כמוני, ולפול וג'ון היו מכוניות והם היו לוקחים אותי טרמפ הביתה מדי פעם", מספרת פרידה בעיניים שובבות. "אבא שלי מאוד לא אהב את זה. הוא הכיר אותם ולא חיבב את מה שהוא ראה".
לא עבר זמן רב עד שפרידה הצעירה, המנהלת של מועדון המעריצים, הפכה למזכירה הרשמית של הלהקה. זה קרה כשבריאן אפשטיין החתים את הביטלס על חוזה תקליטים, והוא גם זה שהציע לה את הג'וב הנחשק. פרידה, שהבינה את גודל ההזדמנות, נטשה את משרת הקלדנות שבה החזיקה ועברה לעבוד במחסן קטן מאחורי משרדו של אפשטיין. המשימה הראשונה שלה: להתמודד עם בנות ליברפול הנמרצות, שחיזרו אחרי הבחורים כבר בימים האלה. לדבריה, שתי השורות הראשונות בכל הופעה של הביטלס היו מלאות כבר משלב מוקדם בנערות עם רולים בשיער, שלא היססו להעביר דרכה פתקים לחברי הלהקה. אלא שמי ששלחה פתק ללנון נתקלה בתופעה מוזרה: הוא היה בוהה בפתק בשתיקה עד שמקרטני היה מקריא לו את הכתוב בקול. "בהתחלה חשבתי שאולי ג'ון לא יודע לקרוא, אבל כשהזכרתי את זה לאחרים הם הסבירו לי שהוא פשוט מופיע בלי משקפיים".
בתחילה, היא מספרת, חברי הלהקה היו מגיעים למשרד מדי יום, והיא זכתה להכיר אותם מקרוב. מהקרבה האמיתית הזו אפשר להתרשם בהקלטה שבה נפתח הסרט: חברי הלהקה מברכת מאזינים בחג המולד של 1963. כשמגיע תורו של ג'ורג' האריסון הוא אומר: "אף אחד עדיין לא דיבר על המזכירה שלנו, פרידה קלי מליברפול" – ובתגובה צועקים כל יתר חברי הלהקה "Good O' Freda" (מה שהפך גם לשמו של הסרט). "אז בשם כולנו", אומר הריסון, "אני רק רוצה לומר לך המון תודה".
המחוות האישיות האלה לא נעלמו מעיניו של במאי הסרט, שלא מחכה הרבה עד שהוא שואל את המזכירה האישית האם ניהלה אי פעם רומן עם אחד מחברי הביטלס. פרידה, שבזמנו הודבק לה רומן עם מקרטני, ממהרת לענות "לא", אבל אחר כך מסבירה שכמו כל נערה אחרת בת 17 באותן שנים, גם היא הייתה למעשה מאוהבת בכולם: "אם פול שר לי אהבתי אותו ואם ריצ'י שאל מה שלום הכלבים שלי – הייתי חושבת לעצמי שכן, אני בעצם אוהבת אותו. כשג'ורג' היה מציע לי טרמפ מהעבודה הביתה, אז הייתי מאוהבת בג'ורג' באותו יום". אבל רגע, מה עם ג'ון? "כשהוא היה נכנס ומתחיל לדבר איתי הייתי חושבת 'אני אוהבת את האף שלו', אבל זה היה רק ליום או יומיים".
להכריח את רינגו לישון על מצעים
הלו"ז של פרידה היה צפוף: בימים עבדה עבור אפשטיין ובלילות עבור מועדון המעריצים של הלהקה. החלק הראשון עבר עוד איכשהו חלק, אבל בחלק השני הכל הסתבך. "יום אחד אמרתי לעצמי 'טיפשה שכמוך! נתת את הכתובת שלך בבית לכל מי שביקש את הכתובת של מועדון המעריצים. פשוט לא חשבת", היא מספרת בסרט. "הדוור דפק לי על הדלת ושאל: 'מי נתן את הכתובת הזו למען השם? יש לי פה 200 מכתבים'. האמת שלא ידענו שתוך כמה חודשים הם יהיו מפורסמים כל כך ושהמכתבים יתחילו להגיע בסלים ענקיים". ובאמת, כמות המכתבים למועדון המעריצים של הלהקה הלכה וגדלה כל הזמן, ובשנות השיא אף הגיעה ל-3,000 מכתבים ליום.
פרידה מספרת שהמספרים העצומים גרמו לה ללא מעט כאב ראש, אבל כמעריצה בעצמה – היא לא יכולה הייתה לזלזל בבנות המאוהבות, ואף עשתה הכל כדי לנסות ולהגשים את חלומותיהן. "לפעמים הביטלס היו מגיעים אליי למשרד ופותחים מכתב וצוחקים כי המעריצות ביקשו פיסת חולצה שלהם", היא מספרת לווייט. "הייתי אומרת להם שישאירו את המכתב לי, כי יש לי חולצות שלהם בארון שלי ואני שולחת חתיכה למי שמבקשת".
הנדיבות וההקשבה הפכו את פרידה לשם דבר בין מעריצות הלהקה, שידעו שיוכלו למצוא אצלה אוזן קשבת. כשפול התארס, עשרות מהן פרצו למשרדה כשהן צורחות ובוכות ומאיימות להתאבד, והיא הייתה צריכה להרגיע את כולן ולהבטיח להן שמקרטני ימשיך לכתוב שירים יפים למרות הטבעת. במקרה אחר, טיפלה במעריצה נחושה במיוחד שהגיעה כל הדרך מאמריקה בסירה רק כדי לדפוק על הדלת של מקרטני. גם בקשות לשערות של הרביעייה היו עניין שבשגרה, ופרידה התנחמה רק בכך שחברי הלהקה הסתפרו אצל אותו הספר, ולכן כל שהיה עליו לעשות הוא לאסוף את השערות שנגזרו ולהעביר אותן לה, כדי שתוכל להעביר את האוצר הלאה. “הוא חשב שאני מטורפת”, היא מספרת. "הוא היה שואל אותי: את רוצה את החתיכה הזו? את בטוחה? והייתי אומרת לו: 'כן, בבקשה'".
החשיבות של "השירות למעריצות" הייתה כל כך חשובה לפרידה, עד שהיא פיטרה על המקום אחת מהעוזרות שלה שנתפסה מכניסה למעטפה קצוות שיער של אחותה במקום כאלו של פול מקרטני (!). המחויבות הנוקשה הוחלה גם על חברי הלהקה, שהיו מקבלים מהמזכירה הצמודה ערימה של תמונות שלהם בפתח כל ישיבה, וחותמים עליהן בקדחתנות מבלי להוציא מילה של טרוניה. לדבריה, ג'ורג' אפילו היה עוצר במשרד שלה ושואל אם היא צריכה שיחתום על משהו: "זו הייתה ההתחלה, כולם היו נרגשים ושום דבר לא היה בעיה”, היא אומרת. "בשלב מסוים בריאן (אפשטיין – א"ר) החליט להחליף את החתימות המקוריות בחותמות דיו, אבל אני אמרתי לעצמי שאשיג חתימות אמיתיות עבור המעריצים. הייתי עוברת אצלם בבית אחרי העבודה והם היו חותמים בזמן שהם צופים בטלוויזיה, כטובה. עברנו ככה על שקים שלמים".
גם המשפחות של החיפושיות האחרות לא קופחו, וכולם זכו למנה מ"גוד אולד פרידה": "הייתי קוראת לאבא של פול 'דוד ג'ים' ובימי רביעי הלכתי איתו לפעמים לפאב כדי שילמד אותי על גבינות וקפה. הארי, אבא של ג'ורג', אמר לי תמיד שאני צריכה לדעת לרקוד טוב והיה מנסה ללמד אותי ורוקד איתי במסיבות". פרידה הצליחה גם להיכנס למקום הכי שמור: הבית של מימי, דודתו של לנון והאישה שגידלה אותו. מימי לא נתנה לאנשים להיכנס לביתה, אבל המזכירה הרגישה הצליחה ליצור גם איתה קשר: "היא הייתה אולד סקול כמו אבא שלי", היא אומרת. "היית צריך לשמור לידה על הפה".
לריב עם לנון הזועם
למרות הזמנים היפים, גם לפרידה והלהקה היו רגעים של משבר. כמו זה שבו ג'ון לנון פיטר אותה, למשל. זה קרה באוגוסט 1965, כשהלהקה ניגנה באולם האמפייר בליברפול. בתום ההופעה רצתה פרידה להיכנס לחדר בו שהו מאחורי הקלעים, אבל הוא היה מלא באנשים ולכן היא החליטה לחכות כמה דקות יחד עם הלהקה שבחדר הסמוך, ה"מודי בלוז", שאחד מחבריה היה בן זוגה באותה תקופה. כשחזרה לחדר של הביטלס חיכתה לה שם מקלחת קרה בצורת ג'ון לנון אחד, כועס במיוחד, שרתח על כך שחברה אל האויב והודיע לה על המקום שהיא כבר לא המזכירה שלו יותר. "אמרתי ללנון שאם כך – מעכשיו אטפל רק בעניינים של השלושה האחרים", היא מספרת בסרט, "ואז הוא אמר שהוא רק התלוצץ".
לבסוף נמצא פתרון: אפשטיין האסרטיבי דיבר עם אביה של פרידה ושכנע אותו כי בתו תמשיך לעבוד עם הלהקה, אך תישאר בליברפול. פרידה עצמה דאגה שרגע לפני שהחברים הקרובים שלה הולכים רחוק, לפחות שתישאר לה מזכרת. "שמתי את אחד הספרים שלי בין הספרים שג'ורג' היה צריך לחתום עליהם, וכשהוא הגיע אליו הוא שאל 'למי להקדיש את זה?'. אמרתי לו שפשוט יחתום עליו, אבל הוא דפדף להתחלה וראה שזה הספר שלי. הוא שם אותו בכיס ובפעם הבאה שהתראינו הוא הניח לי על השולחן את הספר עם הקדשות מכל חברי הלהקה".
ובאמת, להפקת הסרט לא היה קל לשכנע את פרידה לחזור לימים ההם, וכדי לגרום לה לדבר בפתיחות נדרשו שנתיים תמימות של שיחות סלון על תה עם חלב. לאתגר הזה הצטרף הקושי במימון הסרט, שנפתר בסופו של דבר על ידי האתר "קיקסטארטר", שבו הקהל משקיע את כספו בפרויקטים שמעניינים אותו. למעשה, מעריצי הביטלס מימנו את סגירת המעגל של פרידה (ראו טריילר).
"הסרט הזה נוצר עבור מעריצי ביטלס ומומן מהתרומות שלהם", אומר ווייט. "לפני כמה ימים היינו בהקרנה וגם שעתיים אחרי שהיא נגמרה פרידה עוד נתנה חתימות והצטלמה עם אנשים. יותר מזה, בכל הקרנה נעמדות כמה נשים בגיל שלה ומספרות לה שהן קיבלו מכתב שהיא שלחה, תמונה או קצוות שיער, וכמה משמעותי זה היה עבורן אז. עוד לא מצאנו את הבחורה שקיבלה את הציפית של רינגו, אבל פרידה חיה את העשור הזה שוב והיא שמחה לראות שהמכתבים שלה באמת הגיעו ליעדם, להתאחד עם המעריצות ולסגור מעגל. אין מה להגיד, היא הייתה מזכירה אז והיא מזכירה גם היום".
הסרט יוקרן ב 3/5 בפסטיבל דוקאביב 2013. הקרנות נוספות ב: 5/5, 10/5 ו- 11/5