קפה שחור חזק החליטו להביא את החבר'ה שלהם מנתניה לווילה בקיסריה. זאת נשמעת כמו פנטזיית היפ הופ מחו"ל, להפוך למיליארדרים ולדפוק את המסיבות הכי גדולות בעיר הכי עשירה, אבל האמת קצת פחות בומבסטית. מדובר בסך הכל בקליפ החדש של אילק סהלו ואורי אלמו, שני הראפרים שמוכרים יותר בשם הבמה שלהם. הם משחקים בו עובדי גינון שמשתלטים על בית מפואר, בזמן שבעל הבית הזקן (אלון אולארצ'יק בהופעת אורח) מנמנם בחלוק שלו ולא מבחין במתרחש. מבחינתם זאת הייתה סגירת מעגל.
"אתה יודע למה עשינו את הקליפ הזה?", שואל אותי סהלו. "עבדנו בפאקינג וילה כזו לפני ארבע שנים, ותמיד אמרנו וואלה, הלוואי ונעשה שם קליפ".
"מכיר את ואלרי קוגן?", ממשיך אלמו במתקפת השאלות. "זה אוליגרך יהודי-רוסי שקנה חברת תעופה ונהיה מיליארדר. הוא בנה אחוזה בקיסריה, ליד ביבי, והיינו שם אנשי אחזקה. כל השבוע עובדים, כותבים בין לבין, בסופי שבוע מופיעים. תחשוב שהווילה הייתה כל כך גדולה שקוגן לא הכיר את רוב החדרים, אנחנו הכרנו אותה יותר טוב. ואנחנו גדלנו בבתים של שני חדרים, ישנים ארבעה אחים בחדר אחד עם מיטות קומתיים. פתאום אתה מגיע למקום כזה ואומר 'בוא'נה, זה בית מטורף'. יש חדרי יין, חדרי קולנוע, אתה מוחא כפיים ויש לך מוזיקה, משהו משוגע".
כשהשיר "שחקן", מאלבומם השני שייצא בעוד כחודש, הופץ כסינגל – הם קפצו על ההזדמנות להרים את קליפ החלומות. הקליפ, שביים רומן בוצ'אצקי, מציג שיר חבר'ה קליל בהשראת Still Not A Player של ביג פאן, מתאים בדיוק למסיבת וילה. אז הם הביאו כמה בקבוקי הנסי, דאגו לכמות מרשימה של בגדים לבנים והרימו פארטייה קטנה. זה אמנם לא היה בארמון של ואלרי קוגן, אלא בווילה להשכרה, אבל מה שבאמת חשוב הוא שלא היו שם ניצבים. רק חברים שבאו לעשות כיף.
אלמו: "זה שיר קיץ כזה עם בחורות, אבל מצד שני יש כאן הומור. אנחנו עושים בקליפ טייק על הרצון שלנו לעשות דברים בגדול, אבל בסופו של דבר – אנחנו כולה עובדים בווילה הזאת, רק גננים שיושבים עם החברים שלהם ונהנים מהרגע שאנחנו יוצרים לעצמנו. זה מה שמעניין אותנו באמת".
היינו להקת החימום של להקת החימום
אבל סהלו ואלמו אף פעם לא באמת היו רק גננים. השניים, בני דודים בני 27 ו-25 בהתאמה, ידעו כבר כשהיו נערים בדיוק מה הם רוצים לעשות. הם התחילו לראפרפ לפני 11 שנים, בחוג היפ הופ במתנ"ס שכונתי בנתניה, שבה הם מתגוררים עד היום. את קפה שחור חזק הם הקימו עם כמה נערים מאותו מתנ"ס.
"אני זוכר במיוחד הופעה אחת שלנו ביום העצמאות", אומר סהלו, "חיממנו את מי שחימם את מי שחימם את מי שחימם. היינו שישה מופיעים והיו רק חמישה מיקרופונים, אז חבר אחד עלה ככה, בלי מיקרופון, עם היד ליד הפה. עד היום אנחנו צוחקים על זה. היינו בסך הכל כמה ילדים מקריית נורדאו שהצליח להם".
המסלול לצמרת החל כשחברת סלקום פרסה את חסותה על ההרכב הצעיר, דבר שהוביל להופעות בכוכב נולד, קאבר מצליח ל"איזו מדינה" עם אלי לוזון והופעות בחו"ל במסגרת הסוכנות היהודית. "הופענו בכל מקום בארץ, עשינו סיבובים בארצות הברית, ואתה אומר לעצמך שזה פסיכי", אומר סהלו, "ואז בום, זה נגמר. כל אחד הולך למקום שלו. אני נהייתי קצין קרבי בנח"ל, אחד האחרים חזר בתשובה".
אלמו מתאר את התקופה הזאת כמשבר. "כשהלהקה התפרקה והתגייסנו, ולכל אחד נהיו החיים שלו, נוצרה הרגשה שפתאום הכל נופל. שאין לנו יותר מקום ליצור יחד. היה לי בחיים משהו קטן שאני אוהב לעשות, ועכשיו לי אין כלום בידיים, ורק ככה למדתי להעריך אותו. ואז שאלתי את עצמי 'פאק איט, מה אני אעשה עכשיו?'. מנקודה כזאת זה רק לעלות".
הסלוגן הזה, "רק לעלות", הפך לפזמון, שהפך לשיר, שהוביל לקאמבק – הפעם בהרכב שכולל רק את אלמו וסהלו. "היינו צריכים להתחיל שוב מאפס", נזכר סהלו, "צילמנו את הקליפ לבד, במצלמה של אבא של אורי. העלינו אותו ליוטיוב ופתאום אתה רואה את התגובות, אנשים שמרו לנו חסד נעורים. כל מיני 'וואי אחי, לא מאמין, הם חזרו'. ופתאום הופעות וחזרות ורדיו".
"רק לעלות" היה הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של קפה שחור חזק, שנקרא באותו השם. אחריו הגיעו עוד ארבעה סינגלים כשהחמישי, "יהיה בסדר" עם נצ'י נצ', נהפך ללהיט עצום וטיפס עד למקום הראשון במצעד של גלגלצ. בשנה שעברה הם נכנסו לרשימת 40 המבצעים המושמעים ביותר בתחנה הצבאית, ובחודש יוני אקו"ם העניקו להם את פרס תגלית השנה – בטקס שזכור בעיקר בגלל פרשת מירי רגב נגד מחמוד דרוויש.
הם מעדיפים להיזכר בטקס אחר: יום העצמאות בהר הרצל בשנה שעברה, שבו הוזמנו להופעה בלתי נשכחת. "זו היתה הבמה הכי גדולה שהיינו עליה", מתלהב אלמו, וסהלו מוסיף: "וזה לא שבאנו לעשות שם קאבר לשושנה דמארי. עלינו עם 'יהיה בסדר', לא באנו עם חליפות אלא עם ג'ינס וסניקרס. היה כיף".
אלמו: "בעיקר השתדלנו לא להיתקע ברקדניות ובדגלנים".
עכשיו, לקראת האלבום החדש, הם מתכננים עוד סגירת מעגל. "יכולנו לעשות את ההשקה בכל מקום, אבל נעשה אותה דווקא באמפי בנתניה מול הים", אומר סהלו, "אנחנו מופיעים בכל מקום בארץ, ודווקא בבית פחות יצא לנו, אין לי תירוץ לזה. אז אני רוצה להגיד לאנשים 'בואו לעיר שלנו רגע'. הכבוד של הבארבי במקומו מונח, אבל פחות מרגש אותי להופיע שם".
מה אתם מרגישים שלקחתם מהמקום שגדלתם בו?
סהלו: "בעיקר את הבגרות. בסביבה כזאת אתה מתבגר נורא מהר, בגיל תשע אתה כבר חושב כמו ילד בן 16. אתה רואה דברים שאתה אולי לא צריך לראות, וצריך לדעת לבחור את הנתיב שלך. יכולנו עכשיו להיות שני עבריינים שיושבים בכלא. מי יודע? רוב הדודים שלנו הם כאלה".
לא נגיד שיישרף העולם, אבל נשפיע
למרות הרקע הזה, ואולי בגללו, קפה שחור חזק נחשבים לאחד ההרכבים הכי שמחים וחיוביים בהיפ הופ הישראלי. הגישה הזאת שלטה לחלוטין באלבום הבכורה שלהם, עם פזמונים קליטים כמו "רק לעלות זה מה שנותר, לא הצלחת? תנסה מחר", "יהיו ימים טובים אנחנו מקווים" וכמובן "אני יודע שהכל יהיה בסדר". מאז ימי הנסיך המדליק מבל אייר לא היו ראפרים כל כך מחויכים, אבל עכשיו הדברים הולכים קצת להשתנות.
"האלבום הראשון היה הרבה יותר אופטימי ממה שאנחנו עושים עכשיו", אומר סהלו, "היינו חבר'ה צעירים ששרו לחברים שלהם, והמקום התמים והנאיבי מיקסם את המוזיקה. אבל אתה גדל".
הסינגלים שהפצתם בשבועות האחרונים דווקא שומרים על אותו קו. "זקוף" הוא שיר מעודד, "שחקן" ו"לזרום" שיצא השבוע הם שירי מסיבות.
סהלו: "הסינגלים עוד לא מספרים כלום. באלבום אתה מקבל את כל החבילה. אהבה, קשיים, מה זה להיות אתיופי שחי פה כישראלי".
באחד משירי האלבום, "גלגל החיים", הם מתעמתים עם כמה מהנושאים שכואבים לקהילת הישראלים ממוצא אתיופי. "יוסף סלמסה, אברה מנגיסטו, עדיין אין פתרון", הם מראפרפים, "ספק אם זה בעיתון כי אין ערך לעמוד ראשון". מנגיסטו, ככל הנראה, מוחזק כבר קרוב לשלוש שנים בשבי חמאס בעזה. סלמסה היה צעיר אתיופי שנורה בידי שוטרים באקדח טייזר ונמצא מת כמה חודשים לאחר מכן – בנסיבות שבמשטרה הגדירו כהתאבדות ובמשפחתו אמרו שקשורות למעצר האלים. השניים היו מסמליה הבולטים של מחאת יוצאי אתיופיה לפני כשנתיים, ואף שסהלו ואלמו לקחו חלק בהפגנות וסיפרו בראיונות מהתקופה על התנכלויות שחוו מצד שוטרים, מסרי המחאה מחלחלים לשיריהם רק עכשיו.
אלמו: "יש דברים שאתה חייב לדבר עליהם כשמגיע הזמן הנכון, כשאתה במקום שיש לך כוח להשפיע. הגענו לעמדה שבה אפשרי וחשוב מבחינתנו להעלות את המודעות למה שקרה לאברה מנגיסטו וליוסף סלמסה. נדבר על זה בשירים ונדבר על זה בהופעות"
אבל אפילו השורה הזאת מ"גלגל החיים" זאת מחאה מתונה. לא בצעקות.
אלמו: "ברור, אתה לא יכול להגיד שיישרף העולם".
במידה מסוימת אתם הילדים הטובים של ההיפ הופ הישראלי, שגם ככה מורכב מילדים טובים. נגיד, אין לכם ממש קללות בשירים.
סהלו: "למה אין קללות? יש קללות שצריך לקלל. אנחנו שרים 'בני זונות לא מבינים שהם לא יקנו אותי' או 'אני לא צריך שאף בן זונה יגיד שאני שייך'. זה לא קללות? אבל בגלל שהמסר הוא כל כך לעניין זה עובר. אני מודע למה שקורה ברחובות, בתקשורת, ברשת, אבל אם הרבה חבר'ה מקשיבים לנו – אני לא רוצה להגיד 'הכל חרא חרא חרא, בואו נחתוך פה את כולם'. זה לא יביא אותנו לשום מקום, זה רק יגדיל את הבעיה. מה שאני עושה זה לבוא הפוך, לומר 'כוסאמא שלהם, אבל תדאגו לחיים שלכם'. אני אגיד מה שאני צריך להגיד, אבל גם אתן תקווה".
יש הרבה אמנים שמעדיפים קו אגרסיבי יותר.
אלמו: "נו, והם שינו משהו? אתה לא יכול להתכחש לזה ששומעים אותך מלא אנשים וילדים, אז אם אתה יכול להגיד מילים טובות עם מוזיקה טובה ומסר טוב, למה לא? כאמן אתה משפיע, הדעה שלך היא הרבה יותר מרק הדעה שלך. כן, יש בישראל את הקושי והשכונות והלכלוך, וגם אנחנו באנו משם, אבל יש לנו אחריות. אם בסופו של יום אני לא מתנהג כמו שאני רוצה שהעולם ייראה, איך אני יכול לצפות לזה ממישהו אחר?".
אני מבין, אבל לא בא לכם לפעמים להתפוצץ?
אלמו: "בטח, כמו כל בן אדם, זה רגש אנושי. אבל תשמע, יש לי אח בן שש. לפני שנה הוא בא להופעה שלנו בבארבי והוא קורא לי מהשורה הראשונה כאילו אנחנו בחדר בבית, אומר לי שהוא רוצה לעלות לשיר. אז הרמתי אותו, הבאתי לו מיקרופון ואמרתי לו באוזן 'בלי לזייף'. והוא דופק בית שלם ופזמון. יש לי סרטונים מהבית שהוא עושה פריסטיילים, כל הזמן משגע אותי, 'אני רוצה לעשות חרוזים'. הילד מבין מה אתה עושה, אני קולט שאני משפיע עליו. אני רוצה לחנך אותו בצורה טובה".
סהלו: "והדבר הכי יפה בזה הוא שאח שלו לא מודע לעולם הרע שבחוץ. ילדים בגיל הזה לא יודעים בהכרח שהייתה מחאה. הם רואים מישהו כמוהם מצליח בטלוויזיה, אז מבחינתם כולם יכולים, כולם שווים".
כבר חושבים על מה שנשאיר אחרינו
היום, עם 11 שנות ניסיון מאחוריהם, קפה שחור חזק כבר משופשפים בהרבה מאותם ילדי מתנ"ס מנתניה. סהלו מעט יותר קופצני, מטייל בחדר לאורך השיחה, ועיניו בוהקות בהתלהבות כשהוא משמיע את השירים החדשים שלהם. אלמו, למרות היותו הצעיר מהשניים, נינוח יותר מבן דודו, אבל גם הוא לא מצליח להתאפק ושר עם כל פזמון. הקלילות הזאת עשויה להטעות: הם סופר-מחושבים, בטח יחסית לשני בחורים באמצע שנות העשרים. קשה לדמיין אותם עושים היום משהו בסגנון "איזו מדינה", צועדים בחליפות שלא יושבות עליהם בקליפ דרמטי מדי. הם לא זהירים רק במילים שלהם, אלא גם בהתמודדות עם ההצלחה שהם חווים. במילים אחרות, הם לא מפסיקים לעבוד לשנייה.
אלמו: "אנחנו לא נאיביים, ברור לנו שהתקדמנו מאז 'רק לעלות', אבל כל זה יכול להיעלם מחר. יש לנו מה להפסיד. אני אוהב מטאפורות כדורגל: אם כדורגלן לא יתאמן כל השבוע ולא ישמור על כושר משחק, הוא תוך חצי שעה תופס את הצד, בלי קשר לכמה הוא טוב".
סהלו: "אלא אם הוא אתיופי, ואז הוא יכול לרוץ".
אלמו צוחק. "אנחנו מקריבים דברים מסוימים בשביל ההצלחה הזאת. רואים פחות את המשפחה, את החברים, ישנים פחות. פשוט אין לנו זמן".
סהלו: "אני שמח שפרצנו מוקדם, כי היום אנחנו לא קלים על ההדק. יש מלא הצעות שזורקים לך: 'בוא לתכנית הזאת, תעשה שיר עם זה, תעשה ככה או ככה'. אבל למדנו עם הזמן שאנחנו לא יודעים לעשות הכל. מצד שני, פעם היינו מגיעים לאולפן ואומרים למפיק 'תעשה לנו שיר', והוא היה עושה את שלו. היום אנחנו מביאים רפרנסים, נכנסים לתוך המלודיות, מכוונים אותו יותר".
אלמו: "היום אנחנו הרבה יותר מעורבים בהכל. לוקחים חלק בהפקות, מתי שיר יוצא, איך הוא ייצא. אלה אסטרטגיות שבמקומות אחרים קוראים להם יח"צ, אנחנו קוראים לזה החלטות. אין אחוז של מאסטרינג שלא בבעלותנו, ולא כל אמן יכול להגיד את זה או אפילו מבין מה זה אומר. כי בסופו של יום לא משנה מה קורה, זה אתה שם בחוץ. יש להיפ הופ חלק גדול בזה, כי הרעיון בהיפ הופ זה שתהיה לך בעלות על מה ששלך. יש לזה חסרונות, אבל היתרונות הרבה יותר גדולים. במיוחד כי מבחינתנו זאת לא רק קריירה. בסוף המוזיקה שלנו תישאר פה, אנחנו לא".
אין הרבה חבר'ה בגיל הזה שחושבים על מה שהם ישאירו אחרי מותם.
אלמו: "למה לא? יש לנו חברים שלא הגיעו לגיל הזה. לא בגלל שהם היו איזה מטורפים, אבל החיים... יש לנו חבר שטבע, זכרונו לברכה. הלך לים ולא חזר. אז שאני אנסה לרצות מישהו אחר שיחליט בשבילי מה לעשות ומה לא? אין מצב, אנחנו אלה שנקבע. ככה זה, נתנייתים אוהבים לקבל החלטות".
זה קו המחשבה שבזכותו אתם כבר לא עובדי אחזקה?
אלמו: "לא רציתי לעבוד כל החיים בשביל 25 שקל לשעה, אני לא חושב שזה מה ששעה מהחיים שלי שווה. מה שאני אומר לאנשים הוא: במקום לעבוד במפעל ולייצר 50 מוצרים בשעה הזו, קחו את כל הידע, ככל המאמץ, כל הקושי, תיצרו 50 רעיונות ותעשו משהו עם חמישה. תשקיעו בעצמכם".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: פיני זומר ל"סקיי" | בגדים (אילק סהלו) – חולצה צהובה: H&M, מכנס ירוק: רנואר, נעליים לבנות: אדידס ל-OneProjectShop.com, כובע: רנואר, חולצת פסים: Belle & Sue, ז'קט ג'ינס: סטורי, חולצה: Dr. Denim, מכנס שחור: קסטרו, נעליים לבנות: ואנס, סווטשרט לבן: H&M, כובע צבאי: ניו ארה ל-OneProjectShop.com, מעיל צבאי: H&M | בגדים (אורי אלמו) – ג'ינס: קסטרו, גופיה לבנה: רנואר, סווטשירט כחול: קסטרו, נעליים: Pepe Jeans ל-OneProjectShop.com, חולצת פסים: Belle & Sue, סווטשירט לבן: H&M, מכנס שחור: Dr. Denim, גרביים: אוסף פרטי, נעליים: ואנס, חולצה שחורה: רנואר, סווטשירט: Belle & Sue
